פילוסופיה גרמנית

האדם מתקשה ביותר להיות מאושר. זאת משום שבתוך תוכנו קשה למצוא את האושר ואילו בעולם הרחב יתכן שכלל אינו קיים. למרות זאת ואף על פי כן מחפשים כולם את "האושר". האידיאל של כולם הוא להיות מאושרים, ולשם כך אנו משקיעים משאבים נפשיים וחומריים רבים.

הסיבה שבחרתי לעסוק דווקא בנשגב נובעת מהעובדה שמעט אנשים באמת מבינים את פשרו למרות שרובנו מרבים להשתמש בו כמונח נפוץ בפרקטיקה היומיומית. לרווחתם האינטלקטואלית של קוראי כתב העת "אימגו", החלטתי לעשות סדר בבלגאן ולהבהיר, היכן שצריך, עיוותי תפיסה ואי הבנות. קאנט, בניגוד להגל למשל, ייעד את הפילוסופיה שלו לציבור הרחב. בכוונתי להמחיש כי אותה הפילוסופיה אכן נגישה לכל מי שיחפוץ בה.

עבור קאנט קיימת מתיחות תמידית בין היכולת להעריך שכלית את הדבר כשלעצמו (נומנלי) ובין הדבר כפי שהוא נתפס עבורנו (פנומנלי). האובייקטים הנתפסים על ידי האדם החושב נקבעים במונחים של חלל וזמן. כשאותם אובייקטים מופשטים מהאלמנטים של חלל וזמן אנו נכנסים לתוך אזור דמדומים של חשיבה א-קוהרנטית ללא היכולת להגדיר במדויק שום דבר, יכולת ההמחשה אובדת לנו.

המושג 'שאיפה לעוצמה' מופיע לרוב ב "כה אמר זרתוסטרא". הביטוי שכיח גם ב "מעבר לטוב ורע". למעשה השאיפה לעוצמה היא התשובה שמעניק ניטשה לסוגיות של מוסר, ידע, אמת, מטאפיסיקה ופיסיקה. מושג העוצמה עבור ניטשה כל כך ברור עד שהוא ממעט בלהסבירו ולוקח אותו כמובן מאליו. אולם עוצמה מקבלת אצלו מספר משמעויות. ב"לידתה של הטרגדיה" מוגדרת העוצמה כיכולת לשנות דברים במובן של היכולת ליצור אומנות, מוסיקה או מיתוסים שישפיעו על אנשים. ב"אנושי, אנושי למדי", עוצמה מזוהה עם מוטיבציה פסיכולוגית הבנויה מכמיהה לרצון לעוצמה lust of power .

שאלת מעמדו הייחודי של העם היהודי הינה שאלה עתיקן יומין אשר העסיקה הוגים רבים מקדמת דנא ועד לימינו אנו. עובדת שרידותו העיקשת חרף הקשיים האינסופיים שנקרו בדרכו לאורך ההיסטוריה, ואולי אף בגינם, הפכה אותו לתופעה יוצאת דופן שעל טיבה יש לעמוד. שאלה זו הינה סבוכה ורבת-פנים אשר מתפרשת על מנעד רחב של שדות-שיח דוגמת היסטוריה, דת, פוליטיקה וכו', בהם היא זוכה לפרשנויות שונות, ובהתאם לכך לתפקודים שונים. במאמר זה, אציג שאלה זו דרך הפריזמה הפילוסופית בהגותם של ברוך שפינוזה ופרידריך ניטשה

תיאוריות קומניטריות מתבססות על הזדהות של האינדיבידואל עם המוסר והמוסדות של המדינה. כי הזדהות שכזאת היא הדבק המחזיק אוסף של פרטים ביחד ויוצר קהילה. אולם, הזדהות הפרט עם הקהילה או המדינה אינה דבר מוחלט והיא מתחלקת לשני סוגים. בחינת ההגות ההגלינית מגלה כי הגל צידד בהזדהות חזקה כמאפיינת חיי קהילה. חיים אתים חייבים להיות מבוססים על הזדהות הפרט עם המשנה החברתית של קהילתו. אולם, בכוונתי להראות כי הגל למעשה צידד במערכת אתית הבנויה לא פחות על הזדהות רופפת מאשר על הזדהות חזקה ומעבר לזה, על שילוב בין השתיים.

פילוסופיה גרמנית ונאציזם – על חופש בחירה ומהות הרוע' הוא אולי המאמר החשוב שאי פעם כתבתי למגזין אימגו. הסוגיות המועלות בחיבור זה הן ברומו של עולם, עבורי כיהודי חובב פילוסופיה גרמנית אבל גם כאדם. הנושאים הנידונים עמוקים ומהותיים ומראש אני מאמץ גישה אפולג'יטית. רוחב היריעה קצר מלהכיל הסבר מלא אם כזה קיים בכלל. המאמר נועד לדון בראשי פרקים בנושאים שהעסיקו את החשיבה האנושית במשך יותר מ 2000 שנה ותפסו מומנטום בהופעת האידאליזם הגרמני בסוף המאה ה 18 ולאורך המאה ה 19.

קיימת סברה שמדינות דמוקרטיות שומרות על השלום. סברה זו נטועה בתיאוריה של עמנואל קאנט ב"שלום הנצחי"; מדינות דמוקרטיות לא נלחמות ביניהן, לכן רצוי וכדאי שהמדינות יהפכו לדמוקרטיות, כדי שלא יהיו מלחמות עוד בעולם, והשלום ישרור לעד. מאמר זה יסקור את ההסברים והסיבות לשמירת השלום תוך סקירה פילוסופית החל מעבודתו של עמנואל קאנט ועד סקירת אירועים ביחסים הבינלאומיים המוכיחים את קיומו של השלום הדמוקרטי. מאז ומתמיד נושאים המשלבים פילוסופיה ועיון בפרקטיקה תמיד עניינו ואתגרו אותי, ומה טוב להיות מאותגרת על ידי קאנט.

חנה ארנדט - בשל האהבה לעולם ביוגרפיה. אליזבת יאנג-ברוהל. הוצאת רסלינג . לרכישת הספר בהוצאה.

יוהאן גוטליב פיכטה (1814-1762)

מקס הורקהיימר, ממייסדיה של אסכולת פרנקפורט, מנסה להסביר מה מסתתר מאחורי מושג האידיאולוגיה שהוא מושג כה מרכזי בחיינו

בספרו "הנחות יסוד למטפיזיקה של המידות", פותח עמנואל קאנט במשפט "לא יצוין דבר בעולם וגם לא מחוץ לעולם שיוכל להיחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב בלבד". בעוד שאריסטו זיהה את המהות עם התכלית, הרי שקאנט בוחן את המעשה על פי המניע. אם כוונת עושה המעשה טובה, אזי, אין משמעות לתוצאה. קאנט אדיש לתוצאת המעשה בשיפוט המוסרי שלו. גם מעשה שתוצאותיו חיוביות אבל לא נעשה מתוך כוונה טובה לא יחשב למוסרי.

הפילוסוף, הרומנטיקן והמיסטיקן הגרמני – פרידריך וילהלם שלינג – מהווה את אחד מעמודי התווך של האידיאליזם הגרמני. שלינג בדומה ל-קאנט האמין בקיומו של עולם הנמצא מחוץ לתודעה האנושית. עולם זה היווה עבורו את עולם הטבע שהוא סכום כל הדברים שהם אובייקטיבים לאדם. בין שני האלמנטים הללו – תודעה וטבע – מתקיים משחק גומלין כשהמוחלט מכיל את שניהם. האלוהות היא האחד המוחלט.בעולם ישנן פוטנציות רבות אך סכומם הוא הישות של הזהות המוחלטת שהיא הדבר האמיתי היחידי כי מחוצה לה ישנו כלום. לפיכך חומר ורוח, אידיאלי וריאלי, אובייקט וסובייקט אחד הם. המוחלט מתקיים במהות של הנפש האנושית ולכן האני החושב זהה עם מה שנתפס.

" . . . הרי תודעה זאת לא חשה פחד מפני דבר זה או אחר, ואף ברגע זה או אחר, היא חרדה לעצמאותה בכללותה. שכן היא ידעה את אימת המוות, זה האדון המוחלט. בחרדה זו התפוררה תודעת העבדות בפנימיותה, נרעדה בתוך עצמה, וכל היציב שבה הזדעזע"[1]

בספר החדש "יצירה עצמית – חיים, אדם ויצירה על פי ניטשה" (הוצאת מאגנס, תשס"ה) יוצא ד"ר אלי אילון למסע ממושך ומעמיק שמטרתו לבחון את נסיונו של ניטשה לתאר את טיפוס האדם היוצר. מטרה משולשת מציב לעצמו הכותב: "לרדת לשורשיו של מבנה המציאות שמעבר לה אין שום דבר, זו המציאות האימננטית המאפשרת את היצירה העצמית שאליה כיוון ניטשה, להבין את הבחנותיו הפנים-אנתרופולוגיות של ניטשה ואת קריטריון ההבחנה בין אדם 'סתם' ובין אדם נעלה היוצר את עצמו ולעמוד על המאפיינים האסתטיים של פעילות יצירה זו"