אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אוצו, שמוליק קורא לכם


תאריך פרסום קודם: 
2004
אריאל זילבר
אריאל זילבר

הזמר אריאל זילבר הצליח לגייס, בתכנית הבוקר בערוץ 10, 4-5 סיסמאות ולדקלם אותן בלי להתבלבל. מפתיע לטובה. 

שמוליק כבר לא מדדה בחינניות מעל במות השמאל החילוני, אלא חוצה את הגבול (הלגיטימי של מדינת ישראל)  על מנת להביע הזדהות מעשית עם תושבי גוש קטיף. אצלי בבית הם נקראים גוש חטיף, על משקל המחטף והחטיפה של מה שאינו שלהם, אינו שלנו, אין לנו זכות בו והמחטף שלהם מסכן את כולנו. אז מעתה, זה שמם כאן במאמר.  

מי שלא הבינו, שמוליק הוא אריאל זילבר, אחד משני האריאלים הנאורים שהביעו בזמנו את שאט הנפש שלהם ממשכב זכר ומהתרבות החילונית, רק שהראשון לא הספיק להגיע בחייו למעבר הגבול ברפיח והשני כבר שם. הוא הופיע, חינני כתמיד וזחוח מתמיד, מפזר סיסמאות של המתנחלים כאנדר-דוג של החברה הישראלית, מתגאה בסווטשירט כתום שרכש במיטב כספו (50 ₪ בדוכנים) ותוקף בשפה עילגת את הדמוקרטיה שאינה מתחשבת במיעוט היושב בגוש חטיף.  

יש בשורה בהופעתו ודבריו של אריאל זילבר. ראשית, אוכלוסיית המיעוט ההזוי והקיצוני הזה, שלרגע הצליחו ליצור בחברה הישראלית רושם של קבוצה אליטיסטית שעל פיה יישק דבר (ובמיוחד ישקו תקציבים, לרווחתם ההדוניסטית של המתיישבים עצמם), חזרה למימדיה הטבעיים. הם מיעוט, ולמרות קובלנתו הלא רהוטה של אריאל זילבר, דמוקרטיה היא עדיין שלטון הרוב.  

הבשורה השנייה בהופעתו של זילבר, הסאב-טקסט של דבריו, היא ברמת ההתגייסות של החברה היושבת בתוך גבולותיה הלגיטימיים של מדינת ישראל, למען המתנחלים. זילבר נשאל בראיון האם עבר עם משפחתו. אז זהו, שלא. המשפחה נשארת במקום בטוח וגם הוא עצמו יבקר בהתנחלות רק 3 פעמים בשבוע. זמר-המיית-הגוש תרץ את ההחלטה בכך שמשפחתו נדדה מספיק בחייה. אז אם היא נדדה כל כך הרבה – מה היא עבורם נדידה נוספת, החשובה והערכית שבהן למען גאולת העם וגבולותיו? אני משערת שהדעה אינה אחידה במשפחת זילבר. וגם שם אין "התחשבות דמוקרטית בצרכי המיעוט". עובדה, הם בצפון, הוא מטייל לגוש חטיף. 

לפני מספר שנים, הייתי מעורבת בפעילותה של עמותת הלל לסיוע ליוצאים בשאלה. אריאל זילבר התנדב (בשקיקה, למיטב זכרוני) להופיע בכינוס פנימי של העמותה ואף אמר מילים חמות מהבמה על חשיבות עשייתה. לעמותת הלל מגיעים גם יוצאי הקהילות החרדיות וגם יוצאי הציונות הדתית, המתחרדת. הרכב הקהל ומקורותיו היה ידוע לו.  

אני משערת שהוא שינה את דעתו מאז. בדמוקרטיה, זה מותר. רק רציתי לספר את הסיפור הקטן הזה לתושבי גוש חטיף. כמו שסבתי ז"ל הייתה מציינת ביובש עם קמצוץ הומור על אדם כזה: קניתם לכם מפטיר.  

זין אלוהי, הגרשון הזה    

השופט עודד גרשון פתח לנו פתח השבוע לקרוא לו זרג(יג) או זין('לה), בהטיות של חיבוב דקדוקי. מותר לנו גם לתהות כמה נשים היו לו. כי תקדים זה תקדים.  

השופט יכול להסיר דאגה מליבו – אנו כנראה לא נקרא לו ככה, מפאת כבודנו ולא מפאת כבודו, מפאת היושר החברתי והאינטלקטואלי שלנו ולא מפאת זה שלו.  

שופט שמכיר במילה "כּוּסית" כמחמאה, הוא מן הסתם שופט שחושב מהזין. רק שם – להגדיר אשת מקצוע באמצעות אבריה האינטימיים, ניתן להגדרה כמחשבה סבירה ונכונה. וגם אז – בתנאי שאותה עובדת סוציאלית בשב"ס בחרה בו כפרטנר.  

היא לא. 

המילה "כּוּסית", בעברית, נובעת ומבעבעת מתוך ראיית האישה כאובייקט מיני מהלך. כּוּסית = כּוּס = איבר המין הנשי. פות, ואגינה ומה שסביבן.  

השופט גרשון קבע את מה שקבע ב"התנדבות",  שכן לא המילה כּוּסית הובאה בפניו, אלא חומרת העונש שקיבל האסיר בגין השימוש הפומבי בה, המתייחס לעובדת סוציאלית בבית הכלא. היזמות המצטיינת של השופט גרשון, נבעה אולי מתוך פריזמת ההתבוננות פטריארכאלית מוגבלת  על עולם - זו של גבר, הגמון, לבן, שופט בישראל. מעניין לדעת, האם עברה בכלל על בדל דעתו האפשרות הקלושה, שמאחורי הכּוּסית יש אישה, עובדת סוציאלית, בעלת עמדה ומעמד שנשברו אל מול ההתייחסות המיננית וההכשר שניתן לה, ושיש בעולמה של האישה הזו מספר תחומי עשייה ועניין נוספים לזה שמספק לה הכּוּס שלה, שיכולים גם הם להיות מקור לא אכזב למחמאות.  

כפי שמחלה הורמונאלית של גברים שצימחו שדיים, נקראה בעבר "פמיניזם" והפכה ברבות הדורות לכינוי לנשים שוחרות שוויון, המכיל בתוכו גינוי סמוי למיניותן, ככה – בהפוך – הפך איבר מינן של נשים המתאימות לסטריאוטיפ האובייקט המיני הגברי, למילה המתארת אותן כנשים ובנות אדם. מילה מדויקת מאוד – כי לא כל אחת "ראויה" למחמאה הזו. כּוּסית היא רק מי ש"נראית טוב".  הכּוּסית היא בדר"כ אישה צעירה, חטובה, לבושה באופן המעורר את דמיונם המיני של הגברים סביבה ומצטיירת בעיניהם כיעד מועדף וכאובייקט מיני.  

מקומה של מערכת המשפט אינו "להסתחבק" עם העם. כינוי אישה בשמו של איבר מינה אכן שגור בפי הנוער, אולם אין זה אומר שמערכת המשפט צריכה להיות זו שתהפוך את המילה ללגיטימית. להיפך, תפקידם של בתי המשפט לשמור על ערכי כבוד ושוויון - לא לפתוח את הדלת להפרתם.  

מהיבט זה – מעל השופט בתפקידו. הוא, שליח ציבור, החליט להכשיר את הגדרת 52% מהציבור אותו הוא משרת, בהגדרה מיננית ההופכת אותנו לאובייקט מיני עם תעודת כשרות חתומה כדין ע"י השופט עודד גרשון.  

נותר לי רק לקוות שפסיקתו – המעידה על ערכיו האישיים ומקרינה על אלון של המערכת אותה הוא מייצג – תיפסל ע"י ערכאה גבוהה יותר, אליה פנה השב"ס.  

עד אז, התקדים מאפשר לי לקרוא לו איך ש"בא" לי. ראיתי את תמונתו באינטרנט, הרי. הבחור ממש זין חלומי. אופס, סליחה כבוד השופט – לא התכוונתי שזה כל מה שאתה. זו רק מחמאה, הרי.
אני אולי לא מתלהבת מהסגנון, אבל יש לו אישור רשמי. ממך. 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חנה בית הלחמי