אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ילד, אל תיגע, זה ארסי


תאריך פרסום קודם: 
2004
 

הדרך מהבית שלי לשפת הים נראית כמו גן עדן לרגליים יחפות. באמת. רמזור אחד, חמש דקות הליכה, מדרכה לבנבנה שלא לוהטת מדי גם בשיא הקיץ, קצת דשא ירוק ולח, ורצועת חול צהוב ורך באורך חמישה קילומטרים מיד אחריו. אם נראית, אז בטח גם מרגישה כמו גן עדן, נכון?

בטח.

אולי לאיזה אבוריג'ין צרוב שמש או בילבו מתולתל סוליות.

בפעם הראשונה שניסיתי לרדת לריצה קצרה על שפת הים בלי נעלי ההתעמלות (כי נהיה חם לאללה), התחלתי בהליכה מהירה לאורך המדרכה הקרירה (בצל, מה?), פיזזתי בזהירות אל האספלט האפרפר שהתגלה גם הוא כמעט חם מדי אבל לא ממש, חייכתי חיוך רחב וזינקתי אל חיקו המלטף של הדשא הירקרק, שעליו הירקרקים טמנו בחובם כדורי קוצים שהיו ירקרקים רק קצת פחות ממה שהם היו חדים. התרוממתי באוויר על רגל אחת ואז על השנייה כמו ברישניקוב על הקרח, הודעתי לכל מי שהיה באזור בקול רם ונישא מאיפה אני (או לפחות מאיזה אזור גיאוגרפי, אני לא משוכנע שהייתה שם יותר מדי עברית), ועברתי לקצות האצבעות ולקללות חרישיות יותר עד שהגעתי לחול החם.

זהיר הפעם, טופפתי מעדנות אל קו המים, איפה שהחול רטוב והדוק ונוח יותר לריצה, נשמתי עמוקות והתחלתי לרוץ. הרגיש לי נהדר בלי הנעליים. הרגשתי את החול קולט את זעזועי הריצה, לח וקריר, את המים מלחכים את קרסוליי, את החול ההופך רטוב וצמיגי, את הנשימה המאומצת בריאות, את הזיעה על המצח, את הלב ההולם...ואז קלטתי פתאום שלמרות שמים כבר לא מלחכים את קרסוליי, החול מרגיש עדיין צמיגי מאוד.  מבט קצר למטה גילה שכבר קרוב לחמש דקות אני רץ על מרבד יפהפה, מבריק וחלקלק של מדוזות מיניאטוריות ושקופות שנסחפו לחוף עם הגיאות, שבאה והלכה לה. בלעתי את הרוק ושברתי לאט לאט ימינה, אל החול הרך וחזרה אל הדשא. נתתי מנוח לברכיי הרועדות וצנחתי למצב ישיבה אחרי שווידאתי שאין קוצים תחתיי. פחד אלוהים היבשת הזו.

)מבריסביין וצפונה, אגב, אסור אפילו להתקרב לים, כי המדוזות שם מצוידות בארס שיכול להרוג אדם במהירות אדירה).

ושלא תחשבו לרגע שההליכה השלווה הזו שלי על מרבד המדוזות באה לי טבעי. לפני שנתיים הייתי נכנס לרעידות שלא היו מביישות נרקומן בקריז, קופא על מקומי או נופל ישר לזרועותיהן הריריות של בנות הזונה השקפקפות. כשהגעתי לכאן, שתבינו, פחדתי מג'וקים. ג'וק היה לדידי התגלמות כל הסיוטים שבעולם. היום אני חולף על פניהם בחיוך רחום ומזיז את הראש כדי לאפשר לעכביש הצייד הענק שבנה טירה מעל השער שלי לרדת עליהם כמו ספיידרמן על חבורת אנסים קבוצתיים.

 בעוד אני מסדיר את נשימתי ומצטנן קמעה על הדשא, נזכרתי בפעם הראשונה שישנתי כאן אצל חבר שגר בבית על הנהר. החצר האחורית שלו מצוידת במדרגות עץ שיורדות ישר אל המים, ואני, עם ג'טלאג עצבני, התפשטתי לתומי לפנות בוקר ודידיתי למטה לשחייה קצרה. הוא עצר אותי בצרחה שגירשה את כל השחפים מהמזח, ישירות מחלון המטבח. מסתבר שאף אחד לא נכנס לשחות בנהרות כאן, כי הכרישים שאיבדו את דרכם ולא מצליחים לחזור לים הופכים רעבים מאד אחרי שהם מחסלים את כל הדגים בנהר. חשבתי שהוא צוחק. הוא לא צחק.

 "אח!!!"

קפצתי על רגליי כנשוך נחש, ולא בכדי. בעוד אני שקוע בשרעפיי, הכיש אותי משהו. זה כאב כמו ששום דבר לא כאב לי בחיים. חשבתי שאני הולך למות. הבטתי למטה ברעד, מחפש את המפלצת שפלשתי לטריטוריה שלה, וגיליתי נמלה שנופפה לעברי בעצבנות במחושיה. קטנה דווקא, אבל אדומה, אלא מה?

עם בוא הקיץ מתמלאות החצרות האחוריות כאן בקרפדות גדולות ומציקות. אם התמזל מזלו של מישהו והתגלגלו לו זכר ונקבה לחצר (דהיינו, מושבה שלמה בתוך שבועיים שלושה), הוא צפוי להניח את ראשו על יצועו מדי ערב לצלילי מקהלה עליזה של קרקרנים מבסוטים מתחת לחלון.

כדי להיפטר מהם אפשר פשוט להרים אותם ולזרוק למקום אחר, תגידו. בטוח יש איזה חור בבוש האוסטרלי בו הם יהיו מאושרים לנצח, איזו מושבת קרפדות עם כובעי קרוקודיל דנדי שבה יוכלו לקרקר כאוות נפשם. נכון? נכון. רק שאם תרימו את גדי קרפדי אתם צפויים לפריחה רצחנית בת חודש בכל הגוף, וזה רק בתנאי שאתם לא אלרגיים. ילדים מתים מזה.

ספורט לאומי מקובל כאן הוא לצאת לחצר האחורית עם כמה בירות ומקלות גולף בגדלים שונים, ולהעביר את הבוקר בצעקות "פור!" עד שהחצר נקייה מקרקרנים.

האמת היא שזה לא מצחיק. הטבע כאן פראי לאללה. מי שהולך לחפש צדפים וסרטנים על שפת הים צפוי להרבה יותר מצביטה קטנה בתחת מאיזה שרימפ תועה. תוכניות הטלוויזיה מסבירות את ההבדלים בין פטריות ארסיות ופטריות הזיה, בין צדפי מאכל וצדפים בעלי ארס משתק פילים, איך לא מרימים מדוזות, מה עושים אם נצמד לך כריש לרגל כשאתה שוחה, (דווקא יש מה לעשות, תתפלאו!) וכל ילד, אלא אם הוא ממש עירוני מלידה, יודע עם איזה נחשים מתעסקים ועם איזה לא. אפילו העצים נראים כאן חיים. לא יודע איך להסביר את זה. לכל עץ יש פרצוף, כל ענף עם אישיות. כל שיח נראה כמו משהו מכוכב לכת אחר.

 אה, והזבובים כאן נושכים. בחיי. עם השיניים.

 כשהלכתי לווטרינר עם חתולתי החדשה, לפני כשבועיים, שאלתי אותו אם יש איזו מניעה לאפשר לה לטייל בחוץ. אולי העירייה עושה כאן מבצעי חיסול חתולים המוניים, כמו בישראל? "מה פתאום! שום מניעה." הוא הניד בראשו. "אלא אם אתה גר ליד נהר." פחדתי לשאול. בסוף שאלתי בכל זאת. "אתה חושב שהיא תטבע?"

"לא, איזה תטבע," הוא צחק, "חתולים לא מתקרבים למים. אבל יש איזה דג קטן ואפור כזה ששוחה כאן בנהרות. אם היא אוכלת אותו אתה תיאלץ לקנות חתול חדש."

פינת הדובדבן – (והפעם פוליטיקה נטו) -  

  • מארק לאת'אם, מנהיג האופוזיציה, ביטל את הביקור שנקבע לו החודש בארצות הברית ובמליאת האו"ם, "למקרה שהממשלה הפדרלית תחליט לקרוא לבחירות מוקדמות", לטענתו.

אחרי הרמת כמה גבות תקשורתיות שניסו להבין איך זה שמקדימים את הבחירות מהיום להיום ולא הודיעו להם, יצא המרצע מן השק.

להזכירכם, מדובר באותו מארקי מארק הידוע גם בכינוי "אכלו לי שתו לי" ("העליתי במשקל בעיקר מאז שנולדו הילדים"). גם הפעם, מגלה לנו שר החוץ אלכסנדר דאונר, הדברים לא ממש, איך לומר, מדויקים.

"לנו הוא ניסה למכור שזה קשור בתקציב, אבל זה בעצם בגלל שאף אחד בוושינגטון לא רוצה להיפגש איתו." מסתבר שהפגישה היחידה שעוזריו של מארקי מארק הצליחו לסדר לו הייתה עם תת-מזכיר המדינה, ומארקי, במקום לבלוע את הצפרדע ולהוציא את הטוב ביותר שאפשר מהפגישה ההיא, קיפל את הזנב וברח. 

  • צחוק בצד, אבל כותב שורות אלה לא משוכנע שלא מדובר בטעות טקטית מצידם של הינקים. הסקרים כאן מנבאים אחוזי ניצחון גורף למדי למארקי מארק כשתיערכנה הבחירות הקרובות, ואם לג'וני בוי אין איזה קלף סודי, אם מארקי לא יעשה פדיחות גדולות מדי ואם האוסטרלים יזיזו את האצבע מהשלט של ערוץ הספורט וילכו לקלפי, יש מצב שיהיה מ-ה-פ-ך. 
      
  • עוד טקטיקה שלא ממש משחקת לטובתו של מר הווארד בסקרים היא התנהלותו בכל הנוגע לתוכניות הפרישה שלו. הווארד, שלא ממש אמר מתי ואיך הוא עומד לפרוש אבל ציין כמה פעמים שהיום לא רחוק, משאיר סימן שאלה גדול בכל הנוגע לאורך ואופי המשך כהונתו. העובדה שהוא סימן את שר האוצר, מר פיטר קוסטלו, כיורש מועדף, גם לא מוסיפה לו יותר מדי נקודות אצל הבוחרים. הפופולריות של קוסטלו בציבור שואפת לאפס. החבר'ה טוענים שככה זה אצל כל מי  שמופקד על תקציב המדינה, אבל בלייבור אומרים שלא יבלבלו להם את המוח.

"ישנן סיבות רציניות מאד לכך ששר האוצר אינו אהוד בציבור, והן קשורות קשר הדוק ליהירותו, ניתוקו ושחצנותו", טוען דובר מפלגת הלייבור בנושאי הגירה, מר סטיבן סמית.

"ראש הממשלה, המציג תוכניות מדיניות לעשר השנים הקרובות, אינו מיידע את הציבור האוסטרלי האם, במידה וייבחר שוב, הוא צפוי להישאר עשרה חודשים, שלא לדבר על עשר שנים."

גם ג'וליה גילארד, שותפתו למפלגה, חושבת דברים דומים. "הבעיה עם מר קוסטלו היא שהוא חי תחת עינו הבוחנת של הציבור מזה שנים רבות, ולאף אחד אין עדיין שמץ של מושג במה הוא דוגל," היא טוענת. "נראה שחסרה לו היכולת לפעול לשם הדברים בהם הוא מאמין, ובייחוד לשם אמונתו לפיה עליו להיות ראש ממשלת אוסטרליה. אין לו היכולת, את הנחישות או את האומץ לעשות משהו בנדון." 

  • מר קוסטלו, ייאמר לזכותו, אינו טומן ידו בצלחת. כדי להעלות את רמת הפופולריות שלו הזה מוחו הקודח את מדיניות "שלושת הילדים" שנועדה להתמודדות עם קצב הריבוי השלילי של אוסטרליה. במסגרת התוכנית, שזכתה לביקורות חמות בהרבה מתכנית התקציב הנוכחית שלו (בייחוד לאור הטעות הקטנה והשוליתשלו ע"ס שבעה וחצי מיליארד דולר בתחילת השנה), יינתן עידוד תקציבי ממשלתי שילך ויגדל להורים עם הולדת ילדם השני והשלישי.

"אחד בשביל הבעל, אחד בשביל האישה, אחד בשביל המדינה," הפליץ קוסטלו מעל בימת הנואמים במסיבת העיתונאים שנערכה בליל הכרזת התקציב הצפוי לשנת 2005. "לכו הביתה ועשו את חובתכם הפטריוטית."

את מארק לאת'אם זה דווקא הצחיק. הוא הלין על כך שאשתו לא הייתה בקנברה בליל הכרזת התקציב. "מדובר בחובה פטריוטית. זה בטח היה משפר את הסיכויים שלי הלילה." (האמת, עם איך שהוא נראה עכשיו, הוא לא צריך הרבה עזרה מקוסטלו).

מעניין שמארקי לא אמר שום דבר על הגניבה הספרותית של קוסטלו שחזר, מילה במילה כמעט, על משפטים המופיעים בביוגרפיה של ווינסטון צ'רצ'יל שייעץ בשנת 1945 למזכירתו לעשות ארבעה ילדים, "אחד לאמא, אחד לאבא, אחד למקרה תאונה ואחד לצמיחה."

אולי בגלל שמארקי מארק הוא האחרון שיכול לדבר על גניבות ספרותיות. 

  • גם שר החוץ, אגב, אותו אלכסנדר דאונר, עלה ככל הנראה לממשלה בלא מעט קולות. מר דאונר, שמסר את תגובתו בנוגע להתאבדותו של מר וויליאם סטיוארט בראון (52), דיפלומט אוסטרלי שהושלך לכלא לשלוש עשרה שנים בבאלי, אינדונזיה, עקב הרשעתו בתקיפה מינית של שני ילדים מקומיים, ידע לספר לתקשורת שמר בראון היה "הומוסקסואל מוחצן" שנחשד מזה זמן רב בהתעללות בילדים, ושההומוסקסואליות "המופגנת" שלו הובילה לפיטוריו משגרירות האוסטרלית בג'קארטה בשנת 1984. "הוא היה הומוסקסואל פעיל שהיה גלוי מאד בציבור בכל הנוגע לנטיותיו. כולנו סובלים (תגיד, אלכס, אמרו לך פעם שאתה בהמה?) את נטיותיהם הפרטיות של בני האדם בכל הנוגע למיניותם – זה עניינם – אך במקרה שלו דובר בהתרסה גלויה (!), נושא שהיווה גורם למבוכה משמעותית בשגרירות האוסטרלית."

דובר המחלקה המשפטית של המפלגה הדמוקרטית, מר בריין גרייג, המליץ למר דאונר לפרסם התנצלות פומבית בהקדם האפשרי, ולו על מנת לצמצם ככל הניתן את תביעת הענק הצפויה לו ולממשלתו עקב הקישור המשתמע מדבריו בין הומוסקסואליות ופדופיליה, קישור שהוכח כלא קיים על ידי שנים של מחקרים בינלאומיים. ההתנצלות טרם פורסמה, אך הנזק התדמיתי, כאמור, כבר נעשה

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיו מגן