אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אוכלים אותה


תאריך פרסום קודם: 
2004

ראו הוזהרתם, אני עומד לקטר.

אולי זה בגלל שאני ישראלי, אולי בגלל שאני יהודי, ואולי בגלל שאני סתם אנושי, אבל כנראה שאחרי שהאדם הרגיל גומר להתפעל ומתחיל להתרגל, תמיד מגיע השלב הבא והבלתי נמנע – הוא מתחיל לקטר ולהתבכיין. למה, זה רק אלוהים יודעת, (כן, כן, אם עוד לא גיליתם, הנה המבזק – אלוהים, לא רק שהיא אישה, היא גם ערביה. ולסבית. תחיו עם זה), אבל גם אני, מה לעשות, בן אדם, והנה הגיע גם תורי, אפילו כאן בגן העדן, לקטר, ואני רוצה להתחיל עם האוכל דווקא.

רק עוד רגע אחד לפני שאני מתחיל באמת, שיהיה ברור - אני עדיין זוכר להיות אסיר תודה קבל עם ועדה על כך שהאוסטרלים רחוקים מספיק מאמא אנגליה כדי להצליח להפיק מהמטבח שלהם משהו קצת יותר מוצלח מהגורמה הבריטי הידוע לשמצה. אבל לא בהרבה.
בכל זאת, יש כאן כמה בעיות רציניות, אפילו למי שרגיל להזמין פיצה עם אננס לפעמים (כן, כן, שמעתי עליכם, אל תסתכלו על זה שעומד לידכם. יצא המרצע מן השק, סוטים, מגעילים, דוחים. תתביישו לכם.) 

בפעם הראשונה, לדוגמא, בה ניגשתי לקנות צנצנת מלפפונים חמוצים בסופרמרקט המקומי, נתקפתי צמרמורות לנגד המראה המרהיב שנגלה לעיניי במעבר מספר שמונה. על שלושה מדפים רחבים ונישאים התנוססו להן צנצנות בצורות ובגדלים שונים של חמוצים שרואים רק בסרטים – שמנמנים כאלה, בצבע ירוק עמוק כזה, בקבוקי כזה, עם בליטות של גרגרי מלח או מה שלא יהיה, צפים להם מעדנות במים אפרפרים ירקרקים שעל פניהם שטים בשלווה סטואית גבעולי שמיר, שיני שום ושאר ירקות, בקיצור – חמוצים כמו שהייתי רגיל לראות רק בכיכר המדינה בחמישה עשר ₪ לחמוץ, מונחים בסלסלת קש כשלצידם בריסטולים צבעוניים עליהם כתוב (בכתב יד, אלא מה?) "החמוצים האורגנים הכפריים של גילי וצילי ממושב "קסם" שבגליל העליון", כיסוי בד משובץ קשור בפשתן...אתם יודעים, נו. חמוצים לאניני טעם. רק שכאן, מסתבר, זה בזיל הזול ונחשב לסטנדרט. מי היה מאמין!

שמח וטוב לב השלכתי לעגלה את אחת הצנצנות היותר יקרות, ובשנייה שדלת הבית נטרקה מאחוריי הכנתי לעצמי סנדביץ' עסיסי עם ירקות, חמוצים וגבינה צהובה, נגסתי בו בתאווה חושקת, ירקתי לכיור וזרקתי את השארית לפח. 

מסתבר שהחמוצים כאן לא חמוצים. הם מתוקים. 

וגם המיונז. 

גם אמא שלי, כשהגיעה לכאן, לא ידעה את זה, אני מצידי שכחתי ליידע אותה מראש, וכך יצא שכעשרים בני תשחורת רעבים שהסבו לשולחן בליל הסדר האחרון בקהילה המקומית ביצעו ריקוד רב-משתתפים של מזיגת סלט תפוחי אדמה עם מיונז מתוק ומלפפונים חמוצים/מתוקים לצלחותיהם, העמסה אל הכף, הכנסה אל הלוע, גלגול הלשון והעיניים, שליחת היד אל המפית, יריקה חשאית והנחה אגבית, בביצוע מתואם להפליא שלא היה מבייש את נבחרת השחייה האומנותית האולימפית של סין. 

מה לעזאזל עבר בראשו של מי שאמר בפעם הראשונה "בואו ננסה מיונז מתוק", מישהו יכול להסביר לי?

איזו ילדות עברה על מהנדס המזון שהמציא את המלפפונים החמוצים המתוקים? 

לאלוהים, כאמור הפתרונות, וביניהם היא בטח מחביאה גם את הפתרון למשוואת ההמבורגר האוסטרלי המסורתי, משוואה באינספור נעלמים, ששניים מהם הם מיודעינו המתוקים הנ"ל ואחד אחר, עתיק יומין ומסתורי לא פחות, הוא פרוסה עבה ונוטפת דם של סלק משומר שחייב, אבל פשוט חייב להיות מוכנס אחר כבוד לכל המבורגר שלא הספקתם לצעוק עליו "חדל סלק!" לפני שהוא עזב את המטבח.

עם הזמן לומדים שכדי לאכול טוב באוסטרליה, חייבים לעשות כמו הרומאים ולשחק אותה אתני. אוכל סיני, יפני, הודי, אינדונזי ותורכי יש כאן למכביר, ברמה לא רעה בכלל, והתייר הממוצע יכול להעביר את זמנו שנים ארוכות בין סושי לצ'יקן טיקה, בין בקלווה ואגרול, ולקנח (כמעט כמו בבית!) בלאפה תורכית או לבנונית דקיקה עם בורגול טרי וכדורי פלאפל בסגנון מצרי שלרגע כמעט וגורמים לך לחשוב שאולי אתה בעצם במקום אחר, אבל רק כמעט.

כך חייתי לי בשנה האחרונה, כמו ישראלים רבים שהגיעו לכאן, מן הסתם, כשאני משלים, אט-אט, עם מר גורלי, אוכל רק את מה שאפשר ורק לא אוסטרלי ומתהפך על יצועי בלילות כשלנגד מוחי הקודח יוצאים להם במחולות, זוגות זוגות, בורקס עם ביצה, זאב עם כבש, חומוס פטריות עם גבינה לבנה תשע אחוז, כשפיתה אמיתית, רכה וספוגית, מנגנת להם וואלס רך וחרישי מלמעלה, הרחק הרחק מהישג ידי הפרושות לעומתם בדממה אילמת המפצירה לשווא... 

ואז זה קרה. כרעם בצהרי יום בהיר, כיורה המבושש להגיע וניתך, סוף כל סוף, על שדות יבשים ועל שפתיים צמאות, חרבות, הגיע אלינו מיכאל.
ישירות מחוף בונדי שבסידני, מעוז הישראלים האוסטרלים, עם רקורד מרשים של מסעדנות לבונטינית אסלית, בהדר רב ולאחר כבוד, בידו הפיתה ובמערכתו הריטה, והנה יש חומוסיה ישראלית אמיתית גם בחוף הזהב, קווינסלנד, ובא לציון גואל, הרחק הרחק מציון.

ואיזה חומוס, רבותיי...לא בחיקוי תורכי עלוב מדובר. לא עוד מיונז מתוק וסלק סורר. הנה גם לנו יש פלאפל, שווארמה, מעורב ירושלמי מקומי מעודכן, וסלט אמיתי, קצוץ דק דק, עם שמן זית, לימון וכוסברה... 

תסלחו לי רגע. יש לי פערים להשלים.  

(מוקדש בהכרת תודה ואהבה אינסופית למיכאל, "מלך הפלאפל" היחיד והבלתי מעורער של חוף הזהב, קווינסלנד, אוסטרליה)


פינת הדובדבן – 

  • לא קל להיות פנסיונר באוסטרליה. התקציב החדש של פטר קוסטלו, שר האוצר, סימן את הפנסיונרים כמטרה חסרת ישע, ובצעד חסר תקדים באכזריותו (תצחקו, תצחקו, אבל ככה הציגו את זה בלייבור, והיה מי שקנה), קיצץ ללא רחמים כמה אחוזים מקצבאות הפנסיה של כל הפנסיונרים שבבעלותם שני בתים או יותר
     (לא נעים, זה נכון, אבל אפשר להניח שהם לא ימצאו את עצמם מתגוללים ברחוב כתוצאה מהקיצוץ האכזרי הזה.) 

  • שודד בנק חסר מזל אחד חיכה מחוץ לאחד מבתי המלון בסידני, וחייך חיוך רחב כשראה שהפעם שלח המנהל דווקא את הגב' קרן מוראטור הדקיקה והשברירית להפקיד את המשכורות. כנראה ששכחו לספר לבחור שאין מסתכלים בקנקן, והוא לא שם לב שהגב' מוראטור נושאת על שרוולה סמל של חברת אבטחה. לאחר שתקף אותה באכזריות כשהוא מכה בראשה באגרופן פלדה, חטף השודד האומלל את התיק שנשמט מידה, קפץ למכונית (לא ברור אם לשלו או לשלה), ומצא את עצמו, בלי הרבה אזהרות מוקדמות, עם כדור בראש. 
    כאמור, חסר מזל (ועכשיו סתם ז"ל), אבל התקרית הזו, לצד תשואות ארגוני הנשים, עוררה לא מעט הרמת גבות בדבר סמכויותיהם של אנשי האבטחה בסקטור הפרטי. (ואני אפילו הייתי מרחיק לכת ומעמיד את הגברת מוראטור לדין, עם כל הכבוד. לא יורים למעט במקרה של סכנת חיים ברורה ומיידית, עד כמה שג'ובניק כמוני זוכר את חוקי הפתיחה באש,, וכשאדם נמלט קצת קשה לטעון שעדיין מדובר בסכנת חיים).

  •  מארקי (מארק) לאת'אם לא נשאר חייב וממשיך לטפח את תדמית "הבריון הגס מהפרברים המערביים של סידני" ששמרני המפלגה הליברלית נהנו להדביק לו ושהוא נהנה לשמור עליה בחיים. בביוגרפיה שפרסם זה עתה הוא טוען שג'ון הווארד, ראש הממשלה המכהן, "לא היה דומה לחור תחת של מנהיג" לפני ש"מפלגת הלייבור אפשרה לו לבנות את עצמו מחדש כפוליטיקאי עירוני, דבר שהוא תרמית מוחלטת". אם זה לא מספיק, הוא מטיח בבחור שהוא "מלקק את עכוזו של בוש", אבל מחייך בהתנצלות ומבטיח להפסיק לנבל את הפה (בסדר, בסדר) כשייבחר לראש הממשלה, או לפחות להוריד את המינון. "אסור להיות עדינים מדי עם הליברלים", הוא מספק הסבר ספק-מתנצל בשמה של לשונו חסרת המעצורים.

  • וקצת על הפחד מפני הטרור (שהתגלה, ממש עם כתיבת שורות אלו, כמבוסס באופן עצוב, עם הפיצוץ השפל בבניין השגרירות האוסטרלית בג'קרטה) – טיסה שהייתה אמורה להמריא מסידני עוכבה, פונתה, ואחד הנוסעים נלקח למעצר, לאחר שנוסע מבוהל דיווח בהתרגשות לאחד מנציגי צוות אבטחת הקרקע שמצא שקית הקאה בשירותי המחלקה הראשונה, עליה נכתבו האותיות "B O B", כשלצידן מספרו של אחד ממושבי המטוס – הנוסע המבועת וצוות האבטחה היו משוכנעים שמישהו התכוון לגלות להם בסוד שיש פצצה על המטוס – Bomb On Board. 
    הרבה אחרי שהתברר שאין שום פצצה באזור, הרבה אחרי שהנוסע האומלל שוחרר והרבה אחרי שהטיסה המריאה לדרכה, גילה מישהו שצירוף האותיות הזה הוא דווקא מוסכמה מקובלת בצוותי האוויר האמריקנים והאוסטרלים, הבאה לציין את התלהבותו של מי מנציגי הצוות מנוסע כזה או אחר. "B O B", בשפת הדיילים והדיילות דוברי האנגלית, מסתבר, אומר בסך הכול – "Best On Board",, כלומר – הנוסע/ת הכי חתיכ/ה בטיסה. 

אופס.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיו מגן