אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לא נפסיק לרוץ


תאריך פרסום קודם: 
2003

(הסיפור אמיתי לחלוטין ולכל הדמויות בו  קשר בל- ינתק למציאות)

שלום לך פרופ' שמר,

אתה, העומד בראש קופת חולים שסיסמתה "מכבי ללא הפסקה", הסכת ושמע את סיפורה של נ' המתגוררת בישוב קטן במרכז הארץ:

ממש לפני ראש השנה ביקרו נ' ובתה המתבגרת אצל רופא המשפחה ששלח את הבת לבדיקות דם ושתן. "לא עניין של חיים ומוות" אמר, "אבל לא כדאי לדחות."

למחרת חל ערב החג. כיוון שהלימודים לא מתקיימים ( אבל כל דבר אחר דווקא כן ) חשבה האם  כי זהו יום מצוין לבצע את הבדיקות והילדה נכנסה לצום.

התעוררה נ' מוקדם בבוקר וכמו אדם אחראי שכבר הופתע כמה פעמים בחיים, התקשרה אל הסניף הקרוב, המצוי בעיר הקטנה שליד, כדי לוודא שהמאמץ אכן ישא פרי.

את מספר הטלפון מצאה בספר המהודר שהגיע אליה רק שבוע קודם עד הבית בדיוור ישיר . המספר לא היה מעודכן.

כשמצאה את המספר הנכון והתקשרה שוב נתן  לה מענה קולי  אדיב את שעות הפתיחה ולא טרח לציין (וכי למה יציין ?) כי הסניף ואיתו המעבדה, סגורים היום.

הקיצה האם את הבת (שיכלה לישון גם עד הצהריים) ושמו פעמיהן אל העיר הקרובה. חשוב אולי להדגיש, פרופ' שמר ממכבי- ללא- הפסקה, כי ילדה בת 12 שיודעת  שהיא בצום נעשית נורא רעבה..

"לא נורא" ניחמה אותה האם, שלאות הזדהות לא הכניסה אף היא דבר  לפיה באותו בוקר, "תיכף מסיימים."

הגיעו השתיים מתנשמות אל הסניף וגילו דלת נעולה.

 על הדלת היה שלט קטן שהיפנה אותן  (עד השעה שמונה וחצי בבוקר) לעיר הגדולה באמת, מרחק 15 ק"מ הכיוון.

פסעו השתיים (ילדה בצום, אמא בהזדהות) לעבר האוטו כדאי להשתלב בתנועת ערב החג בדרך למקום שיסכים, ברוב טובו, להתייחס להפניה הרפואית ולערוך את הבדיקות הנחוצות.

בין חיפוש המקום לניסיונות ההשתלבות בפקקי התנועה והמבטים הלחוצים אל מחוגי השעון, הייתה האם עסוקה גם  בהסחת דעתה של הבת הרעבה כי "רק עוד רגע וזה נגמר.."

דקות ארוכות עברו ואחרי היתברברות קלה ולחץ גדול מצאו השתיים את המעבדה הנכספת. שילמו לשומר בפתח המגרש, החנו את האוטו  ורצו כל עוד נפשן בן אל תוך הסניף הגדול, שמחות כי נותרו עוד שבע דקות עד לשעת השין.

מה קרה שם לדעתך, מר מכבי ללא הפסקה? פקידה אדיבה בהחלט הודיעה להן שהיום לא לוקחים דגימות דם ושתן אלא אם מדובר בעניין של חיים ומוות ממש..

"אבל השלט שעל הדלת ו...אנחנו כבר פה" ניסתה האם לשכנע מבין שפתיה החרבות, כשהיא מתארת מה עבר על השתיים בשעה האחרונה, "אין מי שייקח" ענתה הפקידה נחרצות.

"ואם היה עניין של חיים ומוות כן היה מי שייקח?" שאלה האם שהתחילה לאבד את הסבלנות "מה, הייתם ממציאים בן רגע את האחות הרחמנייה שאיננה?"  על זה כבר לא הייתה תשובה.

"גברת, ערב חג היום" ציינה הפקידה בקול שמגלה את אמריקה. 

"אולי בכל זאת? הילדה הרי בצום.. וגם נסענו..  ו..בכלל  אנחנו הרי לקוחות של מכבי ללא הפסקה.." ניסתה האם לפרוט על מיתרי הרגש (וגם על אלה של גאוות היחידה).

 מיותר לציין שזה לא הצליח, לעומת זאת הציעה הפקידה המתחשבת, שיודעת כי הסניף הקרוב סגור גם בימי שישי, כי במהלך השבוע הבא יגיעו למעבדה  בשש וחצי בבוקר  כדי שהילדה לא תפספס חלילה יום לימודים.

מה אומר לך פרופ' שמר, נ' כועסת נורא.

 כבר 15 שנה היא לקוחה נאמנה של קופת החולים שאתה מנהל, את מס הבריאות גובה מדינת ישראל כמו שעון וממש כמו שעון יורדים גם הביטוחים המשלימים המגיעים  ישירות אל המוסד שלך. רק שירות הפסיקה נ'  לקבל במכבי- ללא- הפסקה.

"אנחנו הולכים לקופת חולים אחרת" סיימה לקוחתך המתוסכלת  "כי כמו שהדברים נראים כרגע, לא נפסיק לרוץ.. אחרי מכבי,  תהייה סיסמה הרבה יותר רלוונטית ומתאימה."

..ושמי ימי-ממה

הרבה לפני שהפך עברי גלעד מכור לנושא, המון לפני ששלמה ארצי החל להראות במפגשים, נקלעתי אני (באשמתי לגמרי)  למספר שיעורים בשיטת ימימה.

כמה מחברי המצוינים שכבר בילו בהודו, מיצו את הויפסנה והפכו גמישים כנערות גומי לאחר שהתנסו בכל סוגי היוגה, החלו לזמזמם את המנטרה החדשה.  ימימה, זה נקרא בקיצור או "חשיבה הכרתית על פי משנת ימימה אביטל " בשם המלא.

המפגש

הרבה לא ידעתי כשהגעתי למרתף המהודר בבית שליד. השכנה שהזמינה גם לא ממש ידעה לתת את הפרטים.

אחרי הקפה ההכרחי התכנסנו, 8 נשים בגילאים שונים, סביב השולחן העגול. בצדו האחד ישבה המדריכה, לפניה נחה ערימת ניירות גדולה. בזריזות חולקו לכולנו כלי כתיבה ודפים חלקים.

לאחר הסבר קצר  התברר כי הצטופפנו עד הלום כדי לחוות "תהליך למידה המקנה כלים להתבוננות בפנימיות האישית הכולל לימוד חשיבה מאוזנת ומעשית, כאשר מיומנויות הלמידה הופכות בהדרגה לכישוריי חיים."

"קיבלה מלמעלה"

את התובנות הביאה לעולם ימימה אביטל, שהלכה לעולמה (בגיל 70) רק בשנים האחרונות.

מאז ומעולם הייתה אביטל דמות מסתורית ומספר הסיפורים עליה כמספר המספרים.

ככל הנראה נולדה במרוקו למשפחה מרובת ילדים והייתה, עוד מילדות, ייחודית בגישתה לסבל ובעלת יכולת תקשור גבוהה.

משך עשרים שנה העבירה את הלימוד הרוחני ש"קיבלה מלמעלה" לתלמידיה בעצמה ובפנים גלויות. אחר כך ישבה מול התלמידים מכוסה בצעיף ובשלב האחרון ישבו תלמידיה בחדר אחד כשהיא יושבת בחדר אחר, מעליהם, ומעבירה את השיעור.

מעולם לא לימדה קבוצות מעורבות ולא מטעמי צניעות. החשיבה הגברית, אמרה ימימה, שונה מזו הנשית, ולכן  יש להגיש את אותו חומר בדיוק, לאלה דרך השכל, ולאלה דרך הלב.

חוג תלמידיה שכלל גברים ונשים מכל הגילאים ומכל חלקי האוכלוסייה הלך וגדל ללא כל פרסום ומפה לאוזן בלבד.

כדאי אולי לציין כי לא כל אחד זכה באפשרות ללמוד מפיה. היא בחרה את תלמידיה על פי קריטריונים שקבעה. היום פתוח הלימוד לכל אדם בעל נפש יציבה ורצון ללמוד.

בשנים האחרונות לחייה הכשירה מספר קטן מאוד של גברים ונשים  שהפכו לממשיכי דרכה. אלה מכשירים היום את תלמידיהם, ולמרות החומר זהה הפכה שיטת הלימוד המקורית הפכה רק אחת מן השיטות.

למרות שהמייסדת הייתה דתייה ושומרת מצוות אדוקה, אין בין חומר הלימוד ודת דבר. מדובר בנושאים הקרובים ללבו של כל אדם, דתי כחילוני,  המעונין  להרחיב את גבולות המודעות האישית וליישמה. חשוב, עם זאת, להזכיר, כי מספר לא מבוטל מתלמידיה חזרו בתשובה או "התקרבו" (עיין ערך אתי אנקרי) .

לכתוב כדי להבין

השיעור ("חלק" בלשון הלימוד) התחיל, ולנו התברר כי  המדריכה החביבה תקריא בקצב הכתבה ואנחנו לא נחמיץ מילה. הנושא, אם נפשט עד מאוד, היה  יחסים שבתוך המשפחה. שינסתי מותניים והתנפלתי על הדפים.

השפה הייתה נמלצת-משהו, רחוקה מאוד משפת רחוב, כמעט מקראית. אחרי הלם- הרגע- הראשון התרגלתי לפורמט החדש, המשונה הזה, ותוך דקות מספר הפכה הכתיבה אוטומטית ופענוח התוכן שמאחורי הדברים לעיקר.

זה היה מעניין, אם כי לא תמיד מובן. בסוף כל קטע  עצרנו כדי לשאול שאלות, לחקור יחד את הנאמר. מעניין היה לגלות עד כמה דומות הנשים השונות שישבו ליד השולחן, עד כמה סייעו החוויות המשותפות שנפרשו בגילוי לב להבנת מקומה האישי של כל אחת.

יצאתי אחרי כשעתיים עם יד כואבת, לב קל  וראש עמוס מחשבות. שיעור בודד הצליח לנקות לי לא מעט אבק מנושאים בהם לא נגעתי עד הלום.

השיעורים הבאים היו מעניינים לא פחות ועסקו, כמו הראשון, בנושאים טריוויאלים העוטפים את כולנו,  אלא שהלימוד האיר אותם מזווית שונה ולא מאיימת.

היא עוד תשוב

מסיבות טכניות לגמרי לא הסתייע המשך הלימוד, אך בכל פעם שאני פוגשת תלמיד או מורה, כל פעם שאני שומעת על מכון חדש שנפתח (כמו זה האחרון בזכרון יעקב למשל)  אני מפליגה לאותם שיעורים.  מומלץ לכל אדם חושב.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר