פילוסוף צרפתי שחי וכתב במאה ה-18 (1788-1712), בן לתקופת ההשכלה. עיקר כתיבתו של רוסו עסקה בהגות פוליטית והתרכזה בהגדרת מקומו של האדם בחברה וביחס בין האינדיבידואל למדינה.
רוסו גורס כי במצב הטבע האדם הינו טוב או לפחות אינו מרושע. בספרו מסה על אי שוויון (1754) הוא טוען כי התאגדות חברתית ואיתה הולדת הקניין הפרטי יצרו אי שוויון אינהרנטי בין בני האדם, אגואיזם ותאוות בצע שהחמירו את מצבו של האינדיבידואל בהשוואה למצב הקדם מדינתי.
בספרו החשוב ביותר שנקרא האמנה החברתית (1762) טוען רוסו לעומת זאת כי מצב הטבע הוא חסר חוק בו כל אדם פועל כישר בעיני, ורק באמצעות התקבצות תחת חברה ניתן להבטיח את הביטחון האישי ולפיכך גם חירות היות שחברה מתוקנת מונעת את שרירותו של הכוח. חברה מתוקנת עבור רוסו היא חברה המצייתת לרצון הכללי המשקף את הרצון של כל אחד מהאזרחים. הרצון הכללי הוא הפועל היוצא ממנו ניזונה הריבונות והוא מונע עריצות.
לרוסו נודעה השפעה על התגבשותן של תנועות רפובליקניות ודמוקרטיות ועל תנועת הלאומיות באירופה, בעיקר כל המהפכה הצרפתית. עם זאת רבים רואים במושג הרצון הכללי אמתלא לדיקטטורה והתעלמות מזכויות המיעוט.