אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לרקוד עם מלאכים


תאריך פרסום קודם: 
2004

 

(תרגום הציטוטים מאנגלית - זיו מגן)

(הערה מקדימה – כותב שורות אלו מבקש להביע את כאבו העמוק, כמו גם את כאב המין האנושי כולו, על האסון הנורא שפקד את דרום-מזרח אסיה בימים שטרם תום השנה האזרחית הקודמת. הבחירה שלא להתמקד באירוע זה אלא רק בפרטים קטנים הנוגעים בו, ואף זאת בשולי המאמר בלבד, הייתה בחירה לא קלה, אך בשל העובדה כי האסון התרחש מחוץ לגבולות אוסטרליה, בה עוסקת סדרת מאמרים זו, ובשל העובדה כי רבים, מוכשרים ומנוסים ממני, הקפידו כבר לסקר את האירוע על כל פניו, החלטתי בסופו של עניין שלא להקדיש לנושא מאמר בפני עצמו, ועם משפחות ויקירי הקורבנות הסליחה – ז.מ) 

משהו קורה עמוק במעבה יערות הגשם ובמקומות אחרים ב"בוש" האוסטרלי. במקום בו הצמחייה פוגשת במים והטבע כל כך חי עד שאתה יכול לחוש אותו מביט בך, במקום בו העצים נושמים באופן חופשי יותר, בו בעלי החיים מרשים לעצמם להיראות ולהישמע ובו ענקי הבטון והפלדה אינם שולטים בנוף, קורה משהו מופלא, לא יתואר כמעט. משהו שחלקנו חולמים עליו כל חיינו וחלקנו לא מעזים אפילו לחלום עליו, עקב החינוך הארצי והמקורקע שאנו זוכים לו מזה מאות בשנים. 

"...זו הייתה המסיבה הכי מדהימה שהייתי בה בחיים שלי. ידעתי שהיא תהיה כזו. דיברו עליה כל השנה ובכל מקום. כבר הייתי במסיבות הטבע הכי גדולות בעולם. בתאילנד, באירופה, בהודו ובישראל, אבל בכל העולם אין מסיבות כמו באוסטרליה. ובכל אוסטרליה אין כמו המסיבות של קווינסלנד..." 

את תחילתו והמשכו של הווידוי הזה שמענו מפיני, ישראלי בשנות השלושים המוקדמות לחייו שמצאנו על גבעה ירוקה באתר נופש, אי שם על גבול קווינסלנד/צפון ניו-סאות' וויילס, בפארק לאומי מדהים ביופיו, משובץ אגמי מים שלווים שלצידם פסלי עץ מגולפים, בתי אבן נמוכים וצהובים בסגנון מקסיקני ויערות גשם ירוקים כהים המכסים ועוטפים את ההר והעמק כולו. במקום נערכת מדי שנה מסיבת הטבע הגדולה ביותר בקווינסלנד. פיני ישב כשגבו אל האגם ופניו אל השמש שזה עתה זרחה והציפה אותו בחום שהתקדם במהירות ללא הפסקה לעבר שיאי טמפרטורות שמיקרוגל ביתי לא היה מתבייש בהן. קווינסלנד בקיץ (כן, קיץ כאן עכשיו) היא לא פיקניק, אלא אם אתם בצל, אבל נדמה היה שלפיני זה לא הפריע במיוחד. הוא ישב שם, פניו מוטות אל על, והביט בשמש בעיניים עצומות. כששמע אותנו מתקרבים הסתובב לעברנו בחיוך גדול כל כך ומלא רגש כל כך עד שלא יכולנו אלא לחייך אליו בחזרה ולשאול אותו אם מותר להצטרף אליו. מותר, בטח שמותר. לא ציפינו לשום דבר אחר במקום הזה, אבל בטח שלא ציפינו למה שפיני עמד לספר לנו. 

אלכסנדר "סשה" שולגין, כימאי המתמחה בתרכובות והשפעות חומרים פסיכדליים מזה כארבעים שנה. שולגין הוא האחראי, באופן בלתי-ישיר, לשימוש שנעשה ב-MDMA, החומר הפעיל באקסטזי, לצרכי טיפול פסיכולוגי, שימוש שנאסר מאז ללא הסבר רשמי"...DMT זוקק לראשונה בשנת 1931 והוכח כהלוצינוגני (מעורר הזיות) בשנת 1956. הוא נמצא במיני צמחים שונים...(השפעותיו) דומות לאלו של LSD אך חזקות יותר לעיתים קרובות...ייתכן והמינוח Mind Blowing הוטבע עבור הסם הזה..."

בילינו במקום מזה שני לילות ויום אחד שלם. תחילתו של אותו ווידוי של פיני לא חידשה לנו הרבה. האוסטרלים נחשבים בין הנחמדים שבאזרחי העולם, קהל מסיבות הטבע נחשב בין הנחמדים שבבאי המסיבות ומקומות הבילוי באשר הם, ובהתחשב בשתי העובדות האלו, לא פלא גדול שהרגשנו בבית. עבור מי שקצה נפשו, באופן זמני או קבוע, בגיפופים המחורמנים של המועדונים, בענני העשן ומסכי טמטום החושים האלכוהוליים של הפאבים והבארים וב"שיק" המאולץ של בתי הקפה, טמון קסם שקשה להתעלם ממנו בהבטחה לסביבה טבעית וירוקה, ביכולת ללבוש מה שבא ולרקוד איך שבא ובעיקר בעיקר בכך שאף אחד לא בא לכאן כדי לתפוס זיון או לפלרטט בחדר חשוך, אלא רק כדי לרקוד, להתמכר לטבע, לתת למוסיקה לקחת אותך לאן שהיא ואתה רוצים, כדי להיות מוקף באנשים אוהבים, מחייכים וחברותיים, אפילו יחסית לאוסטרלים. בנוסף, עבור בעלי המשפחות שבין הרוקדים, מדובר בחוויה משפחתית מלאה הכוללת חנייה במאהל טבעי ומשגע, ברוב המקרים, ילדים רבים בגילאים שונים, הופעות צבעוניות ומרתקות, דוכנים עמוסים בכל טוב (ובזול), כלבים, קנגורו'ס וציפורים שונות משונות שמספקות לילדים תעסוקה אינסופית בעוד הוריהם מבלים בריקוד (בשעות הלילה, כשהילדים ישנים) או עם המשפחה (בשעות היום). בניגוד למסיבות הטבע המחתרתיות של ישראל ומקומות רבים אחרים בעולם, מסיבות שמארגניהן והמשתתפים בהן עסוקים בהתחמקות בלתי פוסקת מרשויות האכיפה והטרדותיהן השונות והמשונות, מדהים לראות שכאן לא מפריע לאף אחד שיש אנשים שאוהבים לרקוד ביער ולא בתוך בניין. לכל מסיבה כמעט מוזמנים אמבולנס וצוות חובשים מיומן, ובגדולות והמאורגנות שביניהן החלו זה עתה להציב עמדות רשמיות של משרד הבריאות לבדיקת טיב ואיכות הסמים של הבליינים – כל אחד מוזמן למסור את כדור האקסטזי שלו לבדיקה לפני שהוא מכניס אותו לפה על מנת שיוכל לוודא, גם בעולם שבו הוא נחשב, רשמית, לעבריין, שהוא מכניס לגוף משהו שעבר סוג כלשהו של פיקוח רפואי. אם לא על הייצור, לפחות על הצריכה, וזה הרבה מאד. הגישה בשאר העולם גורסת שמי שבוחר לעבור על החוק, אין שום צורך להגן עליו בפיקוח רפואי. שימות ויהווה דוגמא, מה רע? 

"...ניסיתי הרבה דברים בחיים. כל מי שטיפת שכל בראשו ידע להגיד לך שהסמים, טובים ככל שיהיו עבורו, חזקים ככל שיהיו, לא יוצרים שום דבר שלא היה שם קודם. לכל היותר לא היינו מודעים אליו, אבל כל מי שלקח LSD מימיו ועבר את גיל העשרים יודע בדרך כלל שהמחשבות, התחושות והחזיונות, מרחיקי לכת ככל שיהיו, באים מתוך ראשו שלו. המציאות עשויה לקבל צורה אחרת, לקבל עומק שלא היה לה קודם, ברק שלא היה לה קודם...הצבעים עשויים להיות בוהקים יותר, חזקים יותר, חפצים דוממים עשויים להיראות חיים ומשטחים מוצקים עשויים להיראות זורמים, אבל הכול נשאר במסגרת של כאן ועכשיו...התובנות, מופלאות ככל שתהיינה, מגיעות מבפנים...החזיונות, מדהימים ככל שיהיו, מגיעים מתוך הראש והנפש, לא משום גורם חיצוני..." 

והוא צודק, פיני. בניגוד למה שרשויות החוק רוצות שכולנו נחשוב, האנשים שבאמת ובתמים חושבים בטעות שהטריפ שהם לקחו אתמול במסיבה העניק להם כוחות מופלאים ובכך גורמים במו ידיהם למותם או לנזק כלשהו ("ומאז אני יכול לעוף, הנה, תראה...") או הפך אותם ליצורים לא-אנושיים לנצח ("תרטיב אותי, נו! אתה לא יודע שדולפינים מתים בלי מים?!") הם מועטים, לפחות מאז מות שנות השישים והיעלמות הסמים הטהורים שהיו בנמצא אז. אם תשאלו את אבא ואת אמא, הם עשויים לגלות לכם, אם יבוא להם להיות כנים, שגם אז ידעו המשתמשים שמדובר במסעות הפחדה ממשלתיים יותר מבכל דבר אחר.

בימינו אנו, איך שלא יהיה, אין ספק שהאגדות האורבניות בדבר הנזקים הנוראיים של הסמים הפסיכדליים ("בתי החולים לחולי נפש מלאים בנפגעי הסמים, לא ידעת?!") נכונות רק עבור אחוז מזערי מאוכלוסיית המשתמשים ובדרך כלל רק עבור אלה שנפשם לא הייתה מאוזנת מי יודע כמה מלכתחילה, טוענים המנוסים שבינם. 

"חוויית ה-DMT תוארה...כאילו יורים אותך מתוך תותח אטומי...מחשבות וחזיונות מציפים אותך במהירות עצומה; תחושה של עזיבה או של התעלות מעבר לזמן... עצמים מאבדים כל צורה ומתמזגים לכדי משחק של גלי רטט...ההשפעה עשויה להיות דומה למעבר מיידי ליקום אחר למשך פרק זמן חסר-כל-זמן..." טימותי לירי ז"ל, סופר, פסיכולוג ופסיכו-אנליסט, "הכהן הגדול" של הסמים הפסיכדליים 

"המסיבה הייתה מושקעת באופן שלא ייאמן...מופע אש מדהים, לולייניות על חבלי משי, מופע דראג...קצת אחרי כל זה, בשיאו של הלילה, מישהו הושיט לי ג'ויינט ושאל אותי אם עישנתי פעם DMT...חשבתי שזה סוג של גראס ועישנתי רק שתיים או שלוש שאיפות...הטעם היה דומה לפלסטיק שרוף...רציתי לשאול אותו מה זה, אבל מאחוריי התחילה בדיוק הופעה נוספת ואני הסתובבתי כדי לראות מה קורה שם...כמה דקות מאוחר יותר הוא כבר לא היה שם, ובכל מקרה הייתי מרוכז בהופעה המרכזית של הערב..." השמש כבר זרחה במלוא עוצמתה עכשיו, מטילה עלינו שמיכה עבה וכבדה ומונעת מאיתנו לזוז או לדבר. כל מה שיכולנו לשמוע היה את קולו של פיני, שנדמה היה כאילו אינו מושפע כלל מהסביבה הלוהטת, אולי בשל הלהט שבער בתוכו ובעיניו. סביבנו זרמו באי המסיבה בדרכם לשינה הנכספת בבית או על הדשא שליד האגם, חלקם משילים מעליהם את כל בגדיהם וקופצים אל המים, עם הילדים והכלבים, כדי לשטוף את גופם מן האבק והזיעה. המוסיקה המרוחקת נפסקה, ונדמה היה כאילו אנחנו עומדים להיות האחרונים שיישארו במקום. 

מי שלקח DMT כשהוא לבדו או בחברת מספר מצומצם של אנשים אחרים יודע לספר שלא הייתה לו שום דרך לצפות את מה שעומד לקרות לו. בחלק עצום מן המקרים מוצאים את עצמם ההרפתקנים בסביבות זרות ומשונות, כשהם מוקפים בסמלים מתמטיים מורכבים, זוהרים ויפהפיים וכשהם מתקשרים ללא מילים עם יצורים מיצורים שונים. גם לסם הזה, כמו לכל סם "הזייתי", יש צדדים אפלים. משתמשים מנוסים פחות, אנשים שקיבלו את המינון הלא נכון וכאלה המעידים על מצבם הנפשי כבלתי יציב באופן קבוע או זמני מספרים על יצורים ששיחקו בהם כמו בצעצוע ונהנו מאימתם, על חטיפות ובדיקות פולשניות ועל פחדים שונים שתקפו אותם, עד לרמת הפאראנויה, מפני המראות שנגלו לעיניהם. טריפ רע, אבל בגדול, וכמעט כמו בכל המקרים, ללא השפעות מתמשכות.

בנוסף, למרות שהחוויה ממשית כמו כל חוויה אחרת, נזהרים המשתמשים המנוסים והבוגרים יותר מסוגו של פיני מקביעות בסגנון "זה היה אמיתי" או "הגעתי למימד מקביל", משום שהם מודעים היטב לאופי החוויה הפסיכדלית – מה שייגלה בפניך, ברוב רובם של המקרים, ייגלה בפניך מתוך עמקי נפשך ותת-המודע שלך. זה לא גורע מעומק ההתפתחות האפשרית (או מעומק האימה האפשרית) למי שיש לו את האומץ והיכולת להתמודד עם מה שהוא מגלה שם, אבל מכאן ועד המסקנה כי מדובר במציאות אחרת, יצורים חיים, אמיתיים ותבוניים או במימד מקביל "על אמת" עוד רחוקה הדרך, וככל שהמשתמש מנוסה יותר, הוא מודע לכך ביתר בהירות.  

"...ההופעה האחרונה הייתה הארוכה ביותר והיפה ביותר...מרחוק, מכיוון הכניסה למתחם, ראיתי דמויות מוארות שהתנשאו לגובה שלושה או ארבעה מטרים מתקרבות לעברנו, רוקדות בצעדים איטיים וענקיים, מחזיקות בידיהן חפצים זוהרים ומפותלים, כמו הולוגרמות. רוח חמה וריחנית נשבה לעברי מאותו הכיוון, מלווה בעשן ובאורות צבעוניים בוהקים...הרגשתי טיפות חמות על לחיי וחשבתי שמדובר בגשם הטרופי שנפוץ כאן כל-כך בעונה הזו, אבל כשהושטתי את היד לנגב אותן גיליתי שמדובר בדמעותיי שלי, שזלגו מעצמן. מבט חטוף סביבי גילה שאני לא היחיד – כל מי שהסתובב לאחור, הפנה את גבו לעמדת הדי.ג'יי ואל ההופעה והביט לעבר אותן הדמויות הגיב באופן דומה...זה היה יפה באופן שלא ייאמן, ותחושת האחווה והאהבה שאופפת את המסיבות האלו בדרך כלל התעצמה עוד יותר..." 

גם אנחנו נזהרים מקביעות. אבל בעידן מסיבות הטבע של תחילת המאה העשרים ואחת, עידן בו המוסיקה הפכה טהורה יותר, נקייה ממילים כופות ומקטרגות, נטולת מסר או דעה מדוברת, כשעשרות, מאות ולעיתים עשרות אלפי אנשים לוקחים את הסמים שלהם ביחד, בלגיטימציה תרבותית ונפשית הולכת וגוברת, נראה שמשהו בפלט של הפסיכונאוטים שלנו, חוקרי הגבול האחרון והאינסופי של הנפש, גורם לאפקט ה-DMT להשתנות – לא עוד טיולים אקראיים במימדים שונים ומשונים, כשהנוסע המשתאה נתון לחסדיהם של הדרים בהם, שבעולמם הוא מבקר בעל כורחו. לא עוד חטיפות חייזריות מראשי גבעות קרחות ומפלצות ארכאיות במדבר. ככל שהמשתמשים הופכים רבים, מאוחדים וחזקים יותר ברצונם ובנפשם, כך נראה שהתמונה מתהפכת, ההר בא אל מוחמד, אם להשאיל מינוח דתי-רוחני מתחום שונה, וקורה משהו שקשה מאד לפטור אותו במילים כמו "חיזיון", "אשליה" או "תעתוע". פיני גילה את העובדה הזו באופן הכי ישיר שיכול להיות. 

"...פתאום, קצת לפני שהשחר האיר, הם נעלמו. הייתי באמצע ריקוד מטורף, השמיים נצנצו מעליי בטורקיז בהיר משובץ יהלומים לבנים בוהקים, ואני הבנתי, רק אחרי שכבר לא היה מה לראות, שמה שראיתי לא היה חלק מההופעה. עוד הזיה אחת. אף אחד לא ראה את זה חוץ מ... 

...קפאתי במקום, המום כפי שלא הייתי מעולם. סביבי המשיכו המוסיקה והאנשים להשתולל, ואני לא יכולתי להניד עפעף. מיהרתי הצידה, לשבת, כי הרגשתי את הברכיים מתחילות לרעוד לי.

אם ההזיה שלי היא שלי ושלי בלבד, מה לעזאזל עשו שם כל אותם אנשים שהביטו, ביחד איתי, בדיוק לאותו הכיוון, ובדיוק עם אותן הדמעות בעיניים, שנעו יחד עם עיניי שלי ועקבו אחרי אותן התנועות?

הרגשתי איך משהו נשבר בי בפנים...הרגשתי את אותו חוסר אמונה שטבוע בנו עמוק כל-כך, מהרגע בו אנו מתחילים בתהליך ההתבגרות שלנו, נעלם כאילו לא היה מעולם. בקול רעם אדיר התנפצה בי הציניות, סלע קיומי, אותה ציניות שמספרת לנו, הערב והשכם, שאין קסם, פיות ועולם שמעבר, שאין נפש נצחית, אהבה יקומית, שאין אלוהים, קיבינימט, בשום מקום מחוץ לספרים, שיש רק את כאן ועכשיו וכל השאר הוא הזיות, שאין מלאכים...

מלאכים. המילה הזו הכתה בי כמו ברק ולא הרפתה. נזכרתי פתאום בכתבה שקראתי על הסם ההוא, שאנשים לוקחים אותו ומדברים עם חייזרים, ונקרעתי מצחוק שם, באמצע כל ההמון הזה. ואני חשבתי על אנשים ירוקים וקטנים עם עיניים גדולות ואליפטיות..." 

ובפעם הראשונה, מעבר לקלישאות המקובלות, מעבר לכל מה שמוכר לכולנו בכל מקום, מעבר לאותה בדידות תת-מודעת שמכרסמת אותנו מבפנים כשאנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שאין שום דבר מעבר למה שאנחנו רואים בעיניים, פיני, ואנחנו איתו, ידענו בוודאות בפעם הראשונה בחיינו ומבלי שידענו אפילו עד כמה שחוסר הידיעה הזה כאב לנו –  הוא המשיך וסיפר לנו שמאז הוא דיבר עם כמה אנשים, זכה למבטים מבינים, אוהדים ולחיבוקים מכמה אנשים אחרים שהסבירו לו ורמזו לו, עם ובלי מילים, שאם רק ירצה תהיה זו רק תחילת הדרך, שלאמיצים ולאמיתיים שבינינו יש עוד הרבה לאן ללכת אחרי החוויה הראשונית המופלאה הזו. למעשה, הדרך רק מתחילה בלילה הבתולי והקסום הזה, שמסתבר שפיני הוא לא הראשון ולא האחרון שחווה אותו. 

אנחנו לא לבד.

***

"...מה ניתן לומר על DMT כחוויה וביחס לריקנות הרוחנית שלנו עצמנו? האם הוא מציע לנו תשובות?...ואם כן, מה נוכל לומר עליהן?...

החוויה האופפת את כלל הווייתו של האדם בעוד הוא מחליק מתחת לפני האקסטזה...מרגישה כמו חדירת קרום בתולין. הנפש והעצמי נפתחים, פשוטו כמשמעו, לנגד עיניו של האדם. יש תחושה של בריאה מחדש, אך יחד עם זאת של היוותרות ללא שינוי, כאילו היה האדם עשוי מזהב וזה עתה נוצק מחדש בכור מחצבתו...נוצר הרושם של כניסה אל תוך מערכת אקולוגית ובה נשמות השוכנות מעבר למה שאנו מכנים, בנאיביות, מוות...האם הן ההתגשמות הסינתטית של עצמנו כאחר, או של האחר כעצמנו? האם הן אותם שדונים, שאבדו לנו מאז פג קסם ילדותנו? קיים כאן משהו אדיר שבקושי סופר עליו עד כה, התגלות שמעבר לחלומותינו הפרועים ביותר. הנה הוא, אותו מחוז, מוזר מכל מה שנוכל לחשוב עליו. הנה הוא, המסתורין, חי, בלתי פגום, חדש עדיין עבורנו כפי שהיה כשחיו אותו אבותינו לפני חמישה עשר אלף קייצים...

הם מציעים לנו את מתת הלשונות, הם שרים בקולות פנינה היורדים מטה כגשם של עלי כותרת צבעוניים וזורמים באוויר כמתכת לוהטת, הופכים לצעצועים ולמתנות...תחושת החיבור הרגשי מחרידה ועצומה. המסתורין המתגלה הינו ממשי, ואם יסופר במלואו אי-פעם, לא יותיר אבן אחת על תילה בעולמנו הקטן, בו אנו חיים בחולי...לא מדובר באחת מאשליותינו הבלתי-הגיוניות. מה שאנו חווים בנוכחות ה-DMT הוא מבזק חדשות במלוא מובן המילה. זהו מימד סמוך – מפחיד, מעורר תמורה וכזה שאין בכוחנו להעלות אותו בדמיוננו, ובכל זאת יש לחקור אותו בדרכים הרגילות. עלינו לשלוח מומחים חסרי ייראה, תהא משמעות הדבר אשר תהא, כדי לחקור ולדווח על אשר הם מגלים שם."

טרנס מק'אנה ז"ל, סופר וחוקר, מתוך ספרו, "מזון האלים". לפני שהלך לעולמו, לפני כחמש שנים, כתוצאה מגידול ממאיר במוחו, שאל את רופאיו אם הסמים שלקח בחייו גרמו לחוליו. הם הבטיחו לו חד-משמעית שמעולם לא התגלה כל קשר מוכח בין סמים פסיכדליים לנזק מוחי כלשהו. 

פינת הדובדבן –

·  חודש של אסונות. בשריפה שהשתוללה בדרום אוסטרליה נספו תשעה בני אדם ונהרסו מאות קילומטרים של תבואה, מבנים וצמחיה. דברים דומים קורים כאן כמעט מדי שנה, ובכל זאת נראה שאין לאיש פתרון או אמצעי מניעה כלשהו. אם אחד מהמוחות היהודיים של המאה שקוראים את המאמרים האלה יכולים לעלות על איזו שיטה לטיפול מיידי ויעיל או למניעת שריפות ענק, יש כאן פוטנציאל להתעשרות מהירה ומובטחת – רק אל תשכחו מי נתן לכם את הטיפ. 

· בעקבות האסון הנורא שפקד את דרום-מזרח אסיה נחלצה אוסטרליה, כמו מדינות רבות אחרות, לעזרה ותמיכה במאמצי השיקום וההצלה. חבילות הסיוע שנשלחו מכאן לשם היו מן הגדולות והמועילות שהתקבלו עד כה, אבל הצורך רחוק מלהיות מסופק. מה שמדהים הוא שלאוסטרליה יש בסך הכול כשבעה או שמונה קורבנות/נעדרים באסון הזה, ובכל זאת היא מצאה לנכון שלא להתחמק או להשתמט מהעזרה המתבקשת ממנה מעצם נוכחותה כמעצמה המערבית הגדולה בדרום הפאסיפיק בפרט ובחצי הכדור הדרומי בכלל. מחיאות כפיים לכם, חברים.  מידת המעורבות של האוסטרלים באסון הזה, שלא התרחש אצלם בבית בכלל, מדהימה וראויה להערצה, ובייחוד ראויה לציון ההופעה המוסיקלית הענקית בבית האופרה בסידני, הופעה שאורגנה בתוך שבועיים ובניצוח שלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות ביבשת, שחברו לכדי מבצע מדהים שהוסיף עוד כמה עשרות מיליוני דולרים לחבילת הסיוע המדוברת. 

· אפרופו סמים – בניסוי מהפכני (וקצר במיוחד) החלו משטרות התנועה בוויקטוריה וניו-סאות'-ווילס לבצע בדיקות חדשניות לאיתור סמים (מריחואנה וספיד/אקסטזי) בדמם של נהגים. בוויקטוריה אפילו הרחיקו לכת והודיעו שהמשטרה תפצח בהגשת כתבי אישום החל מן הרגע הראשון, בניגוד לשכניהם מהצפון שהיו קצת זהירים יותר (בצדק, מסתבר) והבטיחו שנה ראשונה ללא כתבי אישום. חמישים אחוז מן הנהגים ש"אותרו" בבדיקה הראשונית שוחררו לאחר שהבדיקה השנייה, במעבדות המשטרה, גילתה שלא סמים ולא יער. משטרת וויקטוריה נתבעה עד העצם, משטרת ניו-סאות'-ווילס נבהלה ונסוגה מן הניסוי המשותף, והיוזמה המבריקה נקברה אי-שם באותו המחסן עם מצלמות המהירות החדשניות של תחילת השנה הקודמת. 

· בהמשך לאירועי החודשיים האחרונים באי הדקלים ועקב בעיות שכרות ואלימות קשות ההולכות ומסלימות בקרב בני קהילות אבוריג'יניות נוספות ברחבי אוסטרליה, יצא ג'וני (בוי) הווארד שלנו בצעד אחד נוסף אל עבר האידיליה השלטונית שלו ובצעד ענק אחד נוסף חזרה לאחור אל ימי כיבוש היבשת שעליהם הוא כנראה מפנטז בחדרי חדרים. תחת הכותרת "זכויות האזרח אינן חשובות יותר מחייו", טוען עתה ג'וני בוי כי יש להשתית עוצר (נשמע לכם מוכר?) על הקהילות האבוריג'יניות, שבהן אחוזי האלימות והשכרות גבוהים מן הרגיל, ובכך לפתור את הבעיה "מלמטה למעלה", ברמת הקהילה הפרטנית, ולא ברמה הארגונית/ממשלתית. (ובעברית – מה זה קשור אלי בכלל?).

הוא הוסיף ואמר ש"אני מאושר עד עמקי נשמתי, כפי שעל כל האוסטרלים להיות, ממצב הבריאות של האבוריג'ינים ואני מאמין בכנות רבה כי תקוותם הטובה ביותר במסגרת החברתית שלנו טמונה בכך שהם חולקים את היתרונות ואת השפע של אוסטרליה המודרנית בעודם זוכים לכבוד המגיע להם בעבור מקומם הייחודי ביותר בהיסטוריה שלנו ובתרבותנו..."
כנראה שגם ג'וני שלנו עישן קצת DMT לפני הראיון המדובר, או אולי טייל לו למימד מקביל בדרך מקובלת אחרת. ההזיות שלו הן מן הקשות והמנותקות מהמציאות שנתקלתי בהן מעודי. מצד שני, לא נתקלתי בהרבה פוליטיקאים שלא חיים בעולם משלהם, כך שהוא לא ממש חריג. 

· לעיירה מילדורה מיקום מיוחד במינו. היא נמצאת על נקודת הגבול בין וויקטוריה, ניו-סאות'-ווילס ודרום אוסטרליה, אם כי רשמית היא שייכת לוויקטוריה. משום כך, כשהתברר כי ממשלת וויקטוריה החליטה להקים בעיירת הגפנים והיינות המופלאה והקטנה הזו אתר פסולת רעילה, החליטו התושבים לפנות אל ממשלות המדינות הסמוכות האחרות ולבקש מהן לספח אותן אל שטחן במקום לשטחה של וויקטוריה. מסתבר שזה אפשרי חוקית, וממשלות ניו-סאות'-ווילס ודרום אוסטרליה דווקא אהבו את הרעיון. ממשלת וויקטוריה, לעומתם, טוענת שמדובר בתרגיל יחסי ציבור ותו לא. ימים יגידו. מה שבטוח, שום אתר פסולת לא הוקם עדיין במקום, כך שהתרגיל עשה את שלו, לפחות נכון לרגע זה.
  

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיו מגן