אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עיונים ביסודות הציונות החלוצית


מבוא | עיונים ביסודות הציונות החלוצית מאת קובי דנה

הציונות הינה התנועה הלאומית של העם היהודי. הציונות אינה המצאה של הזמן החדש, תנועה זו קיימת כבר אלפי שנים, עוד מימי זכריה ונחמיה ושיבת ציון הראשונה. הרוח הלאומית היהודית קיימת אף עוד מימי יציאת מצרים כאשר הפציר משה, המנהיג הלאומי המובהק הראשון, לעומת פרעה מלך מצרים "שלח את עמי."

בהיבט המדיני-ממלכתי, גם התקיימה תנועה זו בימי מלכויות ישראל ויהודה, ימי בית ראשון וימי בית שני. ולאורך דורות הגלות היו גם בערי הקודש העבריות בארץ ישראל מסגרות ששמרו על האיחוד היהודי ושאפו לחידוש הממלכתיות והריבונות היהודית בארץ ישראל.

בעת החדשה הופיעה הלאומיות היהודית בצורה חדשה על בסיס זו הישנה, עם המאפיינים הלאומיים והאידיאולוגים של העת החדשה. התנועה הציונית – או כפי שבראשית התעוררותה בגולה כינו אותה כרעיון "חיבת ציון" – הייתה תולדה של תנאי המציאות הבלתי נסבלים בגולה. מימיו של הרצל, ימי הציונות המדינית-ממסדית, ועד ימינו שלנו נוהגים לכנות את רעיון שיבת ציון העתיק ורעיון חיבת ציון המודרני במילה האחת ושמה – "ציונות". על כן כשמדברים על "ציונות" כתנועה לאומית מתכוונים אנו לתנועה הלאומית היהודית שהחלה לעלות בעת החדשה במאה השמונה עשרה, ואשר ביטויה הראשוני היה כבר בכתביהם של הרב צבי הירש קלישר וספרו "דרישת ציון" וכן הרב יהודה אלקלעי אשר לתפישתו "התשובה" של העם, כלומר שיבתו אל ציון, היא אשר תביא את גאולת העם.

לציונות היו זרמים, שיטות ודרכי הגשמה שונים ומגוונים ביותר וכל אלו במסגרת תנועה לאומית אחת. דתיים וחילוניים, נשים וגברים, יהודים ואף לא יהודים, בעלי תודעה יהודית מפותחת ומתבוללים שחזרו בתשובה לחיק היהדות באמצעות הציונות, מבוגרים וצעירים, מדינאים וחלוצים, אנשי האליטה והתרבות ופשוטי עם ופועלים, הוגים, סופרים ומשוררים, כולם לקחו ועודם לוקחים חלק במסגרת הרעיון הנשגב אשר שמו "ציונות".

את עיקר הזרמים ניתן למנות בארבע קטגוריות ציוניות - הציונות הרוחנית, הציונות המדינית, הציונות החלוצית-חברתית והציונות הדתית. כולן ללא יוצא מן הכלל חלק של אותו פאזל. רבגוניותה של תנועה זו היא אשר עושה אותה לתנועה מרתקת ביותר שההתחקות אחר התפתחותה הוא מסע מרתק בין רעיונות, שיטות ודמויות יוצאות דופן בהיסטוריה היהודית ואף האנושית בכללה.

--

בחלק הראשון של סדרת "עיונים בכתבי הציונות" (הוגים ומגשימים) התרכזתי באופן כללי במספר דמויות בולטות בהגות הציונית על זרמיה השונים – אחד העם (הציונות הרוחנית) והרצל (הציונות המדינית), כצנלסון וגורדון (ציונות חלוצית) ועד ז'בוטינסקי (ציונות רוויזיוניסטית), אלקלעי והרב קוק (הציונות הדתית).

בסדרה זו, השנייה במספר, ברצוני להתחקות אחר מקורות ההתפתחות והעשייה של זרם ציוני מסוים, אך אחד הבולטים ואף המוביל ביותר בתולדות הרעיון הציוני משלהי המאה התשע עשרה דרך ראשית המאה העשרים ועד הקמת המדינה במחצית המאה שעברה. יש הטוענים, ולדעתי הצדק עמם, כי זרם זה הוא הוא הזרם המשפיע ביותר על ההתפתחות הציונית החיובית ולבסוף עד כדי יצירת מהפכה כוללת, תודעתית והווייתית בחייו של עמנו במאה שעברה. וזרם ציוני זה הוא אף זרם שיש הרואים בהתעוררותו לפעולה בדורנו כהכרח חשוב להתחדשות הרעיון הציוני בכלל והגשמתו בפרט, וזהו הזרם של "הציונות החלוצית".

בציונות החלוצית יכולים אנו לראות תפישת חיים שלמה, כוללת, יהודית וכללית, כלפי העולם ומקומו של האדם היוצר בתוך האנושות הכוללת, בתוך האומה והארץ, בתוך המדינה ובתוך התא המשפחתי אשר מאחדים את התודעה וההוויה, את הפרט והכלל לכדי מקשה אחת המונחה על ידי המצפן הרעיוני-מוסרי.

בתפישת העולם הציונית חלוצית יש שני היבטים מרכזיים. ראשית, התפישה כי לעם ישראל תפקיד מרכזי בין אומות העולם, הוא נושא על כתפיו את שאיפת האנושות לעולם צודק וטוב יותר, לחיי מוסר ומופת – "כי מציון תצא תורה" – היא הסיסמא המבטאת בקצרה רעיון זה לדורי דורות. ושנית, ההבנה כי את הגשמת הרעיון הזה יוכל עם ישראל להגשים ולהציג לפני העולם כולו רק אם יחיה על אדמתו כבן חורין, יחיה כעם עצמאי, עובד ויוצר. אלו דברים השלובים זה בזה ולא ניתן להפרידם. הגשמת הציונות החלוצית היא היא התגלמות חזון הנביאים של עמנו, היא דגל החזון לגאולת העם והעולם, לתיקון עולם במלכות שדי.

החיבור שלפניכם עוסק ביסודות הציונות החלוצית, כלומר יסודותיה מימי התעוררותה בגולה, כאשר הדגש הוא על עקרונותיה המכוננים שבראשם שיבת ציון כשיבתו של עם ישראל אל הטבע וחיי האדמה במולדתו ההיסטורית, בנייתה של חברת מופת שתהא אור לגויים והחיבור הטבעי בין היחיד לכלל בקהילה וחברה אשר מושתת על יסודות היהדות, הערבות ההדדית והסולידריות החברתית.

דת, כפירה וציונות – חיי סמולנסקין

קובי דנה מציג לנו סדרות של עיונים ביסודות הציונות. בסדרה הראשונה עסק במבוא ושם כתב על אחד העם, הרצל, כצנלסון גורדון וז'בוטינסקי. הסדרה השנייה שעסקה ביסודות הציונות החלוצית, נפתחה עם מאמר מבוא על אברהם מאפו, וכאן, בפרק השני, יעסוק המאמר מהשכלה לציונות: המהפכה הציונית של פרץ סמולנסקין. גם חלק זה יתחלק לשניים. מאמר זה ידון בהתפתחות משנתו הציונית של סמולנסקין החל מתחילת חייו מתלמיד ישיבה, ויתעכב על מהלך חייו הביוגרפיים. מסתמן כי בחייו הציבוריים הצליח סמולנסקין לפרוץ והיה הרוח החיה במפעל ההתחדשות הלאומי של עם ישראל, אך בחייו האישיים הלך ודעך.

אברהם מאפו : חזון אהבת ציון

אברהם מאפו : חזון אהבת ציון

"מחבר הרומן העברי הראשון", זהו התואר הרשמי שניתן לסופר אברהם מאפו. דרכו של מאפו אל ההשכלה לא הייתה שונה בהרבה מדרכם של מרבית היהודים המשכילים באותה עת. את צעירותו העביר ב''חדר'', למד תלמוד והיה נחשב כמחונן. כמו סופרי השכלה אחרים, כך גם הוא מאס בדברים שעניינם להשאר רק בחדרי המדרשות ושאף לאווירו של עולם. גם הוא מאס בראותו את עמו מסביבו מנוון, עם מנותק מהטבע, עם תלוש שיחידיו תלושים מהמציאות הסובבת ועוסקים רוב שגרתם בענייני פלפול של בית המדרש או מאידך אשר עשו את התורה כקרדום לחפור בו.

הנצפים ביותר