אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מר גורל וגברת מזל: שוקה גלוטמן


אוצר התערוכה: 
לי רמון

קובה-ניא ( קול סיכה נופלת), טכניקה מעורבת,
קובה-ניא ( קול סיכה נופלת), טכניקה מעורבת, 21 20.5 x 2.5 x ס״מ (עומק x גובה x רוחב), 2016. (התמונה באדיבות: לי רמון)

"מר גורל וגברת מזל" שוקה גלוטמן

אוצרת לי רמון

פתיחה   14.1.17         נעילה  4.3.17

שוקה גלוטמן מתבונן באירועים מכוננים ובמרכיבי קיום יסודיים של החברה הישראלית המקיימים זיקות ויחסים ביניהם, במודע, בהכחשה ואף בעוינות זה לזה.

טווח יצירתו הרחב נע בין צילום, רישום, שימוש באובייקטים, בניית מיצבים, כתיבת טקסטים ביוגראפיים, מסעות אישיים והנחיית קבוצות של יהודים ופלסטינים. בכל אלה גלוטמן רואה מכלול אחד המתייחס לחיים עצמם. בדרכו,הוא מפגיש בין מסלול חייו הפרטי לבין הדינאמיקה רבת הניגודים של הקולקטיביות הישראלית.

בתערוכה ב'קצה' שבגליל, מציג גלוטמן את עיסוקו רב השנים בקמעות, אותם הוא מכנה 'חפצים רגשיים', הנושאים אתם משאלה, חרדה, או כמיהה פרטית.

ה'עין' – דימוי המופיע גם בתערוכה זו, המלווה את גלוטמן שנים רבות  - יכולה אולי לשמש מפתח לאופן ההתבוננות של גלוטמן במציאות שבה הוא חי: זו יכולה להיות העין הרואה והמפוכחת,  'עין רעה', עין פעורה, כתם חוסם, חור, עלה, סירה או צורה עיטורית.

לצד אוסף העבודות שיצר, מצרף גלוטמן צילומי קמעות או 'חפצים רגשיים' ששלחו לו אנשים ואמנים שונים שנענו לקול הקורא שהפיץ ברשת, כולל הסבר כתוב על מהותם. התערוכה משקפת הן את נכונותו  של גלוטמן לשתף פעולה גם עם אמנים אחרים, ועם 'לא-אמנים'  (non-artists) והן את עניינו העמוק בטשטוש הגבולות בין אמנות גבוהה ונמוכה, בין ריאליה לפנטזיה ובין חילוניות ואמונה.

כך או כך, חשיבותה של התערוכה היא ביכולתה לעורר שאלות לגבי מקומה של האמנות בחיים, חשיבותו הנפשית של החפץ, והיכולת של אלה לומר ולפרש את המציאות.

בתערוכה יתקיימו מפגשים משתפי קהל, המקיימים זיקה ומרחיבים את תכני התערוכה 

21.1.17 שבת  17:30

שוקה גלוטמן

בין טקסט לדימוי, בין אמנות לחיים

נקרא יחד קטעים מספריו של האמן, 'בין צמרות לעננים', ו'אלבום ישראלי', נעירם לחיים ונרכיב מהם סיפור חי, חדש וחד פעמי.

4.2.17  שבת  11:30

מפגש עם חפץ רגשי/קמע אישי

הקהל מוזמן לבוא ולהביא עמו לגלריה חפץ רגשי או קמע אישי אותו הוא שומר במהלך השנים וזה שומר עליו. במפגש תשתתף קבוצת "כולנו  كُلَّنا مَعاً " מיוזמתה של ליאורה יהלום – אמנים בני כל הקבוצות והדתות החיות בגליל.

ביחד נקיים פעילות העוסקת בקמעות ובסיפורים המסתתרים בהם.

4.3.17 שבת 17:30

פרופ' אמריטוס יורם בילו, חתן פרס ישראל בחקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה.

לגשר בין העולמות; להישיר מבט אל הסמוי מן העין והאסור בראייה

מפגש שיח בו ישתף פרופ' בילו את הקהל בסיפורי מסעותיו ומפגשיו בהרי האטלס ובארץ עם קהילות המקיימות קשר בין שני העולמות.

 

סגולות וישועות - על תערוכתו של שוקה גלוטמן "מר גורל וגברת מזל"

שוקה גלוטמן מתבונן באירועים מכוננים ובמרכיבי קיום יסודיים של החברה הישראלית המקיימים זיקות ויחסים ביניהם, במודע, בהכחשה ואף בעוינות זה לזה. גלוטמן מתבונן בהם כמשקיף מהצד, ובו בזמן גם כשותף אמפתי, שחייו נעים בין תל אביב בה נולד והתחנך, לבין הגליל, שם בנה את ביתו. בשנותיו בגליל נחשף לקברי הצדיקים ולפעילות הרוחשת סביבם. הוא חזר ותיעד במהלך השנים את הילולת הרשב"י בהר-מירון, כשהוא מתפקד כמעין "עולה רגל" בעצמו, ספק צלם מן החוץ.

גלוטמן אינו מסתפק בצילום תיעודי ישיר. חלק גדול מעבודתו כרוך בתהליכי עיבוד, טיפול, קולאז', חיתוך והדבקה עד ליצירת המוצר המוגמר- צילום הנושא עליו סימנים וסמלים ברמות ובשפות שונות. בנוסף לצילום הוא פועל בתוך טווח יצירה רחב הנע בין רישום, שימוש באובייקטים, בניית מיצבים, כתיבת טקסטים ביוגראפיים, מסעות אישיים והנחיית קבוצות של יהודים ופלסטינים. בכל אלה הוא רואה מכלול אחד המתייחס לחיים עצמם, ותומך בתהליך ההתבוננות שלו בחוויית החיים הישראלית. בדרכו האמנותית הוא מפגיש בין חייו הפרטיים לבין הדינמיקה רבת הניגודים של ההוויה הישראלית.

"מר גורל וגברת מזל", כותרת התערוכה בגלריית "הקצה" מתכתבת עם כותרת תערוכת היחיד של גלוטמן שהוצגה בשנת 2000 במוזיאון תל אביב לאמנות: "כאן גרים בכיף, מר פואטי ומר פאתטי". על קירות המוזיאון הוצגו 'צילומים עיוורים' מהמרחב הישראלי האקראי, שצולמו מבלי להסתכל בעינית והם נטולי פוקוס, גלויות לתיירים, שעברו טיפול ועיטור על ידי גלוטמן, קבוצת צילומים ישנים שנמצאו בכפר ערבי נטוש, וסדרה של דיוקנאות שעיניהם ופיהם מכוסים בצורות ה'עין' החוזרות ומופיעות ביצירותיו.

במרכז החלל הקים גלוטמן מבנה פנימי בן ארבעה קירות, בעל חזות ארעית במכוון, בו שיחזר חדר-אורחים (סלון) ישראלי טיפוסי משנות השישים, כשמרכזו ניצבת טלוויזיה המקרינה לאחור את מצעד הניצחון, שצעד בירושלים ב-1968ופתח את שידורי הערוץ הראשון (והיחיד, אז)

של הטלוויזיה הישראלית. תחת הכותרת "מצעד 68 צועד לאחור", הריאליה היומיומית, התמימה-לכאורה, הופרה, טושטשה ושובשה, בטקטיקות שונות.

בתערוכה הנוכחית, מציג גלוטמן את עיסוקו רב השנים בקמעות, אותם הוא מכנה 'חפצים רגשיים', הנושאים אתם משאלה, חרדה, או כמיהה אישית. לצד אוסף העבודות שיצר, מצרף גלוטמן צילומי קמעות או 'חפצים רגשיים' ששלחו לו אנשים ואמנים שונים שנענו לקול הקורא שהפיץ ברשת. בתערוכה בולט העניין העמוק של גלוטמן בטשטוש הגבולות בין אמנות גבוהה ונמוכה, בין ריאליה לפנטזיה ובין חילוניות ואמונה.

ה'עין' – דימוי המלווה את גלוטמן שנים רבות  - יכולה אולי לשמש מפתח לאופן ההתבוננות של גלוטמן במציאות שבה הוא חי: לא ברור אם זו העין הרואה והמפוכחת, או שזו 'עין רעה', עין פעורה, כתם חוסם, חור, עלה, סירה או צורה עיטורית. כך או כך, חשיבותה של התערוכה היא ביכולתה לעורר שאלות לגבי מקומה של האמנות בחיים, חשיבותו הרגשית של החפץ, והיכולת של אלה לומר ולפרש את המציאות.

ואולי, כל זה אינו ממש רלוונטי, כשהמשותף בעולמם של בני האדם רב מהמפריד ומתומצת במשפט שכתב יוז'ין אונסקו, מאבות תיאטרון האבסורד שלאחר מלחמת העולם השנייה, המצוטט ב'קול הקורא' שגלוטמן שלח ברחבי הרשת:

"אידאולוגיות מפרידות בינינו, חלומות וייסורים מקרבים אותנו זה לזה"

לי רמון – ינואר 2017

 

 

תגיות נושא: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת לי רמון