אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפלטון


אפלטון (427-8 - 347 לפנה"ס)

אחד מאבות הפילוסופיה המערבית ומגדולי הפילוסופים של יוון העתיקה. אפלטון החל את עיסוקו בפילוסופיה כתלמיד של סוקרטס. כאשר האחרון מת, אפלטון נסע למיצרים ואיטליה ונחשף לפילוסופיה של פיתגורס. לבסוף הוא חזר לאתונה והקים בית ספר משלו במסגרת האקדמיה. שם ניסה להנחיל לתלמידיו את מורשתו של סוקרטס.

כתיבתו של אפלטון מתאפיינת בדיאלוגים אותם הוא מנצל להוכיח את טענותיו על ידי שכנוע המתבסס על בנייה הדרגתית של טעון לוגי. בדיאלוגים המוקדמים, אפלטון מתרכז בדיווח על חייו של סוקרטס, אשר מופיע בהם כדמות הראשית, ובחקירתם של נושאים ספציפיים, למשל ב-"קריטון" משתמש אפלטון בנסיבות מאסרו של סוקרטס כדי לדון בשאלה האם ניתן להצדיק סירוב של אדם לציית לחוקי המדינה.

הדיאלוגים התיכוניים ממשיכים לכלול את דמותו של סוקרטס כדמות פיקטיבית, אולם בהם אפלטון מפתח באופן עצמאי סוגיות פילוסופיות מרכזיות. ב"פאידון" מציג אפלטון את תורת הצורות בשורה של טיעונים שנועדו להדגים את נצחיותה של הנשמה האנושית.

יצירת המופת של אפלטון בדיאלוגים התיכוניים היא ללא ספק "הרפובליקה" ("הפוליטיאה") שבה אפלטון מציג את תפיסתו למבנה האידיאלי של המדינה שבה הפילוסופים שולטים. בנוסף, אפלטון ממשיך לעסוק בשאלות אפיסטמלוגיות לגבי מהות הידע ומפתח את תורת הצורות ב"משל המערה". בדיאלוגים "פיידרוס" ו-"סימפוזיון", הפילוסוף דן בשאלות העסקות ברגשות ובאהבה.  

כתיבתו המאוחרת של אפלטון לרוב חורגת מהמבנה של דיאלוגים. בכתבים אלו (ב"פרימנדיס" וב-"טימאוס") הוא ממשיך לפתח את תורת הצורות ודן סוגיות של מקור ידע האנושי. בדיאלוג הלא גמור – "החוקים" – אפלטון דן בסוגיות פוליטיות הקשורות למבנה המדינה. בניגוד ל"רפובליקה", כאן אפלטון מנסה לצייר מדינה מעשית ולא אידיאלית.

הובר מינגרלי / ארוחה בחורף, הוצאת עם עובד, תרגום: עמנואל פינטו, 123 עמודים

הובר מינגרלי / ארוחה בחורף

בואו נחזור לכותרת. "ארוחה בחורף", מספרת את סיפורם (הפשוט, לכאורה) של שלושה חיילים גרמנים ומסע הישרדותם בחורף קשה, בסיטואציה קשה ותוך החלטה מוסרית קשה.

אַפְּלָטוֹן (427-8 או 423-4 לפנה"ס - 347-8 לפנה"ס)

זמן ונצח אצל אפלטון

מושג הזמן לא זכה להתייחסות אחידה אצל היוונים. הומרוס התייחס לזמן כתקופת חיים שניתנה לכל אדם עלי אדמות או ככוח החיות שיש לכל אחד מאיתנו, כוח שהוא מוגבל מטבעו

החנופה ככלי על פי סוקרטס ואפלטון

החנופה ככלי על פי סוקרטס ואפלטון

לאורך כל ההיסטוריה מנהיגים רבים זכו באמון העם בגלל אותה רטוריקה של מלחכי הפנכה. ההמון, כמו היחיד, ניחן ברגש קולקטיבי, אשר משתנה בהתאם לתקופה ולהלך הרוח הנקודתי. היטלר למשל, ניצל את מצב הרוח הירוד של העם הגרמני לאחר ההפסד במלחמה"ע הראשונה והמצב הכלכלי הגרוע כדי להלעיטו באמונות שווא חסרות שחר. במאמר זה ארצה להתייחס לעניין החנופה אותו ע"פ תפיסותיהם של סוקרטס ואפלטון ממשיכו. לדידם, הרטוריקה היא זרוע אחת מתוך כמה בחנופה. עניינה של החנופה הוא להשפיע על הנפש

מוריס מרלו-פונטי / העין והרוח - הצייר מעל הפילוסוף

מוריס מרלו-פונטי / העין והרוח - הצייר מעל הפילוסוף

המאמר מתמקד בחיבורו האחרון של מוריס מרלו-פונטי, "העין והרוח" (1961), ומדגיש את התיזה שלו, שהופכת על פיה את ההנחה שהציב אפלטון, כי הפילוסוף הוא מעל הכל, שהמלך שעומד בראש המדינה חייב להיות פילוסוף. מוריס מרלו-פונטי (1908-1961) הושפע מתורת הפנומנולוגיה, האקזיסטנציאליזם והאונטולוגיה. באופן כללי, ניתן לומר כי טען שכל בעיות הפילוסופיה נשענות על חקירת התפיסה. הפנומנולוגיה היא זרם פילוסופי שמתאר את תהליך החוויה שבה מגיעה הפנומנה אל ההכרה. באמצעות ההסבר על תהליך זה יגיע מרלו-פונטי להנחה כי הצייר הוא מעל הפילוסוף.

מוזאיקה של פרדריק דילמן

עיון בהצדקות הסוקרטיות והאפלטוניות באשר לחשיבות הציות לחוק חלק ב

ככל הידוע לנו, היראקליטוס איש אפסוס היה הראשון שהבחין בין החוק האלוהי והחוק האנושי. כך למשל בפרגמנט 114 הוא כותב:"החוקים האנושיים מבוססים על החוק האלוהי ונוטלים ממנו את תוקפם". סוקרטס ואפלטון המשיכו מסורת זו אם כי לא בדגש על ה'לוגוס' אלא על הסגולה הטובה. לכאורה ניתן לתאר גניאלוגיה כרונולוגית של הולדת החוקים- החל מן האל המתקין עבור דרך המחוקקים הקדמונים שהיו מזרע אלוהי וכלה במחוקקים האנושיים- מבלי שתיגרע ולו טיפה מהמקור האלוהי בשלביו השונים של תהליך ההעברה.

סוקרטס ואפלטון: שאלת מהותו של החוק והיעדר הגדרתו

סוקרטס ואפלטון: שאלת מהותו של החוק והיעדר הגדרתו חלק א

בספרו הידוע אודות תוויו של הממשל המודרני מציג רוברט מקאיבר שתי שאלות יסוד בנוגע לסוגיית הציות לחוק: השאלה הראשונה הנה, מדוע חובה לציית לחוק? השאלה השנייה היא, מדוע בפועל הבריות מצייתים לחוק?. חיבור זה מבקש להתחקות אחר השקפתם של סוקרטס ואפלטון אודות השאלה הראשונה, מדוע חשוב וצריך לציית לחוק(להלן; מקור הציות לחוק). מהלך החיבור יתמקד בהצגת קשת של טענות סוקרטיות ואפלטוניות אודות תכליותיו השונות של החוק העשויות לשמש הצדקות לציות לחוק, אם באופן עקיף ואם באופן ישיר

היחס בין ההווה למתהווה במשנתו של אפלטון

חיבור זה מבקש להאיר את הפולמוס בין מיכאל פרדה לאלן קוד אודות המשמעות של "המתהווה" ויחסו אל "ההווה" במשנתו של אפלטון.

אפלטון / הסופיסט (חלק שני)

הסופיסט הוא מחנך, אם-כן, והחינוך מתחלק מצידו לשניים: החינוך המקצועי וטיהור הנשמה מהידיעה העצמית הלא נכונה. במיעוט מהמקרים החינוך המקצועי מתקבל ברצון; ברוב המקרים החינוך המקצועי ניתן בכפיה סמויה.

אפלטון / הסופיסט (חלק ראשון)

בהתאם להבטחתם מהיום הקודם, נפגשים שוב סוקרטס, תאיטיטוס ותאודורוס. בינתיים, סוקרטס למד על האישום שהוגש נגדו והספיק לשוחח עם אותיפרון. אבל הוא לא מזכיר שום דבר מאלה בזמן השיחה השניה עם תאיטיטוס. למעשה, זהו הדיאלוג הראשון שרובו – ובהחלט החלק העיקרי שלו – עובר בשתיקה של סוקרטס.

מותו של סוקרטס. ציור מאת ז'ק לואי דויד (1787)

אפלטון / קריטון

בפתיחת הדיאלוג קריטון מתפלא על השקט שבו סוקרטס מקבל עליו לא רק את עונש המוות שנגזר עליו, אלא אף את הציפיה מורטת העצבים לביצועו. סוקרטס מסביר לקריטון שאין זה יאה לזקנים להתמרמר על כך שהם קרובים למות. למעשה ההתנהגות של סוקרטס היא ההתנהגות הטבעית: זה באמת נראה מוזר לכל מי שחושב על כך, שדווקא האנשים שנמצאים קרוב אל המוות

הנצפים ביותר