אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עיונים


אחד העם - אשר גינזברג

אחד העם: עיונים בכתביו - לא זה הדרך

כשמתבוננים בתמונתו של אשר גינצברג (או "אחד העם" על פי שמו הספרותי) רואים בבירור דמות אינטלקטואלית, איש רוח אשר החכמה נגלית על פניו. ואמנם כזה הוא היה. עם זאת, אשר גינצברג היה אדם לא ברור. מצד אחד, כ"אחד העם", היה מהוגי הדעות הציוניים המקורים ביותר, ויש שיאמרו המקורי ביותר שבהם. הוא לא היה הוגה דעות שיטתי, לא הייתה לו תורה ציונית ברורה. אולם למעשה, רוב ההוגים הציוניים היו כאלה, נטולי שיטה רציפה. רבים ראו בו כהוגה עברי פורץ דרך אשר הצליח לשלב בין המסורת היהודית לבין הלאומיות היהודית יחד עם השפעות פילוסופיות אירופאיות.

 יוסף חיים ברנר: עיונים בכתביו

יוסף חיים ברנר: עיונים בכתביו

"אם לא ימצאו בנו חלוצים ואבדנו..." עיונים בכתבי יוסף חיים ברנר (1880 – 1921). לעומת הוגי הציונות של דור החלוצים שעיינו בכתביהם במאמרים הקודמים בסדרה, יוסף חיים ברנר יוצא דופן. ברנר, בניגוד לגורדון, כצנלסון וטבנקין, לא היה רק פובליציסט והוגה ציוני אלא היה גם סופר. תחת עטו נכתבו סיפורים רבים אשר רובם מתאפיינים בריאליזם מוחלט והצגה כנה של המציאות הלא פשוטה, והלא סימפטית לעיתים, של חיי היהודים בארץ ישראל ובגולה ללא ייפוי וללא עידונים.

יצחק טבנקין: עיונים בכתביו - הציונות החלוצית

יצחק טבנקין: עיונים בכתביו

יש אשר יאמרו כי יצחק טבנקין היה מורה הדרך, המחנך ואפילו האדמו"ר של האסכולה הציונית חלוצית בארץ ישראל. ויש אשר יאמרו כי היה דיקטאטור ואליטיסט. בכל מקרה, בפרספקטיבה של יותר מארבעים שנה לאחר לכתו, יכולים הדברים להיראות מאוזנים יותר ודרמטיים פחות. הבנת דו-הקוטביות של תפישתו הציונית של טבנקין חשובה על מנת להבין את גישותיהם של אנשי הישוב החלוצי ציוני בימים של התבססות תנועות הפועלים בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. הציונות החלוצית: עיונים בכתבי יצחק טבנקין (1888 – 1971).

ניקולו מקיאוולי 1469-1527

מקיאוולי – על פוליטיקה של עוצמה והגשמת מטרות

הפילוסופיה הפוליטית של מקיאוולי היא בראש ובראשונה מדעית ואמפירית כאשר היא מבוססת על ניסיונו האישי. היא גם תועלתנית בהיותה מחפשת למקסם מטרות תוך התעלמות מערכן המוסרי של הפעולות המשמשות להשגתה. למעשה מקיאוולי דחה בשאט נפש את כל אותם הוגי הדעות שהטיפו לטוב ולחיים מוסריים. יושר אינטלקטואלי המאפשר לכתוב על חוסר יושרה היה עדיף בעיניו מאשר צביעות שכלום לא עומד מאחוריה. העולם הפוליטי של איטליה בתקופת הרנסנס התאים היטב לכתיבתו של מקיאוולי, רק בעולם כזה של ערי מדינות מתחרות בניהן על עוצמה ויוקרה יש מקום לתככנות פוליטית שבה אמצעים משרתים את המטרה. עולם כזה (שאין לו אח ורע, פרט אולי לעולם היווני בשיאו) אכן היווה את הרקע המושלם לכתיבתו של הפילוסוף הפוליטי.

הנצפים ביותר

.