תשעה באב

היום תשעה באב ואנו יודעים כמה נדדנו, כמה זמנים היו לנו שהחמצנו – וגם ברגעים שירושלים מביטה אלינו שמֵחה, אנו יודעים לנצור הכול: נשבענו לא לשכוח את הכאב, את הצער.

המנורה השבויה של בית המקדש, מראה מרעיד לבבות. תמונה זו נותרה חקוקה בזיכרון, ולאורך דורות רדפה את היהודים בכל מקום. להנחיל מדור לדור את הימים המרים של חורבן הבית, של היום שבו נלקחה המנורה בשבי.

מי שלא לומד מן ההיסטוריה, נידון לחזור עליה שנית. זו התחושה הקשה המלווה אותנו, כשמגיעים הימים הללו המובילים אותנו אל היום הקשה בשנה: יום תשעה באב. חכמינו לימדונו, שהחורבן בא לנו בגלל שנאת חינם בין המחנות השונים בעם. גם בעיצומם של הקרבות, שרפו שני המחנות הניצים זה לזה את אסמי התבואה ואת מחסני התחמושת. לרומאים נותר להיכנס פנימה לעיר, לאחר שהיהודים התישו זה את זה עד מוות. גם היום לאחר דורות, לקרוא בכתובים את העובדות ההיסטוריות הללו.

המושג "בין המצרים" כֹּה התקבֵּע בשׂפתנו, שכאשר מגיעים "ימי בין המצרים", אנו חשים את המְצרים של אז ואת המְצרים של עכשיו. אנו נכנסים בימים אלה ל"שלושת השבועות" שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, ימים של צער על החורבן ההולך וקרֵב. ואכן, סופו של המצור על חומות ירושלים הסתיים בהבקעת חומות ירושלים בי"ז בתמוז, ומכאן קצרה הייתה הדרך לחורבן העיר כולה ולחורבן בית המקדש בט' באב.

תשעה באב היה לאבן פינה בזיכרון הלאומי שלנו. שני חורבנות באו לנו בתשעה באב. כיהודים חווים אנו את הביוגרפיה הלאומית כביוגרפיה אישית, והנפש היהודית אינה יכולה למחות בנקל את נוראות העבר. גם בשגרת היומיום מלווים אותנו צללים מן העבר: חורבנות, פרעות , רדיפות...