אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שמעון פינטו: אין מקום רחוק - תערוכת יחיד


שמעון פינטו. אין נביא בעירו.  2010. שמן על בד. 150על 130
שמעון פינטו. אין נביא בעירו. 2010. שמן על בד. 150על 130

פלורנטין 45 שמחה לפתוח שתי תערוכות חדשות:
אין מקום רחוק

תערוכת יחיד - שמעון פינטו

אוצרת: ד"ר קציעה עלון


 
בקומת הכניסה: מיצב של נדב ויסמן

 יום חמישי, 10.05.12, בשעה 20:00 פתיחה:

התערוכה תוצג עד לתאריך 10.6.12

 

 שמעון פינטו, אמן החי ויוצר בירושלים, מציג בתערוכת היחיד שלו "אין מקום רחוק", ציורי שמן מן השנתיים האחרונות. פינטו מצייר בעיקר על פורמטים גדולים של בד ומשתמש בשפה ציורית בה הנאיבי והסימבולי, דרים לצד מינימליזם ומקטעים פיגורטיביים ומופשטים.
בעבודות מתגלים נושאים ודמויות המעלים חיוך ואמפטיה, מצבים עם לא מעט הומור, דוגמת דמות החמור ששב ומופיע בציוריו בסיטואציות פנטסטיות.

"הוא בוחר להתיק איקונה ויזואלית (כדוגמת מקל עם "שערות סבתא", חמור, כפכפי אצבע, דגל לבן) ולשתלה מחדש במרחב זר לה, תוך יצור הרמוניה ציורית בינה לבין סביבתה". כותבת ד"ר קציעה עלון אוצרת התערוכה.

 בקומת הכניסה: נדב ויסמן
מציג דמות מיציקת פוליאסטר תלת מימדית, דמות עירומה נטולת מיניות בעלת ראש ענק וירחי נטול שיער, המחובר לגוף קטן יחסית. הנמצאת בתוך פעולה של משחק ילדות, בסביבת אובייקטים של משחק. 

 

אין מקום רחוק – מבט בתערוכת היחיד של שמעון פינטו

כתבה: ד"ר קציעה עלון

אין מקום שהוא רחוק מדי עבור שמעון פינטו. שמעון פינטו הוא אמן דתי החי ויוצר בירושלים, גדל בערד ולמד אמנות במרכז לאמנות חזותית בבאר-שבע.
דומה כי "ריחוק גיאוגרפי" או "ריחוק מנטאלי" הם מושגים זרים לו, לציוריו. המקווה, אולם הרצאות, המדבר, תערוכה בגלריה, חוף הים- כל אלו הם זירות מרחביות אסתטיות ואניגמאטיות בציוריו.  נראה כי "תורת העולמות המרובים" הפיסיקלית קיבלה לפתע הצרנה ויזואלית מרהיבה. תחושה זו מהדהדת בנו לא רק כאשר אנו צופים ב"סטרוקטורה הגדולה" של התערוכה כולה, אלא בכל דימוי ודימוי , שהוא בבחינת שקף מוקטן של העיקרון האסתטי הסוריאליסטי.

בכל ציור מצוי מיחבר קומפוזיציוני  מאתגר. דמות הנדמית כעטופה בגלימת נזיר פרנסיסקני חומה- ירוקה, מגרפת- יוצרת פסים כחולים בדיונות של מדבר צהוב, חמור אפרפר נואם מול קהל דליל בכורסאות כחולות. לצידו על הבמה- שלושה מקלות של "שערות סבתא", לשמאלו נר זיכרון. עץ העולה מן המים, רק צמרתו בוקעת, אולם זוג כפכפי אצבע מונחים על קו המים כאילו היו המים משטח מוצק ויציב. חמור שובה לב המתהלך בשלווה בלב נוף תל אביבי מובהק, הצבוע סגול מתעתע. ציפור בכלוב על גבי מגדל של כסאות הפוכים בתוך גלריית ציורים.  

הציור של פינטו מציע קשת של חיבורים בעלי גוון על- טבעי, סוריאליסטי, ועם זאת- ריאליסטי ואנושי כל כך. ציורי החמורים שלו הם מופת להאנשתם של בעלי החיים, לרגישות ציורית להם.  התחושה העולה ממכלול עבודותיו של פינטו היא כי בד הציור משמש עבורו כבית קיבול ענקי להשתברותם של נרטיבים ויזואליים שונים, הנמזגים אל תוך תוכו של המרחב הציורי: ציור כפרקטיקה של הכלה.
"מטפורות העומק" המסתתרות בעומק חווית הציור של פינטו הן האופנות הצורנית הנאיביסטית- פרימיטיביסטית, והצבעוניות השוצפת, הקוצפת, המזמינה, הבוקעת מכל עבודה. מודוסים אלו של פעולה מקנים אחידות סגנונית בולטת לתערוכה כולה.
תחבולתו הציורית של פינטו מתוחכמת. הוא בוחר להתיק איקונה ויזואלית (כדוגמת מקל עם "שערות סבתא", חמור, כפכפי אצבע, דגל לבן) ולשתלה מחדש במרחב זר לה, תוך יצור הרמוניה ציורית בינה לבין סביבתה. זה הוא הפרט המכריע, שמקשה על קיבוע הסצנה בפרמטרים ריאליסטיים לחלוטין, והסצנה כולה קורסת "ברעש" אל הלימינאלי, המוזר, הלא ברור.   

ללא מאמץ, בקלילות, מהתל פינטו במאמץ העצום ליצור מערכת מושגית לכידה של המושג "ישראליות", ומנכיח את "שבריו" במרחב הסובב אותנו, בשלל סצנות מלאות הומור, ראו שם תערוכת היחיד האחרונה שלו: "אמא לא מרשה חמור בבית".   
אולם אין לטעות בפינטו. לצד ההומור מתקיימת רצינות חמורת סבר, המוצאת ביטוי במיקוד תודעתי מלוטש. פינטו מצליח להעניק לציורי המקוואות שלו תחושה טרנסנדנטית רלגיוזית, דתית, כאשר כמעט ואינו מצייר דבר. זוג סנדלים, מעקה, מים, והנה בוראת ידו המיומנת סצנה המחזיקה בקליפת אגוז עומק רגשי בלתי מצוי. על יכולת זו של פינטו לחדור לעומקם של הדברים, עמד גדעון עפרת באסופת מאמרים באתר האינטרנט שלו "המחסן של גדעון", בסיפור פגישתו עם האמן שמספר לו על העיסוק שלו בהתרוקנותה של זהות תרבותית, ועל הצל הגדול המאשר את חיותה של הערגה לזהות. עפרת מצביע על דבר מה עמוק המצוי באינטנציונליות של הציור של פינטו: מעולם לא מסתגר בגטו של "ציור דתי",  אלא פורץ, אל תלכיד ציורי-תמונתי שטרם צויר, אל מרחבים יוצרי קירבה.  

אין מקום רחוק.  

 דומה כי המילה "מקום" גזורה במדויק לציוריו של פינטו. כידוע, מחזיקה התיבה "מקום"  בעברית שתי משמעויות שונות: האחת מתייחסת אל מימוש של חלל קונקרטי פיסי במציאות, והאחרת- אל האל הטרנסנדנטי. ביצירותיו של פינטו נרקם תחביר מיוחד במינו בין השניים. יכולתו לאפיין ולפענח מקום כמו המקווה בהוויה הישראלית מתגלה בציורי המקוואות. ציורו של פינטו כמו "מבין" כי מעל או מתחת למקווה האונטולוגי המגולם במציאות מצוי מקווה "רוחני", כדוגמת "ירושלים של מעלה", המטיף מקדושתו וזוהרו על המקום הספציפי.

פינטו משתמש בדיוק ריאליסטי בכדי לתת סימנים במקום, ובו זמנית בכדי להעלותו אל אותו "על- מקום" או "לא- מקום" המכיל את  הטרנסדנציה ולא את שימושי היומיום. כך למשל משמשים הכפכפים הריקים כאיקונה צורנית המבליעה בתוכה הן את "סמל הישראליות" והן כנשא ויזואלי למושג נפקד- נוכח, לנוכחות העלומה, הנעלמת, המסתורית, של האל.
אלו הם אותם כפכפי אילת שהם בו זמנית סמל של נופש ישראלי (ראו שמם) פריט חובה בגרדרובה הנורמטיבית של היום יום התל אביבי, אולם גם סמל ללבוש זול, והנכחה ברורה לכניסה למים (כפכפי המקלחת והניקיון באשר הם). בציוריו של פינטו מקבלים הכפכפים הפשוטים איכות מכמירת לב, פוצעת ממש.  

גם המדבר של פינטו וגם הנוף התל אביבי מטופלים שניהם תחת הפרספקטיבה הציורית של "מקום". אנו חשים את שאון ההמולה התל אביבית, על מגדליה הנושקים השמיימה בנייניה ורחובותיה, דווקא בזכות החמור המתהלך בהם בשלווה, המצוי בשקילות סימבולית לכפכפי האצבע.

מרחבי המדבר הנפרשים לאינסוף הם גם כן "לוקוס" מסומן, "מקום" ברפרטואר המקומות של פינטו. הסימנים הניתנים בו הם ברורים- פסים פסים חורצים אותו, כמו מבקשים לסמן את גבולותיו. ולא נפקדת גם "הגלריה" כ"מקום", מקום בו מצויה ציפור כלואה, וכסאות הפוכים. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה", זו כותרת ספרה המפורסם של הסופרת והמשוררת האמריקנית מאיה אנג'לו.

גם אנחנו יודעים.

אין מקום רחוק.

שמעון פינטו. מסלקים ראיות. דפיטיך, שמן על בד, 2012, ,  cכל אחד 75x65
shimon pinto. gossip. 2011. 130x150._cm
גלריה / מוזיאון: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מערכת אימגו