אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

איך אומרים רישיון באוסטרלית – מניפסט של יעילות כרונית ועצבים ישראלים


תאריך פרסום קודם: 
2004

*** חלק א' ***

כששמתי לב שתוקפו של רישיון הנהיגה הבינלאומי שלי עומד לפוג נשארו לי רק שלושה חודשים לנהוג לפני שאני הופך לעבריין, מאלה שממצמצים ברמזורים ומסתכלים ישר קדימה, אוחזים בהגה בפרקים לבנים ממתח ועם פלגי זיעה זורמים במורד הלחי. מאלה שגורמים לכל שוטר, אפילו הוא בחופש עם הילדים, לבדוק להם רישיונות רק בשביל השקט הנפשי.

קיללתי את עצמי על חוסר תשומת הלב והכנתי את עצמי לכאב ראש מתמשך. המצב לא השתפר כשהפקידה החביבה בטלפון הודיעה לי שמכיוון שלאוסטרליה ולישראל אין שום הסכם ראוי לשמו בשום נושא, איאלץ לעבור גם תיאוריה וגם טסט. מה שכן, לשניהם אני יכול להירשם באינטרנט.

 אם לא היה לי רישיון, אגב, ולא משנה אם אני אוסטרלי או תושב חוץ, סיפרה לי הפקידה, החוק מחייב אותי להגיש בקשה לרישיון מתלמד, לשים על החלון L גדולה וצהובה, ולנהוג כשאני מלווה בנהג וותיק במשך שנה שלמה. אז ורק אז היו מרשים לי לגשת לטסט. שיעורי נהיגה או לא שיעורי נהיגה – זו כבר בחירה שלי.

 כתל אביבי לשעבר, מיד עלה בראשי, בצבעים חיים ובגודל טבעי, משרד הרישוי בחולון, על כל מה שמשתמע מכך. גנחתי והודעתי לבוס שאצטרך לקחת כמה ימי חופש פה ושם (לא, לא בתשלום, למה?), כדי להסדיר את הזהו.

השגתי לי ספר תיאוריה, חרשתי שלושה ימים, נשמתי עמוק, התכוננתי לתור ארוך כאורך הגלות, ויצאתי לדרך חצי שעה לפני הפתיחה, מצויד בקפה וספר, ומתנחם בעובדה שלפחות האוסטרלים מתנהגים יפה בתור ויהיה עם מי לדבר.

 איזה עם מי לדבר ואיזה נעליים. חניתי ליד דלת משרד הרישוי, היחיד במגרש החנייה הענק של מרכז הקניות (מי שם משרד רישוי במרכז קניות?), וישבתי שם, בודד וגלמוד, עד שבחמישה לשמונה הופיעו עוד שלושה אנשים ובשמונה אפס אפס נפתחה הדלת החשמלית וכולנו נכנסנו פנימה.

 לקחתי מספר, הבטתי בפליאה במסכי הטלוויזיה שהקרינו מצגות "נהיגה נכונה" והפנו מספרים לאשנבים, ישבתי על הכסא, וקמתי תוך חמש שניות כשנקראתי לאשנב בעצמי.

קיבלתי דף מנוילן בפלסטיק עם שלושים שאלות אמריקאיות (נפלתי רק בשאלה על אחוז האלכוהול בדם), עם סיום מילוי התשובות הפנתה אותי הפקידה לטלפון פנימי שבו קבעו לי טסט לשבוע הבא בשעה שמונה וחצי בבוקר, ולפני שהספקתי להגיד קרוקודיל דנדי, בשמונה עשרים וחמש עמדתי מחוץ למשרד הרישוי ומצמצתי באור השמש העולה, המום, כשבידי די והותר זמן להגיע לעבודה מבלי לאחר אפילו.

זקנה אחת חייכה אלי והאכילה את היונים בדשא ממול, ואני הייתי אחרי תיאוריה בעשרים דקות.


 *** חלק ב' ***

 הגעתי לטסט מחויך כולי חמש דקות לפני הזמן. הפעם ידעתי כבר למה לצפות, חשבתי לעצמי. הטסטר יחייך, אני אראה לו שאני נהג מעולה, הוא יחתום לי על הטופס, ואני אהיה עם רישיון ביד. יעילות אוסטרלית.

 זבביר.

 "הצמיג שלך שחוק." אמר לי הטסטר. דווקא נראה סימפטי עד אותו הרגע, עם עגיל באוזן והכול.

"אני לא יכול לצאת איתך לטסט ככה. ואתה צריך לשלם שוב כדי לקבוע טסט חדש – כתוב על הטופס שאנחנו בודקים את הצמיגים ואת הבלמים, זו אחריות שלך."

"וחוץ מזה," הוא הוסיף, כשהוא סוגר מאחוריו את הדלת של הטסטרים ומשאיר אותי על המדרכה, "גם הצמיג הקדמי השמאלי לא משהו."

נשמתי עמוק כל הדרך למוסך והחלפתי את שני הצמיגים, שיהיה. נשימה עמוקה. זה בסדר. נשימה. הם דואגים לבטיחות, נשימה, זה לא אישי, נשימה, אום, נשימה, אום, נשימה, ואמ אמא שלו זונה. אום. 

שילמתי שוב את עלות הטסט וחזרתי אחרי שבוע. זה היה אותו המאניאק.

"החלפתי את שניהם." אמרתי לו בחיוך מנצח. "אפשר לצאת?"

"לא." הוא אמר, כשהוא מסמן עוד שלושה קווים על הטופס שלו. "גם האחורי הימני שחוק."

"לא יכולת להגיד משהו בפעם שעברה?!?!" ייללתי כשהוא הלך ונמוג מאחורי הדלת ההיא.

"לא. זו אחריות שלך. כתוב על הטופס. אל תשכח לעבור אצל הפקידה לשלם שוב." 

אמרתי לעצמי שככה זה במדינת הגמדים. כל פסיק חשוב, כל חוק חייב להיות ממולא ונכון וצודק, ובגלל זה אני כאן, בין השאר. נכון?

נכון.

כדי להצדיק את טענתי, בעמוד הראשי של העיתון שקראתי כשחיכיתי שוב במוסך, אדום מעצבים, הכריזו שני כתבים כמוצאי שלל רב על הגילוי החדש בפרשיית השחיתות וחוסר המנהל התקין בשירותי הביון של אוסטרליה.

מה זה חוסר מנהל תקין, תשאלו? הפעם מישהו אמר למישהו באיזו שיחת מסדרון על איזה דו"ח ביקורת שההוא חשב להעביר או שלא להעביר ושהכיל מידע על מישהו שאולי לא דיווח על משהו מספיק מהר ובעקבותיו יכול להיות שהייתה נשקפת סכנה ווירטואלית לאיזו קבוצת חיילים באיזה חור שלא נלחמים בו בכלל, ש-"זה חומר די חם, אתה בטוח שאתה רוצה להעביר את זה?" סקופ אדיר, כאמור, ושחיתות בצמרת.

*** חלק ג' ***

חזרתי למשרד הרישוי רצוץ ושפוף קומה. הפעם חיכה לי עוף מוזר אמיתי, עם מכנסיים קצרים, גרבי צמר אפורות משוכות עד הברכיים (להזכירכם, ממוצע עשרים וחמש מעלות, סתיו בקווינסלנד), שפם של גראוצ'ו מרקס, משקפיים עבות ומבטא צרפתי כבד, והזכיר לי שהייתי אמור להגיע רבע שעה לפני הזמן המיועד. את הצמיגים הוא דווקא אהב הפעם, ויצאנו לדרך.

כלומר, כמעט יצאנו לדרך.

גראוצ'ו עמד ליד האוטו והסתכל אל מושב הנוסע בעיניים דומעות.

"מה קרה?"

"הכסא מלוכלך". הוא רטן במבטא מרוקאי מובהק. "לא יכולת לנקות קצת?"

"האוטו בן חמש עשרה." אמרתי לו. "זה מה יש. אבל אני יכול לשים לך שקית נילון."

הוא הסתכל בי במבט זועף מתחת לשפם והתיישב על הכיסא. זיעה קרה גלשה במורד צווארי. אם הייתה בי איזו תקווה לאחוות מהגרים עם הפראנסווי הזה, ברגע זה היא שכבה על המדרכה ונמסה לה בחום השמש האוסטרלית הקופחת.

 "ימינה...ימינה אמרתי...למה נסעת?...לא ראית שיש רכב בצד השני של הכביש, מעבר לרמזור?...קרוב מדי לרכב מלפנים...רחוק מדי מהמדרכה...למה הילוך רביעי בעיר, לאן אתה ממהר...למה הסתכלת לצד שמאל מאוחר כל כך במהלך הפניה?..."

הוא השאיר אותי ליד משרד הרישוי עם הטופס ביד. "לא נורא, בסך הכול אתה די בסדר. תתאמן קצת ובפעם הבאה בטח תעבור. אל תשכח..."

"לעבור אצל הפקידה ולשלם שוב, אני יודע." נאנחתי.

*** חלק ד' ***

 הטסטר הבא היה אוסטרלי וותיק, לפי המבטא, עם כרס בירה ענקית וירכיים שנתקעו לי בידית ההילוכים בכל העברת מהלך. הוא העיף את השמיכה שפרשתי עבורו על המושב למושב האחורי, בירך אותי ב"G’day!" עליז, ויצאנו לדרך, לאט ובזהירות.

למוד ניסיון, נסעתי הפעם לפי כל החוקים שלא נסעתי לפיהם בפעם שעברה.

הסתכלתי לכל כיוון כל הזמן, לא הפלגתי מעבר להילוך השלישי, ונתתי זכות קדימה לכל מי שנכנס לרדיוס של קילומטר מהצומת שהייתי בה. ההוא לא אמר כלום ורק פלט לי הוראות נסיעה ושרבט על הטופס שלו.

 כשהגענו בחזרה למשרד הרישוי, הוא אמר לי שאני נוהג כמו סבתא שלו, שנתתי זכות קדימה שלא לצורך, ושאני הורס את ההילוכים, מאבד יציבות ומבזבז דלק והכול בגלל שאני נוסע בהילוך שלישי כל הזמן.

"גם החניה שלך זוועה," הוא אמר, "אבל בסך הכול היה די בטוח. עברת, תתחדש, ואל תשכח לעבור אצל הפקידה לשלם על הרישיון."

 אז מה היה לנו שם, מעבר לעצבים האישיים של הנהג הישראלי הממוצע שהגויים באים ללמד אותו מה זה זהירות ואיך מתנהגים בכביש?

 אין בירוקרטיה ואין תקורות מיותרות.

אין תורים בני שעות, אין הלוך ושוב, אין תחזור עוד שבוע ועיצומים ושביתות, אין טרטורים חסרי טעם ופשר ואין כאבי ראש, זמן מבוזבז ותסכול ומרמור.

בדיקות העיניים, מבחן התיאוריה והמבחן המעשי נעשים כולם באותו המקום, על המקום.

למרות ההתעקשות הכרונית (המבורכת, אם מסתכלים קצת מלמעלה) על הפרטים הקטנים, המכשול האמיתי שעומד למעשה בפני כל אחד שרוצה רישיון נהיגה במדינה הזו הוא רכב תקין (צמיגים ובלמים), שלו או של מישהו אחר, וידיעת חוקי התנועה התיאורטיים והמעשיים. 

אם התחומים האלה מכוסים, אפשר לעשות כאן רישיון נהיגה תוך קרוב לשעתיים ובעלות של כחמישים דולר אוסטרלי, זו השורה התחתונה, ולא נראה שהאנשים נוהגים כאן גרוע יותר עקב כך.

למעשה, הם נוהגים הרבה יותר טוב.

 איך זה? למה זה? כשתדעו, תודיעו גם לי.

 פינת הדובדבן –  

  • מנהיג האופוזיציה, מארק לאת'אם, "נתפס" על חם כשהוא משחזר נאום שנישא על ידי נשיא ארצות הברית לשעבר, מר ביל קלינטון, בארוחת צהריים בה התארח במשכן ארגון בינלאומי בסידני ששמו לא נמסר.

מילא גנב ספרותי, אבל מסתבר ששר הבריאות עוד זוכר לו שבשנת 1996 נשא מר לאת'אם נאום חוצב להבות בגנות הגניבה הספרותית בפוליטיקה לאחר ששר במפלגה הליברלית נתפס כשהוא חוטא בעבירה דומה. (פויה, מארקי.) 

  • אפרופו מארקי מארק, בהמשך לפעם שעברה, הבחור השיל מעליו עשרות קילוגרמים בחודשים ספורים, ונראה עכשיו כמגיש חדשות מהוקצע ונאה לכל דבר. (כל הכבוד, מארקי!)
  • עוד כל הכבוד אחד למשרד החינוך של ניו סאות' ווילס, שנמאס להם מסטטיסטיקות ההתעללות המינית ההולכות וגואות של בוגרי בתי הספר שלהם (ובפרט סידני), ובאישור הממשל המקומי הכניסו להילוך גבוה את תוכנית החינוך החדשה לזכויות הפרט וחינוך מיני, במסגרתה יאזינו התלמידים בכיתות להקלטות אמיתיות של שיחות מוקדי חירום בהן מדווחות נפגעות אונס על תקיפתן. למרות האישור, הותיר נבחר הציבור האחראי, מר בוב קאר, את ההחלטה בדבר השימוש בקלטות בידי המורים והמנהלים הפרטניים. (כל הכבוד, כבר אמרנו? 
  • ועוד בניו סאות' ווילס, פקיד ממשלתי ערני במיוחד הבחין בניסיון מצד מורה תיכון בסידני שהושעה מעבודתו עקב קיום יחסי מין עם תלמידה קטינה (או בעברית פשוטה, חשוד באונס), לגבות דמי פיצויים ממערכת הבריאות הנפשית עקב ה"מתח המיותר" שנגרם לו עקב הפרשה, לטענתו.

המורה האמור, שכמעט והצליח לגרוף לכיסו פרס בן עשרים ושמונה אלף דולרים, ייאלץ להצדיק את התשלום הנדרש בבית הדין האזורי לערעורים (כל הכבוד על עזות המצח. האנסת וגם צ'ופרת?)  

  • ולמה שבאמת מעניין את האנשים כאן – הבירה הטסמנית Cascade Autumn Amber זכתה לתואר הנכסף World’s best amber lager בתחרות שנערכה זה עתה בסן-דייגו, ארצות הברית. אם עד היום טענו כאן שכל מה שיש לטסמנים להציע לעולם זה את השד הטסמני ונישואין בתוך המשפחה, הנה לכם והנה לכם. ויוה טסמניה! (בינינו – עזבו אתכם שטויות. בירה אוסטרלית זה פיפי. עד חצי מלכותי בעבור חצי ליטר גולדסטאר, מילה שלי).

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיו מגן