אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פילוסופיה יוונית


אַפְּלָטוֹן (427-8 או 423-4 לפנה"ס - 347-8 לפנה"ס)

זמן ונצח אצל אפלטון

מושג הזמן לא זכה להתייחסות אחידה אצל היוונים. הומרוס התייחס לזמן כתקופת חיים שניתנה לכל אדם עלי אדמות או ככוח החיות שיש לכל אחד מאיתנו, כוח שהוא מוגבל מטבעו

תוקידידס: אתונה, מוסר ומלחמת הפלופוניס, חלק ב

עבור רבים נחשב תוקידידס לאב המייסד של הריאליזם הפוליטי. עד היום, 2500 שנה אחרי, מצטטים מדינאים את עבודתו של תוקידידס, ההיסטוריה של מלחמת הפלופוניס (The History of the Peloponneesian War), ורואים בה אבן יסוד למדיניות של ריאל פוליטיק real politik

תוקידידס (460 בקירוב - 395 לפנה"ס)

מוסר בפוליטיקה ויחסי חוץ: חלק א

מאמר זה שולל את האפשרות של הוצאת החשיבה האתית מעולם המושגים של הריאליזם. היא מחפשת להוכיח שהגותם של ריאליסטים קלאסיים אינה פשוטה וחד ממדית והתעמקות בכתביהם תוליד משנה אתית מורכבת ועשירה. לשם כך נבחר תוקידידס כמייצג של הריאליזם הקלאסי

Raphael, School of Athens, 1509

עלייתו של הסופיסט המודרני

עד כמה שנדמה לנו שהאנשות מתפתחת ומשתנה ללא הרף, ישנם מאבקים קדומים שמסרבים להעלם. הם יכולים להופיע לאורך ההיסטוריה בצורות שונות אבל אלו עדיין אותם מאבקים ישנים. אחד ממאבקים קדומים אלו הוא בין סוקרטס לסופיסטים.

אריסטו: האתיקה הניקומאכית

לפי אריסטו הבסיס להתפלספות בתחום האתיקה הוא עובדות החיים. אריסטו מזכיר את אידיאת הטוב האפלטונית ומכחיש את הנגיעה שלה לדיונים האתיים. הוא מתנגד אפוא לתפיסה האפלטונית אשר על פיה מתפקידו של הפילוסוף להכתיב את עקרונות המוסר. במקום זה הוא מבקש להתבונן באורח ההתנהגות המקובל בין בני אדם כאורח התנהגות ראוי, ולראות מה אפשר ללמוד מכך. כדי להבין במה דברים אמורים דרוש ניסיון חיים, אך לא רק.

אריסטו

הגות פוליטית: אריסטו מול מקיבאלי

הפוליטולוגים אריסטו וניקולו מקיאוולי הינם פילוסופים שבאו מתקופות, מסורות ורקעים שונים לחלוטין. ראשית, ארצה להתייחס לעמדותיהם של שני הפילוסופים בנושא היחס בין צדק לשלטון. מבחינת אריסטו הצדק הוא נגזרת של השלטון הקיים. כלומר, הקריטריון לצדק משתנה בהתאם לסוג המשטר המכונן במדינה. אליבא דאריסטו, אין צדק כולל שמוסכם על הכל. אריסטו בעצם ממשיך באותו הקו בו נקט ב"אתיקה" בה טען כי צדק כרוך בשוויון יחסי. הוא מביא כדוגמא לכך את האוליגרכיה מול הדמוקרטיה כצורות שלטון אשר באחת הצדק נגזר מאי השוויון של חבריה ליתר העם.

פילוסופיה כיום – למה היא חשובה?

פילוסופיה כיום – למה היא חשובה?

במשך אלפי שנים, למעשה מאז ימיהם של סוקרטס, אפלטון, ואריסטו, שימשה הפילוסופיה כאבן בוחן לגבי כל דבר מהותי. סוקרטס העביר תחת שבט ביקורתו הלוגית את היחיד, החברה, היחס שביניהם, ההתנהגות הנכונה, וכן הלאה. קירקגור בעבודת ההסמכה שלו תיאר את סוקרטס כ"אירוניקן". אין הוא מחפש דווקא תשובות לשאלות, כפי שאנו רואים בהרבה משיחותיו. מטרתו היא לעורר את השאלות. גם פילוסופים נוספים, כניקולאוס קוזאנוס, או הרמן כהן שנים רבות אחריו, טענו שאין תפקידה של הפילוסופיה המציאה, אלא החיפוש.

מוזאיקה של פרדריק דילמן

עיון בהצדקות הסוקרטיות והאפלטוניות באשר לחשיבות הציות לחוק חלק ב

ככל הידוע לנו, היראקליטוס איש אפסוס היה הראשון שהבחין בין החוק האלוהי והחוק האנושי. כך למשל בפרגמנט 114 הוא כותב:"החוקים האנושיים מבוססים על החוק האלוהי ונוטלים ממנו את תוקפם". סוקרטס ואפלטון המשיכו מסורת זו אם כי לא בדגש על ה'לוגוס' אלא על הסגולה הטובה. לכאורה ניתן לתאר גניאלוגיה כרונולוגית של הולדת החוקים- החל מן האל המתקין עבור דרך המחוקקים הקדמונים שהיו מזרע אלוהי וכלה במחוקקים האנושיים- מבלי שתיגרע ולו טיפה מהמקור האלוהי בשלביו השונים של תהליך ההעברה.

סוקרטס ואפלטון: שאלת מהותו של החוק והיעדר הגדרתו

סוקרטס ואפלטון: שאלת מהותו של החוק והיעדר הגדרתו חלק א

בספרו הידוע אודות תוויו של הממשל המודרני מציג רוברט מקאיבר שתי שאלות יסוד בנוגע לסוגיית הציות לחוק: השאלה הראשונה הנה, מדוע חובה לציית לחוק? השאלה השנייה היא, מדוע בפועל הבריות מצייתים לחוק?. חיבור זה מבקש להתחקות אחר השקפתם של סוקרטס ואפלטון אודות השאלה הראשונה, מדוע חשוב וצריך לציית לחוק(להלן; מקור הציות לחוק). מהלך החיבור יתמקד בהצגת קשת של טענות סוקרטיות ואפלטוניות אודות תכליותיו השונות של החוק העשויות לשמש הצדקות לציות לחוק, אם באופן עקיף ואם באופן ישיר

הרקליטוס והפילוסופיה היוונית

הרקליטוס והפילוסופיה היוונית

הרקליטוס בן התרבות האיונית, יליד העיר Ephesus חי ופעל בסביבות 500 לפני הספירה הנוצרית. בראש ובראשונה הוא היה מיסטיקן. בראייתו, העולם נמצא בתהליך קבוע של התהוות שבו כל דבר חייב את קיומו להיפוכו. האש היא יסוד העיקרי. היא המקור ממנו כל דבר צץ. היא היסוד המאפשר את ההתהוות, כל דבר כמו האש המאכלת, נולד באמצעות חורבנו של משהו אחר, העולם מתהווה באמצעות מוות שמאפשר חיים וחוזר חלילה.

היחס בין ההווה למתהווה במשנתו של אפלטון חלק ב

חלק שני של המאמר העוסק ביחס בין ההווה למתהווה במשנתו של אפלטון

היחס בין ההווה למתהווה במשנתו של אפלטון

חיבור זה מבקש להאיר את הפולמוס בין מיכאל פרדה לאלן קוד אודות המשמעות של "המתהווה" ויחסו אל "ההווה" במשנתו של אפלטון.

המדינאי / אפלטון (חלק שלישי)

למעשה, שני הדיאלוגים האחרונים בטרילוגיה זו, טרילוגיה שמתחילה בדיאלוג תאיטיטוס העוסק בחוכמה – ולא בשואפים אליה –, מספיקים למחברם כדי להציג את הפילוסוף במלוא הדרו.

המדינאי / אפלטון (חלק שני)

מלאכה, כזכור, היא כל פעולה שיטתית – או אומנות – שהמבצע אותה מקבל תמורת תוצאת ביצועה שכר. רועה הפרות מקבל תמורת רעיית הפרה שכר, ואם הוא בעל הפרה, אז הוא מקבל את שכרו תמורת החלב או הבשר שלה. המדינאי האמיתי לא מקבל שכר תמורת פעולתו

הסופיסטים חלק א

המשימה שעמדה בפני הפילוסופים במאה החמישית הייתה על פניו בלתי אפשרית. הם כמו אדם שמאבד את זכרונו ומתעורר למציאות לא מוכרת, היו צריכים להבין הכל מכלום. אז בואו ננסה לסלוח להם על הנאיביות, ועל הניסיון למצוא שיטה אלגנטית ופשוטה לכל הסתירות שיש ביקום, וננסה בכל זאת להבין מה היה להם להציע

המדינאי / אפלטון (חלק ראשון)

אפשר לראות בדיאלוג קראטילוס – המשמש הקדמה לא רק לטרילוגיה שבאה מיד בעקבותיו, אלא גם לכל שלושים ואחד הדיאלוגים הבאים אחריו – מעין הליכה במישור. העליה מתחילה בדיאלוג תאיטיטוס ובנושא שלו: מהי ידיעה

אפלטון: תאיטיטוס חלק שלישי

הנושא הבא העולה לדיון הוא שאלת תכונתו המהותית של היש: האם היא תנועה, כטענתם של חסידי הרקליטוס, או האם היא מנוחה, כטענתם של חסידי פרמנידס? סוקרטס מתחיל לדון בטענתו של הרקליטוס

אפלטון: תאיטיטוס חלק שני

הנאום של סוקרטס על מלאכת המיילדות נועד להרגיע את תאיטיטוס ולשכנע אותו לבטוח בו. סוקרטס מצליח ותאיטיטוס ממשיך לנסות להגדיר ידיעה. הוא מזהה אותה עם התחושה

אפלטון: תאיטיטוס

נבואה היא סוג של ידיעה וטרפסיון קישר בין הנבואה המסוימת הזו לאמת. יש קשר מוחלט בין ידיעה לאמת, גם אם האמת מתגלה לאחר שלושים שנה ומאשרת דעה שנוצרה קודם לכן

אפלטון / קראטילוס (חלק שלישי)

הרמוגנס לא ביקש סתם כך מסוקרטס לדון בתחום המטאפיסי. הוא נדחף לכך בידי סוקרטס, שדיבר על המילה שנה במשמעות של בחינה עצמית. כזכור, האדם הוא החיה היחידה שלא מסתפקת סתם כך בבהייה בטבע ובעולם הסובב אותו.

אורסטס רוצח את אימו. ציור מאת ברנרדינו (1654)

אפלטון / קראטילוס (חלק שני)

חלק שני של המאמר העוסק בקראטילוס

אפלטון / קראטילוס (חלק ראשון)

תחילת הדיון על הדיאלוג החמישי נראית מקום מתאים מאוד לעיון כללי ברביעייה הראשונה של הדיאלוגים. רביעייה זו, שנקבעה בידי מי שקבע אותה, אכן מרכיבה מעין יחידה בפני עצמה.

אפלטון / פידון - חלק רביעי

סוקרטס ניצח את הראש החלש של צבא תבי, שיצא מולו. הוא פונה עכשיו להתעמת עם הראש החזק, שמונהג בידי קביס. הוא מעדיף לנהל איתו דו-קרב.[1] קביס, מופתע מהטיעונים הרבים, שסוקרטס היפנה אל מול הטענה של סימיאס, בטוח מראש בנצחונו של סוקרטס. לאחר שהוא מסכם את הטענה של קביס, סוקרטס מדגיש את הרצינות, שמאפיינת את הטענה, שכל אדם חכם צריך לפחד, שמא הנשמה שלו תכלה עם מותו, בגלל שהיא נחלשה מרוב כניסות ויציאות מגופים שונים. הדיון בבעיה הזאת מחייב אותם, לדברי סוקרטס, לעסוק בטבע ההתהוות והכליון, או בסיבות להם. זוהי הנקודה היחידה בדיאלוג, שבה סוקרטס מצהיר בפירוש, שהדיון עוסק בשאלות מטאפיסיות.

אפלטון / פידון (חלק שלישי)

המשך המאמר שעוסק בפידון

אפלטון / פידון (חלק שני)

סימיאס, הקשוב מאוד לדעותיהם של אזרחי תבאי, מקבל את האפולוגיה של סוקרטס, בניגוד לאזרחי אתונה, שלא קיבלו את האפולוגיה שסוקרטס השמיע באוזניהם. דווקא קביס לא מרוצה עם עניין קטן, שלדעתו הכרחי להוסיף לאפולוגיה הזאת.

אפלטון / פידון (חלק ראשון)

הדיאלוג פידון מסיים את הרביעיה הראשונה ברצף שקבע תראסילוס האלכסנדרוני לקריאת הדיאלוגים של אפלטון. הרביעיה הזאת יוצרת יחידה אחידה מבחינה דרמטית שעוסקת במותו של סוקרטס.

מותו של סוקרטס. ציור מאת ז'ק לואי דויד (1787)

אפלטון / קריטון

בפתיחת הדיאלוג קריטון מתפלא על השקט שבו סוקרטס מקבל עליו לא רק את עונש המוות שנגזר עליו, אלא אף את הציפיה מורטת העצבים לביצועו. סוקרטס מסביר לקריטון שאין זה יאה לזקנים להתמרמר על כך שהם קרובים למות. למעשה ההתנהגות של סוקרטס היא ההתנהגות הטבעית: זה באמת נראה מוזר לכל מי שחושב על כך, שדווקא האנשים שנמצאים קרוב אל המוות

אפלטון / האפולוגיה

שלושה נאומים מובאים בדיאלוג זה: הראשון, והארוך שבהם, הוא הנאום שסוקרטס נושא מיד לאחר נאומי התובעים. זהו הנאום שבו סוקרטס צריך לשכנע את השופטים שאין הוא אשם באותן האשמות שהפנו כלפיו התובעים. הנאום השני ניתן לאחר שנקבע שסוקרטס נמצא אשם ובו הוא אמור מציע את העונש הראוי לו לפי דעתו. את הנאום השלישי סוקרטס נושא לאחר שנגזר עליו עונש מוות: החלק הראשון הוא נבואה שסוקרטס משמיע באוזני מאשימיו והחלק השני נאמר רק לחלק המתון של אזרחי העיר, לא לכולם.

התפיסה החושית ב - תאיטיטוס של אפלטון

במאמר זה אדון בדיאלוג הסוקרטי "תאיטיטוס". התאיטיטוס נכתב בסביבות 369 לפנה"ס, ונהוג לשייכו לדיאלוגים המאוחרים שנכתבו על ידי אפלטון. בדיאלוגים אלה סוקרטס אינו המשוחח הראשי, ומכאן אפשר להבין שהדעות המבוטאות בו אינן בהכרח מייצגות את השקפתו.

הנצפים ביותר