אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שנה טובה!


תאריך פרסום קודם: 
2004

 

ערב ראש השנה.

אנחנו ב"חוף הזהב", קווינסלנד הטרופית – שלושים ושתיים מעלות בבוקר חם ולח מאד, אחרי לילה של סופות רעמים וגשם כבד. יוצאים עם שחר דרומה, לאסוף אנשים יקרים ולהצפין דרך שני יעדי ביניים אל יעד סופי ללילה הקרוב ולמחר – פסטיבל וודפורד, ב"חוף השמש", שעתיים צפונה מכאן. (אל תהיו נודניקים, זהב ושמש זה לא אותו הדבר. בחוף הזהב יש גולשים צעירים, ובחוף השמש גולשים פורשים. אתם רואים? שונה לגמרי.)

 בדרך לנימבין, התחנה הראשונה שלנו, אנחנו עוברים בכביש מתפתל במחוז טוויד, מדהים ביופיו. השעה מוקדמת, ואנחנו עוברים ליד "מאונט וורנינג", הר געש גבוה, קדום וכבוי. מדהים. לא חשבתי ש"ערפילי הבוקר התגלגלו במורדות ההרים" הוא יותר ממשפט בספר. מסתבר שיש דבר כזה באמת, והנשימה נעתקת כשרואים אותו.

 כשהשמש הרצחנית מתחילה לזרוח קצת, אנחנו מודים למי שלא יהיה על צמרות העצים שצילן מכסה את הכביש המטריף והיפהפה הזה, עם החרקים שמחרישים את האוזניים בכל עיקול והציפורים שמזמרות מעלינו כל הזמן (לא, באמת. מזמרות. שלושה טונים ושני קולות. נשבע לכם).

 ואז אנחנו עוברים ליד דוכן קטן עם שלט "שני דולר, חמישה אבוקדו". נטוש לחלוטין. כלומר, אין שם אף אחד חי, בדוכן. אבוקדו דווקא יש, הרבה.

אני צוחק לעצמי בקול. "הוא הלך לשירותים. שלא יגנבו לו".

אחד משותפי לנסיעה, אוסטרלי, מסתכל עלי במבט מוזר.

"מה זאת אומרת?"

"את האבוקדו. שלא יגנבו לו. הוא נעלם מהדוכן".

"מה, אתה חושב שהוא יושב שם כל היום? ומי יגדל את האבוקדו, אמא שלי?"

אנחנו עושים סיבוב וחוזרים לדוכן.

יש שם תיבת עץ קטנה עם חריץ, לשלשל מטבעות ושטרות. נענוע מהיר מגלה שהיא מלאה, אם כי לא לגמרי.

כולם מסתכלים בי מהצד כאילו נפלתי מהירח, לא מבינים למה אני ממשיך לדבר על כמה שזה לא ייאמן. ישראלים, נו.

 הגענו לנימבין. נימבין, חייב להיאמר, היא מקום שנוי במחלוקת. בנימבין מותר לעשן סמים. ולגדל. ולמכור ברחוב. לא שזה כתוב איפשהו, אבל זה ככה, נו, אתם תעשו כאילו מה שאתם רוצים ואנחנו כאילו לא נראה וכאילו שלא יהיה בלגן. כאילו.

וכן, יש שם תחנת משטרה. הם אחראים על לשמור על הסדר, כי לנימבין, בגלל שאין מקום אחר, מגיעים גם כל הנרקומנים האמיתיים, כי רק שם עוזבים אותם בשקט.

ומה שמדהים הוא, שלמרות שעם כל צעד שאתה עושה ברחוב מישהו מציע לך לקנות משהו, אתה לא מרגיש שאתה בשכונת מצוקה, או ברובע האורות האדומים.

הסוחרים הם, ברובם, היפים מזדקנים שמגדלים בשקט את העשב שלהם. הנרקומנים יושבים בשקט בפינות הרחוב ולא מטרידים אף אחד.

יש מוזיאון משגע, בתי קפה עם ריחות של טבע וחנויות אומנות מקומית, ובאופן כללי המקום הוא עיר מקלט לצמחונים ולוחמי זכויות בעלי-חיים, לוחמי ירוקת וחופש, אנשים שאוהבים לקרוא לעצמם אנרכיסטים ונון-קונפורמיסטים (בדיוק כמו כל שאר הנון-קונפורמיסטים), והמון המון היפים אמיתיים, יחפים ולפעמים קצת מסריחים, עם שיער ארוך נורא, בכל מיני גילאים, בין אם תיירים שמתאהבים בעיירה הקטנה הזו, או מקומיים שפשוט לא מוצאים את עצמם באף מקום אחר.

האכסניה המקומית זכתה לתואר "האכסניה הכי טובה בניו סאות' ווילס" (כשמדובר במדינה שכוללת בתוכה גם עיר כמו סידני, יעד בינלאומי לא קטן, זה לא מעט), ופעם בשנה, בחגיגות המרדי-גראס, מתי שבסידני הגייז יוצאים לרחובות, בנימבין שולפים כל החוואים הגאים את השיח הכי יפה של השנה, וצועדים ברחוב עם סלינו על כתפינו, ג'ויינט ענקי בין השפתיים, (ראשינו בשחקים) גאים בדיוק כמו גאה בסידני, והשוטרים עומדים מהצד ומחייכים.

משם אנחנו ממשיכים צפון מזרחה, לביירון ביי.

אם נימבין היא מעוז ההיפים האמיתיים, ביירון ביי, הנקודה הכי מזרחית על המפה לפני ניו זילנד, הגבעה עם המגדלור הכי מפורסם בעולם, היא המקום אליו הולכים אלה שכבר התחילו לספר לכולם כמה שהם היפים, משמע, אלה שהם, נו, איך להגיד, היפים, אבל מסודרים כאלה, עם חשבון בנק כזה. לא שלמישהו שהוא לא כזה יש סיכוי לקנות בית בביירון ביי, שלא יהיו טעויות. קומונת ההיפים הזו גובה שכר דירה לא קטן בכלל.

אם קיימת סדנה, תורה ניו אייג'ית או מזרח-רחוקית שמישהו שמע עליה אי-פעם, תהיו בטוחים שבביירון ביי יש מישהו שמלמד אותה. אם יש הרכב אתני שדפק על תוף אי-פעם, תהיו בטוחים שכבר הייתה להם או תהיה להם הופעה במתנ"ס המקומי. בביירון ביי יש להיפים בית ענק מעץ על צלע ההר, הבנים שלהם גולשים עם דולפינים על גלשנים של בילבונג, והם לוגמים שמפניה משובחת על המרפסת מדי ערב כשהם מביטים על השקיעה והשחפים וחושבים לעצמם כמה טוב לא להיות תלוי בכסף ולהיות משוחרר מכבלי אנוש.

אחרי עוד עצירה קצרה עלינו על הכביש המהיר, והגענו לאחר כבוד למחוז חפצנו. פסטיבל העם וודפורד. הכל מסודר. הכל נקי. רק בסוף חגיגות ליל ראש השנה החדשה, כשכולם מתפזרים חזרה לאוהלים לעשות אהבה כל השנה, מתבררת האמת – זה לא שיש להם המון כסף לפועלי ניקיון. פשוט, כל אחד שקם ועובר מקום, מבלי למצמץ, מרים כל פיסת אשפה שנותרה סביבו ומשליך אותה לפח.

 בלוז וג'אז ודקלום שירה וסיפורי עם בליווי נבל ותוף, הולכים על קביים ולולייני טרפז לצלילי מוזיקה הודית, להטוטנים ורקדני אש, מנפחי זכוכית וכובעי גמדים ופיות, רקדניות בטן מישראל, להקת שבע שלנו – "איך יהיה שלום אם אין אהבה?!" צועק הסולן בעברית, וכל האוסטרלים צורחים ומניפים ידיים אל השמיים. מי צריך מילים כשיש קצב ושמחה ואהבה בלב - ליד אחד מבתי הקפה הצמחוניים, בינו לבין גריל ארגנטינאי, ישראלי אחד מוכר פלאפל (אמיתי!) עם רוטב סלסה חריף במקום סחוג, שאי אפשר להשיג כאן, מה נעשה.

 בליל ראש השנה מסיבה ענקית. להקות קצב, דיג'רידו ודרבוקות ורגליים והרבה זיעה וצחוק ואושר, ותקליטנים וטראנס וריקודים מטורפים באמפיתיאטרון, על דשא לח, ואז...

 ארבע וחצי בבוקר...

טור ארוך של אנשים עולים אל הגבעה. פורשים שקי שינה ושמיכות, מוצאים סלעים נוחים ותוקעים מקלות קטורת בעשב. מישהו מדליק ג'ויינט, ומיד עוד חמישה מצטרפים אליו.

חושך עם מעט מעט אפור בהיר בקצה, מעבר לאופק.

במה מאולתרת מעץ. כפות רגליים יחפות מדשדשות באבק ומוצאות את מקומן. דממה.

ואז קול גברי גבוה, מלטף, נישא לחלל האוויר, בודד באפלה המתבהרת, מתוק.

ועוד אחד מצטרף אליו. רכים, עולים ויורדים בשירה חרישית, בשפה לא מוכרת.

ועוד אחד. האפור הבהיר הופך לתכול בלתי מורגש כמעט, עם איזה חצי גוון של וורוד.

ועוד אחד.

ואז, כשכל חמשת הקולות נשמעים ברורים יחד, רכים וחזקים, זה קורה.

קרן אחת של שמש בוצעת את התכלת מעבר לאופק, ישר לעיניים.

הקולות דוממים.

שנה אזרחית טובה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיו מגן