אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על אנשים (וקצת על עצים)


תאריך פרסום קודם: 
2004

הבוקר ראיתי בטלוויזיה ראיון עם סייפי זית, דובר "פורום היחסים האיסלמיים" כאן באוסטרליה. המראיין והמראיינת האוסטרלים הקרינו תמונות של הנער בן השתים-עשרה מוקף החיילים הישראלים המוריד מעצמו בשלווה מדהימה את חגורת הנפץ ומרים את ידיו בחיוך, ולא נראה אפילו מוטרד כמו שאני נראיתי כשהמנהל בבית הספר תפס אותי עושה גרפיטי. הם היו מזועזעים (ובצדק). 

דובר הפורום הדגיש שבשם כל המוסלמים באוסטרליה הוא מגנה בתוקף את תופעת המחבלים המתאבדים, וכן כל מופע אלים או קיצוני. משם התגלגל הדיון לשיחה על מצבו הנפשי של מחבל מתאבד, על מידת הבנת המעשים אותם הוא עומד לבצע, וסיכמו בכך שהם כאן, מעבר לים, לעולם לא יוכלו להבין את מה שעובר בראשו של מי שעומד לצאת למשימה שכזו. יופי נחמה. 

ואז פתאום, כאילו בלי שום קשר, עלתה בראשי שיחה שסיפרה לי עליה אמא שלי, שעובדת כאן בחנות קריסטלים מקומית. היא דיברה עם לקוחה שגדלה בעיירת אבוריג'ינים, לשם נשלח אביה מטעם משרד החינוך. היא סיפרה דברים שכבר שמעתי קודם, ממקורות שונים, על היחס המשפיל והמזעזע של השוטרים לאוכלוסיה המקומית בחלק גדול מן העיירות הללו (לרדוף ולהכות באבוריג'ינים הפך לספורט של סופשבוע במקום בו גדלה, כמעט כמו כדורגל אצלנו), דברים שהתחברו להרבה דברים נוראיים אחרים שנעשו כאן בתושבים המקוריים של היבשת היפה הזאת, וגם Lonely planet מוכיח את האוסטרלים על אותם הדברים בדיוק בהקדמה למדריך שלו לכאן, אחד המדריכים שנשאר תמיד בעשירייה הפותחת של ההוצאה, לטענתם. 

אצל רוב האוסטרלים האבוריג'ינים נתפסים כפרימיטיבים, אלכוהוליסטים ואלימים חסרי השכלה. בחלק מהמקרים זה אכן כך, ונראה כאילו העובדה ששאר העולם רואה אותם כאחראים למצב הזה לפחות חלקית אם לא באופן מוחלט, לא עוברת אצלם בראש אפילו לרגע. יחד עם זאת קל להם מאוד להבין את מצבו הנפשי של מחבל מתאבד בתל אביב או בירושלים. 

הם מקבלים לכאן באהבה הודים, יפנים וסינים מכל קצווי תבל, ישראלים ואירים ופלשתינאים. כל אלה מהווים העשרה תרבותית מבחינתם, והם דלוקים על שלל האפשרויות הקולינריות, התרבותיות, הרוחניות והמיניות הגלומות בערבוביה הזו שחיה כאן בערים הגדולות.

אבל אבוריג'ינים, זה משהו אחר. הם פרימיטיבים אלה. לא, באמת. גם האוסטרלים הרוחניים והאוהבים ביותר מהדקים שפתיים כשנכנס להם אבוריג'יני לחנות, ומחפשים בעיניים את האבטחה. 

נשמע לכם מחריד, נכון? 

אבל תגידו – מה אתם חושבים על ערבים? 

"ערבים זה משהו אחר", אנחנו אומרים לעצמנו. הם באמת כאלה. הם, רק שפה אחת הם מבינים. הם בכלל לא רוצים שלום, הם רק רוצים אלימות. פרימיטיבים. 

נכון. 

וגם אבוריג'ינים. תשאלו את האוסטרלים. 

וגם טיבטים. תשאלו את הסינים.  

ואל תשאלו אפילו מה חושבים הבריטים על האירים. 

נכון לא כולם, אבל די הרבה.  

מה זה שגורם לכל אחד מאיתנו לחשוב שהוא באמת מיוחד כל כך? שה"אויב" שלו הוא באמת אויב לא אנושי, אלים ורצחני, ולא בני אדם שחושבים כמונו בדיוק, רק קצת אחרת? 

איך זה שפרשן פוליטי שנפעם למראה ילד בן שתים עשרה עם חגורת נפץ ומבין לליבו לא רואה את הגופות שחומות העור שפזורות תחת יסודות הבית שלו? איך זה שחייל משוחרר בוכה במוזיאון האטום בהירושימה אבל יודע להגיד לחבר'ה בפאב בבנגקוק שיזהרו כי יש בפינה ערבים? 

איך זה שאנשים חכמים כל כך, שלמדו הרבה כל כך, שיודעים להפעים אותי במילים שלא הייתי חושב עליהן בעצמי גם אחרי מאות שנות הגות, מקסימים אותי בראיה היסטורית של דורות בראי המהפכה החברתית, התעשייתית והרוחנית, עם מבט-על של אסטרונום שממפה מערכות שמש, מסיימים משפט ב"אבל ערבים/אבוריג'ינים/יהודים...זה כבר משהו אחר. תאמין לי. אני מכיר אותם. גדלתי איתם." 

איך זה, אנשים?  

תתעוררו.


פינת הדובדבן – 

מסתבר שלבחור אין בעיה להביא אותה במאה חדשה על המאזניים, אבל זה מפריע לו לשחק קריקט.מרק לאת'אם (בתמונה), מנהיג האופוזיציה, פצח בדיאטה חריפה כדי "להיפטר מהשדיים", לטענת הכותרת.

בבוקר זך אחד במשחק מתוקשר היטב במדשאה התנופפה לה חולצת הטי הלבנה של מרקי מרק, ושדיו פרצו לאור השמש אה-לה ג'אנט ג'קסון או דנה אינטרנשיונל. הפרסום הניע את ראש האופוזיציה הפדרלית של אוסטרליה לאמץ דיאטה רצחנית.

"הגיע הזמן ללבוש מכנסי ריצה ולהרכיב משקפי שחיה ולנקות את התזונה ולהשיל כמה קילוגרמים." (אחד אחד, מרקי, תאמין לי, תפסת מרובה לא תפסת)

"אני בדרך כלל כבד יותר בחורף וקל יותר בקיץ, אבל הקיץ העליתי כמה קילו". הוא אמר.

"חוץ מזה," הוא מוסיף, "זה בעיקר מאז שנולדו הילדים..."

נו, באמת. אפשר לחשוב שאתה יולד אותם. מספיק תירוצים, בריצה קלה למכון, ונתראה בבחירות הקרובות (אולי בנובמבר, כאמור). 

השר ג'ון אנדרסון, מנהיג מפלגת "הלאומיים" וממלא מקום ראש הממשלה בפועל, איכר במקורו, טוען שבתי הספר הממשלתיים מוטים מדי לצד הירוק של המפה ותכני איכות הסביבה המועברים בהם נראים לו קיצוניים, אפעס.

"בין השאר," הוא אומר, "ראיתי ספרי לימוד שמתייחסים לכריתת עצים כרצח." 

כבר אמרתי כמה שאני אוהב את המדינה הזו?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיו מגן