אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דברים שלא שמתי לב אליהם


תאריך פרסום קודם: 
2004

אתמול הלכתי ברחוב וראיתי משהו לבן וקטן על המדרכה מרחוק. לא הצלחתי להבין מה זה עד שכמעט ודרכתי עליו. אז ורק אז זיהיתי את האובייקט ככוס קפה חד-פעמית של מקדונלדס.

נשבע לכם, כל דבר קטן ולבן עבר לי בראש חוץ מזה. ניחשתי ביצה קשה, ניחשתי נעל של תינוק, ניחשתי חתול קטן ולבן (אלוהים יודע למה. החתולים היחידים שמסתובבים כאן ברחוב, וגם אלה נדירים, הם כאלה שגרפילד נראה בכושר של מייק טייסון לידם. כאלה שאף צער בעלי חיים לא יחשוב לשנייה שאולי הם לא של מישהו, אפילו אם הקולר עור תפר כפול נלקח בטעות באותו היום לניקוי יבש. כאלה שהג'ינג'ים בלי העין של תל-אביב יפו היו מבצעים בהם מעשי סדום בתורות מאחורי הפחים אם מישהו היה מוריד אותם בשכונה בטעות) – רק כוס חד-פעמית לא עברה לי בראש בכלל.

אחר כך, במהלך היום, תהיתי לעצמי למה לעזאזל לקח לי כל כך הרבה זמן לזהות את העב"מ. זה לא שהמשקפיים היו מלוכלכות יותר מהרגיל, וזה לא שהייתי על יותר סמים מהרגיל באותו הבוקר.

ואז ירד לי פתאום האסימון, וכמה שזה היה פשוט ככה זה הכניס אותי לשוק. 

פשוט. כבר קרוב לשנה שלא ראיתי כוס חד-פעמית זרוקה ברחוב.  

אתם קולטים? 

התרגלה לי העין. שכחתי מה זה.  

בטח יצא לכם פעם, כשהגעתם לחו"ל, למקום שבו הזבל לא מתגלגל ברחוב בפעם הראשונה, שזה יכה בכם, נכון? "אקסקיוז מי," אנחנו אומרים לאיש עם המדים ליד הדלתות, "איפה פה יוצאים מהשדה תעופה?" "אתם ברחוב, אדוני," הוא אומר לנו ופותח דלת צהובה. "צריכים מונית?"

ורק אז אנחנו קולטים שהרצפה הנקייה הזו שאנחנו דורכים עליה היא בעצם רחוב ולא טרמינל.

כשהזמן עובר, מתרגלים לזה, ואז, כשחוזרים לארץ, בערך במעבר מהדרכונים למגרש חניה, אחרי הפח הראשון שעולה על גדותיו, הרעש והריח מתחילים לחלחל חזרה, אנחנו נזכרים איפה אנחנו, ועם הזמן הזיכרון הופך להיות זיכרון כזה, רחוק כזה.

אבל אם אתה חי בתוך זה, מסתבר (לא ידעתי, בחיי!), שמתרגלים. ולא רק לזה לא שמתי לב. 

כמו שלא שמתי לב שהפסקתי לכבות סיגריות ברחוב. כמו שלא שמתי לב שיש פחים עם מאפרות לכבות בהן סיגריות בכל פינה. 

כמו שלא שמתי לב שהתחלתי לחייך לשוטרים באינסטינקט, ולפעמים (אבל רק אם אני ממש זריז) עוד לפני שהם מספיקים לחייך אליי. 

כמו שלא שמתי לב שהפסקתי לקפוץ כשאני שומע רעש חזק בחוץ. זה תמיד יהיה רעם, צמיג שהתפוצץ או משהו שנפל. 

כמו שלא שמתי לב שהתחלתי לעבור למסלול של הפניה שלי ארבעה צמתים לפני, יחד עם כולם. 

כמו שלא שמתי לב שמעבר חציה הוא כמעט המשך טבעי של המדרכה, ושאין סיכוי שמישהו ייסע עליו כשאני מראה סימנים של חושב על אולי לחצות בשעה הקרובה. 

על כל הדברים האלה הייתי צריך לחשוב כדי לשים לב אליהם. התרגלתי.

הדבר היחיד ששמתי לב אליו מבלי להתרכז היה השבוע.

וזה משהו שבאופן מזעזע, ההשפעה שלו עלי, לרגע אחד קטן, עשתה לי טוב על הנשמה.  

אל תכעסו עלי יותר מדי. זה אגואיסטי לגמרי, וזה מגעיל וזה שפל, אבל זה נכון. 

גיליתי שכשאני שומע שהיה פיגוע בישראל אני מזדעזע, ונהיה לי רע, ובא לי לבכות. 

ממש כמו פעם.  

ממש כמו כשהייתי ילד. 

לפני שהתרגלתי.


 פינת הדובדבן –  

קבוצות הורים ומורים זועמות קראו תגר על ראש הממשלה ג'וני (בוי) הווארד ודרשו ממנו לגבות את טענתו לפיה בתי-הספר הממשלתיים מאבדים תלמידים עקב היותם פוליטיקלי-קורקט מדיי.

מר הווארד כונה סנוב צר-מוחין ואליטיסט (!) לאחר שאמר כי ההורים מוציאים את ילדיהם מבתי-הספר הציבוריים מכיוון שבתי-הספר ואיגודי המורים "אינם עולים בקו אחד" עם הערכים הקהילתיים.

(תרגום – ההורים אומרים שאין להם שום בעיה עם משרד החינוך, תודה רבה, דבר בשם עצמך, ושהילד שלך ילך לבית-ספר פרטי, לא שלי). 

מנהל בית-בושת יוקרתי בסידני מתאר איך גילוי גופה בפח האשפה שנמצא בשימוש המוסד "הכניס להלם" והטריד את הצוות ממנוחתם.

דובר(!!!) בית הבושת מסר שגילה על קיום הגופה בעת שפועל האשפה דפק על הדלת ואמר שיש גופה בפח האשפה. זה הולך ככה -

"אז יצאתי והסתכלתי והזדעזעתי."

אחר כך הוא מספר שוב על כמה שהצוות היה מזועזע.

"זה מזעזע. אנחנו מזועזעים," הוא אומר.

גם אני. מזל שהזנות חוקית ויש מי שיזדעזע.

("בוריס... יש גופה בפח."

"בפח? למה בפח? תגיד לו בירקון אמרתי, לא בפח. ותפוצץ אותו קצת, שאם ימצאו שוטרים לא ידעו מי זה זה. ככה קל מדי מזהה.")

והכי מצחיק – איך יודעים מתי תהיינה בחירות? או, בבקשה –

"במהלך מילוי תפקידו כפרשן אורח בשידור החי של משחק קריקט עבור רשת ABC, נשאל ראש הממשלה על ידי הפרשן הנוסף באולפן, הודי במוצאו, האם יהיה זמין לצפות בעוד קצת קריקט בחודש אוקטובר, בו אמורה אוסטרליה לשחק בהודו. מר הווארד ענה: 'המממ, באוקטובר נראה. יכול להיות שאני עושה משהו באוקטובר.'"

מסתבר (לא, באמת!) שזה אומר שאולי תהיינה בחירות בנובמבר.

חי חי חי. איזה מגניב. אולי נובמבר, אולי אוקטובר, אולי בשנה הבאה. למי אכפת בעצם?

וזה נכון. לאף אחד כאן לא אכפת ממש מתי יהיו בחירות. (הם יגידו לכם אחרת, אבל יחליפו ערוץ כי יש קריקט).

וגם לא ממש אכפת להם מי ייבחר.

וגם לא ממש אכפת להם מי יהיו המועמדים.

למה?

כי ימשיך להיות טוב. זה בסדר.  באמת. אפשר לישון בשקט.

(כותב שורות אלה מונה השבוע שנה לעזיבתו את ישראל).

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיו מגן