אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אנחנו ואתם


תאריך פרסום קודם: 
2003

 

הכי אני פוחדת מהאורי אורבכים האלה, בכיפתם הסרוגה ולשונם המשוחררת. כאלה מתוקים. עורם צחור ובריא, בגדיהם פשוטים והעברית שבפיהם לעילא ולעילא. הם שירתו בצבא. אין להם אמ.טי.וי. בבית. הילדים שלהם קוראים ספרים...

המוסיקה הבוקעת מביתם חרישית, שירי ארץ ישראל ישנים במיוחד, מידי פעם פרקי חזנות. ערבי שבת הם חגיגה  משפחתית מעוררת קנאה .

הם מעורבים, מדברים אתנו בגובה העיניים, מכירים היטב את שפתנו החילונית .מידי פעם  מרשים לעצמם להשתמש באיזה ביטוי סלנג בריא ("סחתן אחי"), משהו שיוכיח שהחנון הלבנבן  הוא גבר שבגברים. הם שותים בקידוש ובפורים, מתרחקים מסמים כמו מאש, וממש  לא מכירים כל מיטה ומיטה  בתל אביב וסביבותיה.

תמיד הם נותנים מן  תחושה כזו  של ניקיון - זה לא אנחנו ,שהיינו, וראינו, ונגענו, וניסינו  כמעט הכל. אנחנו חסרי האלוהים, השטחיים, הנהנתנים, האגואיסטים. אלה עם הפה המלוכלך שמדברים על הגשמה עצמית וייסעו לקצווי עולם בחיפוש אחרי האושר. לא  לא לא. פה יש לנו עניין עם ערכים. משהו בסיסי ועמוק שעוזר לזולת ושומר על כבוד המשפחה. א-מחייה.

פעם, כשהייתי מלח הארץ, הדרכתי טיולים. משהו כזה שהתחיל בצבא, המשיך לאזרחות ומימן  לא מעט יומיות בקולנוע סמדר. באחד מהרגלים (סוכות נידמה לי) נפלה בחלקי הדרכת  טיול קצר אך מלא עזוז – יום למצדה עם "בני עקיבא".

המון אורבכים ואורבכיות יצאו מירושלים לטיול של כיף איכותי. משך רוב היום הייתי כחולמת. אני, שהורגלתי בהדרכת בני נוער חילוניים שצווחנותם ידועה ולכלכנותם אף היא, פגשתי פתאום קבוצה שיודעת להקשיב. כחכוח קל במיקרופון וכל העיניים היושבות באוטובוס מופנות אלי, מצפות בצמא למוצא פי. החיים נראים אחרת.

אמנם לא הכרתי את שיריהם ואף את חוש ההומור שלהם לא הבנתי  (המילה 'טשולנט' לא הפסיקה להופיע שם ועוד כמה מילים ביידיש צחה) אבל נהניתי מכל רגע. ככה אמרתי לעצמי: "ככה אני רוצה תמיד".

הסימנים מבשרי הרע בצבצו כשהזכרתי את  המבנה הגיאולוגי  של מדבר יהודה. המקום הזה קיים, מה לעשות, קצת יותר מכמה אלפי שנים. כשראיתי את המדריך האורבכי החמוד  בועט  בחוסר נחת  באבני המקום, החלטתי למנוע קרע בעם ישראל, קיצרתי והמשכנו הלאה.

עלינו לפסגת המצדה. היה חם אך החבר'ה לא קיטרו לרגע. במקום היללות הרגילות  שמעתי שירה אדירה. "פה", מלמלתי לעצמי, "פה אני הולכת לתת את ההדרכה של החיים". זה בדיוק מה שלא היה בתוכנית של האורבך הגדול. עת הגענו לראש ההר נעמד המתוק מול קבוצתו השוקקת, תוך שהוא מפנה אותי בתנועה שאינה משתמעת לשתי פנים הצידה, ונתן ספיץ שלא היה מבייש אף חבר כנסת מהמפד"ל. הכל היה שם: בני האור (אנחנו)  מול בני החושך (הם) ,זכותנו על הארץ כולה, קידוש השם, כמה רומנטית המלחמה, כמה הרואי המוות. וגם שנית מצדה לא תיפול.

עמדתי בצד נעלבת ומופתעת. כמה שונה היה הסיפור שלו מזה שלי. לא היו שם שאלות, לרגע לא הוטל ספק בעצם העניין. הנכון היה המרד? האם הבריחה למצדה באמת העלתה את סיכויי ההישרדות או שמא הייתה זו הרפתקה מטורפת של מנהיג כריזמטי? איזה מן הורים מוכנים לרצוח את ילדיהם  ולא להשאיר להם את הסיכוי הקלוש לשרוד?  לא היו שאלות כי התשובות היו ברורות לחלוטין.

 פתאום הבנתי שהקנאים (והקנאות) הם כאן ועכשיו. בבת אחת הפכה הקבוצה המחונכת הזו לצד השני. השונה. האחר. הכל כך מנוגד. זה שברור לך שאתה צריך לבנות אתו מדינה אבל איפה אתה, ואיפה הם, ואיפה עמק השווה?? 

נותר רק להתפלל חזק שאלוהי האורבכים ברא לנו גם  קבוצה קטנה- אך- חושבת, אתה יהיה יותר קל ונעים ונח ,לשמור על הבית השלישי.

 ובבניין ציון ננוחם.    

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר