אפלטון (427-8 - 347 לפנה"ס)
אחד מאבות הפילוסופיה המערבית ומגדולי הפילוסופים של יוון העתיקה. אפלטון החל את עיסוקו בפילוסופיה כתלמיד של סוקרטס. כאשר האחרון מת, אפלטון נסע למיצרים ואיטליה ונחשף לפילוסופיה של פיתגורס. לבסוף הוא חזר לאתונה והקים בית ספר משלו במסגרת האקדמיה. שם ניסה להנחיל לתלמידיו את מורשתו של סוקרטס.
כתיבתו של אפלטון מתאפיינת בדיאלוגים אותם הוא מנצל להוכיח את טענותיו על ידי שכנוע המתבסס על בנייה הדרגתית של טעון לוגי. בדיאלוגים המוקדמים, אפלטון מתרכז בדיווח על חייו של סוקרטס, אשר מופיע בהם כדמות הראשית, ובחקירתם של נושאים ספציפיים, למשל ב-"קריטון" משתמש אפלטון בנסיבות מאסרו של סוקרטס כדי לדון בשאלה האם ניתן להצדיק סירוב של אדם לציית לחוקי המדינה.
הדיאלוגים התיכוניים ממשיכים לכלול את דמותו של סוקרטס כדמות פיקטיבית, אולם בהם אפלטון מפתח באופן עצמאי סוגיות פילוסופיות מרכזיות. ב"פאידון" מציג אפלטון את תורת הצורות בשורה של טיעונים שנועדו להדגים את נצחיותה של הנשמה האנושית.
יצירת המופת של אפלטון בדיאלוגים התיכוניים היא ללא ספק "הרפובליקה" ("הפוליטיאה") שבה אפלטון מציג את תפיסתו למבנה האידיאלי של המדינה שבה הפילוסופים שולטים. בנוסף, אפלטון ממשיך לעסוק בשאלות אפיסטמלוגיות לגבי מהות הידע ומפתח את תורת הצורות ב"משל המערה". בדיאלוגים "פיידרוס" ו-"סימפוזיון", הפילוסוף דן בשאלות העסקות ברגשות ובאהבה.
כתיבתו המאוחרת של אפלטון לרוב חורגת מהמבנה של דיאלוגים. בכתבים אלו (ב"פרימנדיס" וב-"טימאוס") הוא ממשיך לפתח את תורת הצורות ודן סוגיות של מקור ידע האנושי. בדיאלוג הלא גמור – "החוקים" – אפלטון דן בסוגיות פוליטיות הקשורות למבנה המדינה. בניגוד ל"רפובליקה", כאן אפלטון מנסה לצייר מדינה מעשית ולא אידיאלית.