אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סוקרטס


החנופה ככלי על פי סוקרטס ואפלטון

החנופה ככלי על פי סוקרטס ואפלטון

לאורך כל ההיסטוריה מנהיגים רבים זכו באמון העם בגלל אותה רטוריקה של מלחכי הפנכה. ההמון, כמו היחיד, ניחן ברגש קולקטיבי, אשר משתנה בהתאם לתקופה ולהלך הרוח הנקודתי. היטלר למשל, ניצל את מצב הרוח הירוד של העם הגרמני לאחר ההפסד במלחמה"ע הראשונה והמצב הכלכלי הגרוע כדי להלעיטו באמונות שווא חסרות שחר. במאמר זה ארצה להתייחס לעניין החנופה אותו ע"פ תפיסותיהם של סוקרטס ואפלטון ממשיכו. לדידם, הרטוריקה היא זרוע אחת מתוך כמה בחנופה. עניינה של החנופה הוא להשפיע על הנפש

מוזאיקה של פרדריק דילמן

עיון בהצדקות הסוקרטיות והאפלטוניות באשר לחשיבות הציות לחוק חלק ב

ככל הידוע לנו, היראקליטוס איש אפסוס היה הראשון שהבחין בין החוק האלוהי והחוק האנושי. כך למשל בפרגמנט 114 הוא כותב:"החוקים האנושיים מבוססים על החוק האלוהי ונוטלים ממנו את תוקפם". סוקרטס ואפלטון המשיכו מסורת זו אם כי לא בדגש על ה'לוגוס' אלא על הסגולה הטובה. לכאורה ניתן לתאר גניאלוגיה כרונולוגית של הולדת החוקים- החל מן האל המתקין עבור דרך המחוקקים הקדמונים שהיו מזרע אלוהי וכלה במחוקקים האנושיים- מבלי שתיגרע ולו טיפה מהמקור האלוהי בשלביו השונים של תהליך ההעברה.

סוקרטס ואפלטון: שאלת מהותו של החוק והיעדר הגדרתו

סוקרטס ואפלטון: שאלת מהותו של החוק והיעדר הגדרתו חלק א

בספרו הידוע אודות תוויו של הממשל המודרני מציג רוברט מקאיבר שתי שאלות יסוד בנוגע לסוגיית הציות לחוק: השאלה הראשונה הנה, מדוע חובה לציית לחוק? השאלה השנייה היא, מדוע בפועל הבריות מצייתים לחוק?. חיבור זה מבקש להתחקות אחר השקפתם של סוקרטס ואפלטון אודות השאלה הראשונה, מדוע חשוב וצריך לציית לחוק(להלן; מקור הציות לחוק). מהלך החיבור יתמקד בהצגת קשת של טענות סוקרטיות ואפלטוניות אודות תכליותיו השונות של החוק העשויות לשמש הצדקות לציות לחוק, אם באופן עקיף ואם באופן ישיר

תולדות המיניות כרך 2 השימוש בתענוגות / מישל פוקו

הכרך הראשון של מחקרו הגדול של מישל פוקו בנושא המיניות - תולדות המיניות פורסם כבר ב1996. כעת התפרסם סוף סוף תרגומו לעברית של הכרך השני. לאורך כל מחקרו המקיף הוא מנסה להבין את הדרך בה הפכה המיניות לעניין הקשור במוסר, וכן את מעמדו של היחיד הלומד להכיר את עצמו כסובייקט מיני

המדינאי / אפלטון (חלק שני)

מלאכה, כזכור, היא כל פעולה שיטתית – או אומנות – שהמבצע אותה מקבל תמורת תוצאת ביצועה שכר. רועה הפרות מקבל תמורת רעיית הפרה שכר, ואם הוא בעל הפרה, אז הוא מקבל את שכרו תמורת החלב או הבשר שלה. המדינאי האמיתי לא מקבל שכר תמורת פעולתו

המדינאי / אפלטון (חלק ראשון)

אפשר לראות בדיאלוג קראטילוס – המשמש הקדמה לא רק לטרילוגיה שבאה מיד בעקבותיו, אלא גם לכל שלושים ואחד הדיאלוגים הבאים אחריו – מעין הליכה במישור. העליה מתחילה בדיאלוג תאיטיטוס ובנושא שלו: מהי ידיעה

אפלטון / הסופיסט (חלק שני)

הסופיסט הוא מחנך, אם-כן, והחינוך מתחלק מצידו לשניים: החינוך המקצועי וטיהור הנשמה מהידיעה העצמית הלא נכונה. במיעוט מהמקרים החינוך המקצועי מתקבל ברצון; ברוב המקרים החינוך המקצועי ניתן בכפיה סמויה.

אפלטון / הסופיסט (חלק ראשון)

בהתאם להבטחתם מהיום הקודם, נפגשים שוב סוקרטס, תאיטיטוס ותאודורוס. בינתיים, סוקרטס למד על האישום שהוגש נגדו והספיק לשוחח עם אותיפרון. אבל הוא לא מזכיר שום דבר מאלה בזמן השיחה השניה עם תאיטיטוס. למעשה, זהו הדיאלוג הראשון שרובו – ובהחלט החלק העיקרי שלו – עובר בשתיקה של סוקרטס.

אפלטון: תאיטיטוס חלק שני

הנאום של סוקרטס על מלאכת המיילדות נועד להרגיע את תאיטיטוס ולשכנע אותו לבטוח בו. סוקרטס מצליח ותאיטיטוס ממשיך לנסות להגדיר ידיעה. הוא מזהה אותה עם התחושה

אפלטון: תאיטיטוס

נבואה היא סוג של ידיעה וטרפסיון קישר בין הנבואה המסוימת הזו לאמת. יש קשר מוחלט בין ידיעה לאמת, גם אם האמת מתגלה לאחר שלושים שנה ומאשרת דעה שנוצרה קודם לכן

אפלטון / קראטילוס (חלק שלישי)

הרמוגנס לא ביקש סתם כך מסוקרטס לדון בתחום המטאפיסי. הוא נדחף לכך בידי סוקרטס, שדיבר על המילה שנה במשמעות של בחינה עצמית. כזכור, האדם הוא החיה היחידה שלא מסתפקת סתם כך בבהייה בטבע ובעולם הסובב אותו.

אורסטס רוצח את אימו. ציור מאת ברנרדינו (1654)

אפלטון / קראטילוס (חלק שני)

חלק שני של המאמר העוסק בקראטילוס

אפלטון / קראטילוס (חלק ראשון)

תחילת הדיון על הדיאלוג החמישי נראית מקום מתאים מאוד לעיון כללי ברביעייה הראשונה של הדיאלוגים. רביעייה זו, שנקבעה בידי מי שקבע אותה, אכן מרכיבה מעין יחידה בפני עצמה.

אפלטון / פידון - חלק רביעי

סוקרטס ניצח את הראש החלש של צבא תבי, שיצא מולו. הוא פונה עכשיו להתעמת עם הראש החזק, שמונהג בידי קביס. הוא מעדיף לנהל איתו דו-קרב.[1] קביס, מופתע מהטיעונים הרבים, שסוקרטס היפנה אל מול הטענה של סימיאס, בטוח מראש בנצחונו של סוקרטס. לאחר שהוא מסכם את הטענה של קביס, סוקרטס מדגיש את הרצינות, שמאפיינת את הטענה, שכל אדם חכם צריך לפחד, שמא הנשמה שלו תכלה עם מותו, בגלל שהיא נחלשה מרוב כניסות ויציאות מגופים שונים. הדיון בבעיה הזאת מחייב אותם, לדברי סוקרטס, לעסוק בטבע ההתהוות והכליון, או בסיבות להם. זוהי הנקודה היחידה בדיאלוג, שבה סוקרטס מצהיר בפירוש, שהדיון עוסק בשאלות מטאפיסיות.

אפלטון / פידון (חלק שלישי)

המשך המאמר שעוסק בפידון

אפלטון / פידון (חלק שני)

סימיאס, הקשוב מאוד לדעותיהם של אזרחי תבאי, מקבל את האפולוגיה של סוקרטס, בניגוד לאזרחי אתונה, שלא קיבלו את האפולוגיה שסוקרטס השמיע באוזניהם. דווקא קביס לא מרוצה עם עניין קטן, שלדעתו הכרחי להוסיף לאפולוגיה הזאת.

אפלטון / פידון (חלק ראשון)

הדיאלוג פידון מסיים את הרביעיה הראשונה ברצף שקבע תראסילוס האלכסנדרוני לקריאת הדיאלוגים של אפלטון. הרביעיה הזאת יוצרת יחידה אחידה מבחינה דרמטית שעוסקת במותו של סוקרטס.

מותו של סוקרטס. ציור מאת ז'ק לואי דויד (1787)

אפלטון / קריטון

בפתיחת הדיאלוג קריטון מתפלא על השקט שבו סוקרטס מקבל עליו לא רק את עונש המוות שנגזר עליו, אלא אף את הציפיה מורטת העצבים לביצועו. סוקרטס מסביר לקריטון שאין זה יאה לזקנים להתמרמר על כך שהם קרובים למות. למעשה ההתנהגות של סוקרטס היא ההתנהגות הטבעית: זה באמת נראה מוזר לכל מי שחושב על כך, שדווקא האנשים שנמצאים קרוב אל המוות

אפלטון / האפולוגיה

שלושה נאומים מובאים בדיאלוג זה: הראשון, והארוך שבהם, הוא הנאום שסוקרטס נושא מיד לאחר נאומי התובעים. זהו הנאום שבו סוקרטס צריך לשכנע את השופטים שאין הוא אשם באותן האשמות שהפנו כלפיו התובעים. הנאום השני ניתן לאחר שנקבע שסוקרטס נמצא אשם ובו הוא אמור מציע את העונש הראוי לו לפי דעתו. את הנאום השלישי סוקרטס נושא לאחר שנגזר עליו עונש מוות: החלק הראשון הוא נבואה שסוקרטס משמיע באוזני מאשימיו והחלק השני נאמר רק לחלק המתון של אזרחי העיר, לא לכולם.

אפלטון / אותיפרון

אותיפרון, בזמן שיחתו עם סוקרטס, הוא גבר לא צעיר, אך גם לא זקן, בן לבעל אדמות וחוות. הוא שייך לסיעת האריסטוקראטים, מטבע הדברים, ולעדותו שלו הוא נביא. הוא מעורב בענייניה הפוליטיים של העיר, אך לא זוכה בהצלחה מרובה אצל האנשים, או, אם להבין את תלונתו נכון, הוא לא מצליח לשכנע את הרוב הדרוש בכל החלטה לקבל את דעתו.

משפט סוקרטס

משפטו והוצאתו להורג של סוקרטס באתונה ב-399 לפני הספירה עדיין מעוררת את פליאתם של היסטוריונים. מדוע, בחברה שנהנתה משלל חירויות ודמוקרטיה בשיעורים גבוהים הרבה יותר ממה העולם ראה עד כה, פילוסוף בן שבעים יוצא להורג על מה שהוא לימד? החידה גדולה אף יותר מכיוון שסוקרטס לימד כל חייו – בהגינות וללא משוא פנים – כל ימי חייו הבוגרים. מה עשה או אמר סוקרטס שגרם לחבר מושבעים המונה חמש מאות אתונאים לשלוח אותו אל מותו ולהקדים את מלאכת הטבע רק במספר שנים.

הנצפים ביותר