אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

I'm Black and I'm Proud


התמונה של ורה פלפול
אוצר התערוכה: 
ורה פלפול

מתוך התערוכה, צילום: נועם נבון, באדיבות: ורה פילפול
מתוך התערוכה, צילום: נועם נבון, באדיבות: ורה פילפול

מיכל ממיט וורקה/ Michal Mamit Vorka I'm Black and I'm Proud 

אוצרות: שולמית נוס, ורה פלפול

פתיחה: יום חמישי, 4/5/2017   בשעה 19:30

בית האמנים, תל אביב

בתערוכת היחיד הראשונה שלה, תציג מיכל ממיט וורקה, שתי סדרות ציור חדשות מהשנה האחרונה. ממיט וורקה, ילידת 1982 עלתה עם אמה בגיל שנתיים מאתיופיה לישראל,  בוגרת לימודי אמנות בשנקר.
ממיט וורקה בלטה בתערוכת הבוגרים של שנקר (2013) וכתבת האמנות גליה יהב ז"ל ציינה את ציוריה כהבטחה מעניינת "ציור במסורת הריאליזם החברתי החדש, זה שאחרי הציור־הרע  ואמנות המחאה, העוסק בטון ארסי ביחס הפוליטי המתנשא לשחורים ובסוגיית המוצא והמעמד".
ממיט וורקה מציירת דיוקנאות נשים וגברים בני העדה האתיופית אליה היא משתייכת וגם נמשכת לתאר ולצייר דיוקנאות של עובדים זרים מאפריקה אותם היא פוגשת ברחובות העיר תל אביב, בבית קפה או דרך חברים.
את נשואי הציור שלה היא משתדלת לצייר בסביבתם הטבעית, לא פעם באינטימיות של הבית שלהם. ממיט וורקה מציירת בצבעי שמן, על בד, מהתבוננות וכל דיוקן מסתיים בדרך כלל ביום ציור אחד. הפורמט הציורי שלה קטן בדרך כלל, קשור הדבר לעובדה כי היא מוגבלת מבחינת במקום בו היא מציירת. אולם הדמויות הניבטות אל הצופה, קטנות פורמט ככל שהן, עיניהן חודרות, שחורות ומישירות מבט לצופה, מבט, ישיר, חד, גאה, מודע לעצמו, מודע לסיטואציה. העיסוק שלה בסוגיות מוצא ומעמד, צבע עור, ביחס הפוליטי לכהי עור, נמשך עוד מתקופת לימודיה במחלקה לאמנות בשנקר, ומקבל תפניות חדשות. יצירותיה מביעות את מחאתה ביחס הפוליטי המתנשא לשחורים ובסוגיית המוצא והמעמד. ממיט וורקה מבטאת בציור שלה, את הפגיעות שלה.
היותה אשה כהת עור מאפשרת לה ומאלצת אותה להיות האמן ובו זמנית המודל, הצופה והאובייקט.  התבוננות ביצירותיה מכריחות את הצופה להתמודד עם נושאים הקשורים למעמדה של הקהילה האתיופית בישראל ועל אי שוויון חברתי ומאבקם

המתמשך של הישראלים ממוצא אתיופי  שאליו נחשפנו בשנים האחרונות על זהות ושייכות בחברה הישראלית.

בתערוכה מציגה ממיט וורקה סדרת ציור חדשה בה היא מציירת את הפינות השכוחות ברחובות העיר, מראה שכונות תל אביביות בהם היא חולפת מידי יום ביומו, חלק משגרת יומה ואותן היא בוחרת לצייר כשהן נטולות אדם. לסדרה זו שלה, מאפיינים של ציור נאיבי, אולם מהר מאד, אלמנטים כמו פחי אשפה גדולים אותם היא מציירת באותה שימת לב כמו את הבתים סביב, מאלצים את הצופה לראות את הביקורת המוטמעת בציור ה"כאילו" עירוני-פסטוראלי .

גלריה / מוזיאון: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ורה פלפול