ז'אן ז'אק רוסו

ישאל הקורא, מה לרוסו יליד תחילת המאה ה –18 ולפוסט מודרניזם מושג של המאה ה-21? והרי לו היה רוסו כאן אתנו בתקופתנו סבור יהיה מן הסתם בתחילה כי טעה והגיע לכוכב אחר אך לאחר שיחה עם האנשים וקריאת עיתונים יבין כי האנושות נשארה אותה אנושות על חולשותיה ופגמיה ואף התדרדרה ואילו הטכנולוגיה המדעית התפתחה באופן מדהים. לו היה מצייר רוסו גרף היה הדבר נראה כך ומסביר את מהות הפער בין שני במשתנים.

בספרו המפורסם "אמיל" Emile ז'אן ז'אק רוסו מכניס ממד ייחודי לחשיבה המוסרית שלו, המצפון. אותה הפקולטה בנפשו של האדם מבצעת את הפונקציה שמיוחסת בפילוסופיה לבינה.

בשאלה לגבי טיבו של התיאטרון כתיאטרון, רוסו בוחן ראשית את מהותו של התיאטרון, במילים אחרות, את הפונקציה שאותה הוא נועד למלא. נקודת המוצא היא שהתיאטרון נועד לשרת את האנשים ובמסגרת ייעוד זה ניתן להעריך את חשיבותו.

במאמר קודם, עסקתי בגישתו של רוסו לגבי המדינה וטיב היחסים בינה לבין אזרחיה. מאמר זה מפנה את המבט החוצה לעבר היחסים בין המדינות ולאפשרות של כינון שלום בר קיימא בניהן על פי תפיסת עולמו של הפילוסוף. למרות שבכתביו, רוסו ממעט לעסוק בסוגיות הקשורות ליחסים הבינלאומיים באופן ישיר, קריאה מעמיקה תגלה נדבכים רבים הקשורים לפוליטיקה הבינלאומית ולהתנהלות המדינות בינן לבין עצמן. יהיה זה נכון לומר כי באופן כללי רוסו היה פסימיסט בכל הנוגע ליחסים הבינלאומיים.

במרכז הגותו של רוסו עומד הניסיון להסביר את היחס בין האינדיבידואל למדינה. האינדיבידואל מקבל משנה חשיבות עבור רוסו היות שבסופו של דבר מדינה מורכבת מאסף של אינדיבידואלים והבנתה תלויה בהבנתם. האדם בבסיסו, במצב הטבע, הוא טוב וחופשי. אין זה אומר שאין לו את הנטייה לרוע ואכן נטייה זו מתעצמת כאשר מצב הטבע מוחלף במצב המדינתי. מוסדות המדינה משחיתים את האדם ומוציאים ממנו את הרע שבו. רוסו האמין שהיווצרות המדינה אינה סוף הסיפור. ניתן להשתמש במדינה כדי לשפר את האדם באמצעות שיפור מוסדותיה. המדינה היא למעשה חוזה חברתי המעניק לה ולרשות הפוליטית בראשה ליגיטימציה.

"מצב הטבע" תופס מקום מרכזי בפילוסופיה הפוליטית של ז'אן ז'אק רוסו. מצב הטבע הוא מושג ערטילאי שלובש גוונים שונים בהגותו של הפילוסוף אולם מכנה משותף מאפיין אותו לאורך כל הכתבים המוקדמים והמאוחרים יותר והוא שמצב זה עבור רוסו תמיד עדיף על מצבו של האדם בחברה המתועשת והמודרנית העכשווית.

מבואשאלת חירות האדם העסיקה הוגים רבים במהלך ההיסטוריה. התחושה החזקה כי לאדם יש את היכולת לחרוג מפעולה עיוורת ולהפעיל חופש רצון, מלווה אותו במשך חייו ועוררה את הצורך של פילוסופים רבים, לחקור ולגלות את מקורותיו של חופש רצון זה. תהליך החקירה אודות טיבה של החירות, צבר תאוצה לקראת סוף ימי הביניים ותחילתו של הרנסאנס. בתקופה זו, החלה לנשב רוח חדשה באירופה שראתה באדם את הסמכות למעשיו. האדם, כך סברו, יכול לגלות את סודות הטבע ובהם את סודות קיומו שלו.