אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שלוש מכשפות במבצע


תאריך פרסום קודם: 
2004
מקבת' ובנקו פוגשים את המכשפות, ציור של תיאודור שסריו.
מקבת' ובנקו פוגשים את המכשפות, ציור של תיאודור שסריו.

על אחיות הגורל ב"מקבת" ועל אובססיות לשופינג ב"זארה"   

מקבת הוא המחזה האהוב עלי. יש אנשים ש"חלום ליל קיץ" עושה להם את זה. (גם "חלום ליל קיץ" הוא המחזה האהוב עלי), יש אחרים שמכורים להמלט, יש שנשבים בקסמו של המלך ליר או מתרגשים כל פעם מחדש מ"רומיאו ויוליה". אבל מקבת הוא ה-מחזה. עובדה: הוא מוצג ללא הרף. הפקות של מקבת יכולות להתרחש בעולם של  STAR WARS, במזללת המבורגרים מהסבנטיז, בימי הביניים, לשאוב רעיונות מהאסתטיקה והתנועה היפניות או לקחת את המחזה לכיוון חדש לחלוטין – למשל הצגת יחיד שמככבת בה ליידי מקבת או עיבוד שנכתב לתאטרון בובות. בקיצור, ממש עכשיו יושבים אנשים טובים ברחבי העולם ומחפשים דרכים לשדרג את המידע שלהם על המחזה לכיוון יצירתי. 

"מקבת" הוא כמו תוכנת לינוקס. קוד פתוח. כל שחקן / במאי / מעצב תלבושות מאמץ את המידע השייקספירי וכותב גירסה משלו. אף במאי לא מתיימר ליצור את ה"מקבת" האולטימטיבי. בדרך כלל הבמאים והמחזאים שיוצרים גירסה משלהם מעדיפים להגדיר את יצירתם כתוספת לקנון.    

"מקבת"? רק (לא) בישראל

 בישראל הועלה המחזה מספר פעמים מועט יחסית – זכורה לי הפקה ב"הבימה" שנראתה כמו בלייד ראנר, (עם לאורה ריבלין ואשר צרפתי); מדי פעם פורץ מישהו ביציאת שוליים או שבית ספר למשחק נוטל על עצמו להעלות את המחזה במסגרת משבצת הקלאסיקה. 

ברפרוף קצר בזיכרון צפות ועולות כמה הפקות למחזות של שקספיר שנעשו בעשור האחרון:

"רומאו ויוליה", למשל, הועלה בתאטרון חיפה וכן על ידי אנסמבל "עתים" של רנה ירושלמי.

"המלט" זכה למספר עיבודים ומסתמן כ"שלאגר" של הקלאסיקות השייקספיריות עם הצגה בכיכוב דורון תבורי בתאטרון חיפה וכן ההפקה המפורסמת של רנה ירושלמי מ – 1989.

בקאמרי מתוכננת הפקה נוספת שתעלה בעונה הנוכחית.   

"חלום ליל קיץ" זוכה גם הוא לדרוג לא רע במצעד הרייטינג של התיאטראות הרפרטואריים.

רק בעונה שעברה שלח אותנו תיאטרון "גשר" לממלכת הפיות עם יבגניה דודינה בתפקיד פוק; ואי שם בשנות התשעים המוקדמות הפציע המחזה בתיאטרון באר שבע, בבימויו של שחר סגל.  

וזה רק רפרוף אקראי, ללא נבירה מלומדת בארכיון התאטרון של אוניברסיטת תל אביב.

מסקירה מקוצרת זו עולה המסקנה הבאה: אם היו עורכים תחרות "כוכב נולד" ומצביעים ב – SMS  כדי לבחור ביצירה החביבה על הצופה הישראלי מתוך הקנון השייקספירי, "המלט" היה לוקח מקום ראשון. ואילו המחזה האפלולי, המתרחש בסקוטלנד, שנפל במוקדמות, לא היה מוכר אפילו פרסומת אחת לסלקום (אלא אם מקבת משאיר לליידי מקבת מסר בסלולרי במקום לשלוח מכתב).   

ברחבי העולם, לעומת זאת, המצב אחר. בכל זאת, יש במחזה הזה משהו שתופס אנשים. כמו בכל יצירה גדולה, כל אחד יכול למצוא משהו שמתחבר לחיים היומיומיים, הקטנוניים והמשעממים פחות או יותר שלו. 

מדוע אנחנו אוהבים את "מקבת"?  

מעבר לשאלת הטוב והרע שהיא שאלה יסודית במחזה, מדובר פה על גיבור שנקודת המוצא שלו היא אנושית לגמרי: הוא כמו כולם. מקבת לוחם, נאמן למלך, אהוב על כל חבריו. ליידי מקבת גרה בטירה יפה, אוהבת את בעלה. לכאורה אפשר להשוות את הצמד מקבת לשני בורגנים בני שלושים ומשהו שקנו טירה, מנסים לפתח את הקריירה וחושבים על ילדים. אבל משהו בחיים האלה לא מספיק. משהו. אנחנו תמיד רוצים יותר. ומה זה "יותר" במונחים של העולם הימי- ביניימי?

לשדרג את הפאלם? לקנות מערכת ריהוט חדשה לסלון? לנסוע לחופשת סקי באלפים?

אולי להיות מלך ומלכה?

ה"יותר" של העולם העתיק לא מתייחס לדברים קטנים וחסרי משמעות כמו עיצוב הבית וחומרנות זוטא. ה"יותר" משמעו לקבל משהו גדול מהחיים: זה מתבטא באוצר(!) ממלכה (!) מפלצות (!) מלחמות (!) בקיצור, כל דבר בסקוטלנד של תחילת האלף הראשון נחווה באופן גדול מהחיים. עם סימן קריאה. 

אין סתם "בואי נלך לאכול פיצה". אין סמול טוק. הרגשות לא מתנקזים לשיחות אינסופיות על דקויות של  "הוא הבריז לי, את חושבת שהוא לא יתקשר? מה את אומרת? להתקשר אליו?"

בעולם של שייקספיר הכל גדול מהחיים. אנשים מתאבדים בגלל אהבה. אנשים רוצחים כדי להיות מלכים. אנשים רוצחים מקינאה.  

המרחק בין וודי אלן לשייקספיר, המרחק בין דיבורים על ניואנסים לבין מחוות מטורפות הוא בדיוק המרחק שבין הזוג הבורגני של ימינו לזוג מקבת.

אם בעולם שלנו מספיק לייצר כמה תככים במשרד או להגיש דוחות כספיים שקריים כדי להתקדם בחברה, הרי בעולם של מקבת צריך לפעול בצורה הרבה יותר ברברית ו"מלוכלכת". אתה רוצה להיות מלך? הרוג את המלך הקודם.

 סקס והעיר –  על תשוקה, נעליים ורצח

הפער בין סקס והעיר הגדולה לבין ליידי מקבת, למשל, הוא כמו פער בין שיר של מדונה לסימפוניה של מהלר. אבל הפער הזה ניתן לגישור. אפשר למצוא הקבלות אפילו בין שני הדברים הכה שונים זה מזה - סקס והעיר הגדולה ומקבת.

אפשר למצוא במאגר החוויות האנושיות משהו שמדביק בין קומדיית מצבים ניו יורקית שנונה לטרגדיה מהמאה ה – 16.

מה?

נעליים.

מה?

כן נעליים.

כמה פעמים ראינו את קארי מתאהבת בזוג סנדלים של מנולו בלניק, המעצב החביב עליה, כמה פעמים היא מתחה את גבולות התקציב שלה ואת תחום האפשרויות הפיננסי שלה ומחקה מראשה את התוצאות וההשלכות של קניית עוד נעליים או תיק של פראדה, כן, כמה פעמים קארי היתה מספיק מטורפת, אובססיבית, חסרת הגיון ואימפולסיבית כדי להשיג עוד זוג נעליים שראתה בחלון הראווה? קרי (וגם אני, את ושאר בנות המין הנשי) הפכה למשך רגעים מסויימים בחייה לאדם מפוקס, שרוי בטראנס, אדם ששוכח מהכל – רק בגלל שראתה פריט יפה שהיא חייבת לעצמה.

אבל "סקס והעיר" היא פנטזיה; תאמרו. סדרה שממכרת וגורמת לנשים אמיתיות שחיות בעולם המציאותי לחשוב ולהאמין שגם הן יכולות לחיות כמו קרי וסמנתה, אם רק ילכו לקניון עזריאלי ויחברו את עצמן לזוג נעלי עקב של NINE WEST.  

מה בעצם אני אומרת כאן? שהאובססיה לקנות דברים יפים, כשהיא הופכת להתמכרות (והיא אכן הופכת להתמכרות) גורמת להיווצרותן של תופעות פסיכולוגיות שאפשר לעקוב אחריהן גם אצל מקבת וליידי מקבת.  במקרים מסויימים, אישה שחושבת על שמלה ומכוונת את כל תודעתה ואת משאביה ולבסוף את ממונה כדי לשייך את השמלה לארון שלה, אינה שונה בהרבה מאישה  שמקבלת מכתב מבעלה ובו בשורות על מלוכה. 

זה נראה לכם מצחיק, אבל זה לא מצחיק. זו טרגדיה. טרגדיה אנושית שמתרחשת יום יום. 

להלן השוואה בין המהלך העלילתי של ליידי מקבת לזה של הקונה הפוטנציאלית (אני).

התשוקה 

- ליידי מקבת מקבלת מכתב מבעלה ובו תאור פגישתו עם המכשפות והמסקנה שאושר גדול מצפה לשניהם.  

- אני (לצורך העניין, בתור חובבת אופנה) הולכת לתומי בדיזינגוף (עלק לתומי! אני הולכת לדיזינגוף  

   במטרה להתפתות ממש כמו שמקבת מחפש את המכשפות בתת המודע שלו!) בכל אופן אחת

  המעצבות החביבות עלי פצחה ב"סייל". או גרוע מזה, העמידה בחלון הראווה בובה שלובשת מעיל

   יפיפה. המעיל הוא כל מה שחלמתי עליו.

- ליידי מקבת פוצחת במונולוג המפורסם שבסופו היא מתכננת את רצח המלך דונקן. להלן דוגמית: (לצערי אני מוכרחה לצטט מהמקור האנגלי. וורי סורי. עוד לא נולד התרגום העברי המספק, העדכני והמשובח שיתחשק לי להשתמש בו).

Come, you spirits

That tend on mortal thoughts, unsex me here,

And fill me from the crown to the toe top-full
Of direst cruelty! make thick my blood;
Stop up the access and passage to remorse,
That no compunctious visitings of nature
Shake my fell purpose, nor keep peace between
The effect and itt!

במונולוג זה (כשקוראים אותו במלואו) אנו עדים לתופעה מעניינת: אשה שמאיצה את הזמן.

בדרך כלל לוקח למישהי זמן לחשוב, להרהר, לפנטז, לקרוא ספרים, להתייעץ עם מנחה מהטלוויזיה  אבל לא פה. ליידי מקבת פועלת מהר. אין לה שעות נוספות. מרגע קריאת המכתב לבין הופעת בעלה, היא מספיקה למחוק את המצפון שלה; לדרוס את הנשיות שלה וליצור קשר עם כוחות האופל; לדאוג להכנת משתה חגיגי למלך ולכל האצילים (זה לא במחזה, אבל הליידי מן הסתם הצטיינה בבישול) ולתכנן רצח לכל פרטיו.  

- אני רואה את המעיל ומבצעת את הפעולות הבאות: לחשוב איך הוא יתאים לי; להבין שעד עכשיו פשוט לא הייתי מודעת לחסרונו של המעיל בארון שלי; לדמיין את עצמי נכנסת למסיבה ומורידה את המעיל כאשר מתחת יש שמלה תואמת. לשכוח (שימו לב!!!) לשכוח לגמרי את המצפון, את השכל הישר ואת כל מה שלימדו אותי בעיתוני הכלכלה של סוף השבוע. אני נכנסת לחנות ומודדת.

גם לי יש מונולוג:


 "אתן, חברות טובות,

סטייליסטיות בטלוויזיה,

עיתונאיות אופנה,

אתן שכתבתן שהטרנד החדש זה משבצות

שהראיתן לי תצלומים של דוגמניות

תגידו לי שאין מחר, שהחיים יפים,

שהיה לי יום קשה בעבודה,

שמגיע לי לפרגן לעצמי

שורוד זה הצבע שלי!

Unbank me here

accept my credit card

And iron it!"

המעשה

- ליידי מקבת לא מהססת אבל בעלה כן. בשלב מסויים, ממש לפני ביצוע הרצח, הוא אומר: 

We will proceed no further in this business.

 - אצלנו הבנות יש מי שבתהליך הקניה  שולפות מהר את הארנק, קונות ויוצאות. אחרות (אני ביניהן) שוקלות את העניין על משקל To buy or not to buy  וחורשות על הנושא בסימפוזיונים פנימיים שבסופם הגורל שנחרץ כבר מזמן, עם הנחת העיניים על הדגם בחלון הראווה, מתממש. לאחר חרטות, טיעונים וטיעונים שכנגד אני חוזרת לחנות, זירת הפשע, ויוצאת מחובקת עם המעיל. 

הפסקה להרהור ולקפה

(כן, זהו המאמר היחיד שמספק אתנחתא לקפה) 

כאן יש בכל זאת נקודה למחשבה: מדובר בפרופורציות שונות לגמרי. הרי אין דין רצח מלך והדרדרות מוסרית כדין קניית זוג נעליים או מעיל בסייל! אבל כמו שכבר הזכרתי קודם, הפרופורציות שונות:

אצל שייקספיר הכל גדול מהחיים. ואצלינו – עולם של ניואנסים וחוויות מופחתות. אין לדעת אם גודל התסכולים של האדם המודרני בעבודה אינו כגודל התסכולים של גיבורה שייקספירית שמחכה לאיזה שינוי מהותי בחיים וקופצת קפיצת באננג'י כשהיא מריחה הזדמנות. לפעמים, כשמרוויחים משכורת מסויימת, כשנמצאים בלחצים מסויימים, קניית מעיל מסויים בסכום מסויים (שאין) עשויה להתפרש בעיני הסובבים והקונה כאחד כמעשה מאוד לא מוסרי.    

המעשה

 מקבת יוצא מחדר המלך עם דם על ידיו ומכריז:

I have done the deed.

אני יוצאת עם השקית מהחנות ובשלב זה עוטפת אותי תחושה רגעית של אופוריה.

הרגע שבו אני מסתובבת עם השקית ועליה שם המותג ובתוכה האוצר, הוא הרגע שבשבילו כל זה נעשה. תחושת הסיפוק וההנאה שכובשת את האישה בשעה שהיא פוסעת לה ברחוב ומדמיינת שהיא מינימום אודרי הפבורן ב"ארוחת בוקר בטיפאני". וואו! עשיתי את זה! 

אבל הספקות והחרדות פוגמים במסך האופוריה שעליו מוקרנים סרטים אופטימיים. מקבת מרגיש שהחיים כבר לא יוכלו להיות מה שהיו. הוא ואשתו לא נהנים מתוצאות המעשה. מקבת אומר:

Will all great Neptune's ocean wash this blood
Clean from my hand? No, this my hand will rather
The multitudinous seas in incarnadine,
Making the green one redd.

וגם אני, הקונה המאושרת, עדיין מתנופפת עם השקית בדרך לתחנת האוטובוס, מתחלחלת:

 "האם כל המשכורות החודשיות

של כל העבודות הזמניות,

כל המשמרות וכל השעות

שהשקעתי במשרדים הממוזגים,

במסעדות המסריחות,

בבתי הספר המעצבנים,

האם כל הכסף שארוויח

יכסה אי פעם

את האוברדראפט שלי?"

והמצפון מתחיל להציק.  

החרטה 

לאחר שעשינו מעשה כלשהו, מגיעה הרפיית מתח ועימה נפילה. ריקנות. הזוג מקבת תכנן את הרצח עד לנקודה שבה בוצע. אף אחד מהם לא שאל את עצמו: ומה הלאה? מקבת נעשה מלך, אבל גילה שהמכשפות שכחו לספר לו על "האותיות הקטנות". הוא לא ישן בלילה. רדוף פארנויות הוא מגלה שרצח מוביל לרצח, או במילים אחרות: 

Blood will have blood.

אם אפשר להשוות מצב זה ללקוחה המודרנית, הרי שזו, לאחר שטעמה  טעם בזבוז, מתחילה לקנות ללא הכרה וללא חישוב. ממש כמו שמקבת כבר לא מתחרט אלא שוקע בבוץ של הרוע לתוכו נכנס, כך גם אותה לקוחה (אני, לפעמים) מסוגלת לחזור ולבזבז. אני במינוס? אז יאללה! מה זה משנה?  

מקבת מבקר שוב במערת המכשפות ממש כמו שנרקומן שקיבל "מנה חינם" דורש את הסם.

המכשפות כבר לא "מזדמנות" בפניו. הן לא נאלצות להפעיל פעלולים מיוחדים. מקבת מכור. 

גם אני עשויה לחזור לחנויות, כבר לא כדי להתפתות "סתם במקרה" אלא במטרה, מתוך רצון, עם כוונה, כמו טיל מונחה: אני חוזרת לקולבים, שואלת "מתי יגיע"? מחפשת את המכירות, את הבגדים, את הטרנדים.  

מצב זה של שקיעה עשוי להסתיים בצורה קיצונית אצל מקבת; מוות כמובן.

אצלי (שוב, בעולם של פרופורציות מוקטנות וחוויות מוחלשות) הגלישה במורד מסתיימת בשלב בו מזמין אותי מנהל הבנק לשיחה או כשכרטיס האשראי מבוטל. 

בכל אופן, אצל ליידי מקבת אנו רואים חרטה עמוקה בסצינה הבלתי נשכחת שהפכה ל"סמל מסחרי": 

 Out, damned spot! ... 

…Here's the smell of the blood still: all the
perfumes of Arabia will not sweeten this little
hand


"למה קניתי את זה? מה אני צריכה עוד מעיל? סתם מתסכול! חבל..." גם אצלי מתעוררות מחשבות כמו:  

ואני שוקעת במצב רוח סגרירי שרק שוקולד יחלץ אותי ממנו.

 

הליידי אומרת: (וזה משפט המשמש כמוטיב לכל אורך המחזה) 

What’s done cannot be undone.

ואני אומרת: רגע, אפשר להחליף את המעיל עם חשבונית החל מיום הקניה ועד לחלוף שבועיים!

אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ולקבל זיכוי! אפשר! אבל אני לא רוצה... המעיל מקסים וחבל להיפרד ממנו. הדבר שיחלץ אותי מהדיכאון הזמני שאליו החלקתי הוא הידיעה שמחר יופיע משהו חדש, פריט במבצע, בדיזינגוף או במקום אחר, זה יכול להיות שמלה או נעליים, גרביים או כפפות, אני אכנס, אמדוד ואקנה וכל המחזה יתחיל מחדש.

Tomorrow, tomorrow, tomorrow…

Tomorrow is just another day…

 מי אשם?

מי הכניס לאדם המודרני לראש את הרעיון שהוא חייב מותגים על מנת להתקיים בעולם?

מי הכניס למקבת ולאשתו לראש את הרעיון שלהיות מלך ומלכה יפתור להם את משוואת האושר?

האם אני באמת צריכה את המעיל?

האם האושר טמון בזכיה בממלכה?

מי המאנייק הזה שמערפל לאנשים ולדמויות שייקספיריות את המוח?

או במילים אחרות: 

 Who are “The Spirits that tend on mortal thoughts”?

 המכשפות. 

המכשפות אחראיות ליצירת אובססיות בשני המקרים.

המכשפות – גם אלה שמתגוררות במערה וגם האחרות, שעובדות במשרדי פרסום ומעצבות את דעת הקהל באמצעות שלטי פרסומת, ראיונות עם סלבריטיז, עולם הזוהר של הטלוויזיה ודפי הכרומו של עיתוני הנשים.

מכשפות וגם הפרסומות בתקשורת מעניקות לנו, בני אנוש, רעיונות חדשים בנוגע למה שאפשר ורצוי לעשות עם החיים שלנו.  המכשפות וגם עיתונאיות האופנה מזריקות לנו דימויים של מה שנקבל אם רק נרצח את המלך / נגהץ את כרטיס האשראי. אחיות הגורל וגם המוכרות בכיכר המדינה יודעות את אמנות קשירת החוטים הבלתי נראים, שלא לומר טוויית הקורים, אותם קורים מטאפוריים שמחברים בין אישה לשמלה (או בין גבר ואישה לממלכה.)  

כי מה זה הרעיון של "להיות מלך?" עוד מותג שמכרו לך. תחשבו על זה: למה לך להיות מלך? כדי שכולם יעריצו אותך, כדי שתוכל להביט בסיפוק ולהגיד שעשית את זה, כדי שתאמין שהחיים שלך שווים יותר? המכשפות, אלות הגורל והפרסומות, הן אלה שמוכרות לנו אושר מזוייף. דימוי של אושר.

גלויה עם נופים אקזוטיים שהאדם העובד במשרד אפרורי ידמיין בה את עצמו. אבל כאשר הנבואה מתממשת, כאשר האדם נוסע לחופשה שחלם עליה, הוא מגלה שההנאה לא נמצאת במקום שבו היא אמורה להיות. אנחנו לא מאושרים ממש ברגע שבו אמרו לנו להיות מאושרים. 

מקבת הפך למלך; הנבואה התממשה. אבל מה הלאה? אף אחד לא סיפר לו שזה יהיה כל כך נורא.

בחוזה המכירה של הכתר לא הוזכרו סבל וייסורי מצפון, לא הוזכרו דם ועוד רצח ועוד רצח. גם אנחנו הצרכנים שרדפנו אחר חלום האושר ומימשנו אותו, לא קנינו את ההבטחה להיות מאושרים. האושר תלוי בנו.  

אוגוסט 2004

כל הזכויות שמורות לשימרית רון ואין להשתמש במאמר ובתוכנו ללא ידיעתה ורשותה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שימרית רון