אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

למה מי מת?


תאריך פרסום קודם: 
2004

בביקורי האחרון בפונה הודו התמזל מזלי ומת מי מאנשי האשרם. בתנאים אחרים היה מדובר מן הסתם בטרגדיה: אדם, גם אם בן 88, הלך לעולמו, והשאיר אחריו משפחה וחברים, אלא  שלא זו התפיסה בבית של אושו.

לוויה? אצלכם אולי, באשרם נקראת הפרידה חגיגת מוות (death celebration)

בכי מערבי חנוק? דמעות זולגות  בשקט אל תוך מטפחת צחורה? לא בבית ספרנו, "חיים שמחים משמע גם מוות שמח",  מהדהד מתוך הטייפ  קולו של אושו  (שכבר לא שמח איתנו די הרבה שנים) והחגיגות יוצאות לדרך.

כבמטה קסם מתמלא האוויר צלילי תוף ומיתר והלהקה המצוינת סוחפת את הקהל בשירה וריקודים. במרכז האולם הגדול מונחת גופת המת. פניו גלויים, לבוש בגדי לובן, שרשראות פרחים על צווארו וקטורת ריחנית מיתמרת מעליו. המשפחה האבלה עומדת ליד ומסביבם עומדים עשרות "חוגגים"  עוטי בורדו (הוא הצבע הרשמי של האשרם).

המשפחה מאופקת בשלב זה אלא שתוך דקות  לא עומדת אף היא בפרץ ומצטרפת לשמחה. ידיים מונפות אל על, רגליים מקפצות והפה צורח את מילות השיר. רק המת שוכב לו דמום ורגוע, מחכה בשקט, לא  הורס את המסיבה.

בשלב הבא מועמסת הגופה  על כתפי המשתתפים ונחיל ארוך ועליז במיוחד חוצה את האשרם ויוצא אל הרחוב ההודי ההומה.

התנועה נעצרת באחת ומאות מקומיים נעמדים במקומם ומביטים בתימהון  בתזמורת ההולכת בראש (ולא מפסיקה לנגן לרגע) ובמאות המאושרים המרקדים אחריה. לאדם דתי הייתה התהלוכה מזכירה בוודאי את העלייה לרגל לבית המקדש, אני, אפיקורסית שכמוני,  חשבתי על הקרנבל בברזיל. בתוך השמחה הגדולה הייתי צריכה להזכיר לעצמי מידי פעם מהי, בעצם, הסיבה- למסיבה.

דקות ארוכות מלאות שמחת חיים חלפו על הנחש האדום שהתפתל ברחובות פונה והנה הגענו אל "בית הקברות".

על גדת הנהר הרחב, הירוק, בדיוק מעל המקום ממנו יוצאים עדרי התאו רחוצים למשעי וקרניהם נוצצות בשמש, עומדים ריבועי השריפה.

לתוך אחד מהם הונחה בזהירות גופת המנוח. בשלב זה עמדתי די רחוק מן המקום אלא שסקרנותי הבסיסית (וכן רצוני העז להביא דיווחים מן השטח) לא אפשרו לי  להמשיך ולהביט מלמעלה. תוך שימוש במרפקים חדים ומלמול אקסקיוז-מי בלתי פוסק, פילסתי את דרכי בין  מאות הרקדנים ונעמדתי בשורה הראשונה למטה. אני והמשפחה עמדנו לשרוף את המת.

המוסיקה הלכה והגבירה, קצב התופים הלם בעורקים, הרגליים המשיכו לקפץ והגרונות לא ניחרו לרגע. הגברים שבמשפחה לא התמהמהו. תוך דקות כוסתה הגופה בבולי עץ גדולים ומעליה הלכה ונבנתה פירמידה שלא הייתה מביישת מחנה צופים נועז.

אל בין הבולים הוכנסו אחד אחרי השני גללי פרות (נשבעת!) עגולים ודחוסים, חומר מצוין שיסייע לבעירה.

הגופה נעלמה זה  מכבר מבין העץ והגללים  וכשהודלק הלפיד הגדול הגיעה האקסטזה לשיאה, המוסיקה החרישה אוזניים וה"חוגגים" חיכו לרגע הגדול.

הלפיד נגע בעץ ולשונות האש הצהובות העצומות  שזינקו לשמיים,  לוו בשאגת הקהל שפתחה את הדרך לעולמות אחרים.

עוד דקות ארוכות עמדו כולם, מתבוננים באש המשתוללת, ממשיכים לנוע במקום, שומרים על הקצב. ברור לי כי כל אחד מהמשתתפים, ממש כמוני, הזכיר לעצמו יותר מפעם אחת כי בשר ודם שוכב שם.  כי מעפר אתה, מלמלתי בשקט , ו..כן..  אל עפר תשוב.  

האש בערה עד שעות הערב המאוחרות. אנשי האשרם התפזרו איש לביתו, דואגים להתקלח היטב, לזרוק את הבגדים לכביסה יסודית, להיפטר לחלוטין מאנרגיות השריפה. המשפחה נשארה במקום. עת תכבה האש יחטטו בזהירות באפר , חלקים שנותרו יילקחו בכד הביתה ואת השאריות יפזרו על הנהר.

חזרתי לחדר בתחושת, איך נגדיר את זה, התרוממות רוח, "אם למות אז באשרם" קשקשתי לידידים שבכלל לא היו שם "ככה, חברים, ככה  גם אני רוצה, עם השירים והריקודים והתזמורת."

לא אין לי שום תוכניות בכיוון , העולם הזה ייהנה מזיו פניי עוד שנים רבות אבל מי אמר שהליכה בדרך כל בשר חייבת להיות מלווה בדמעות וצער?

אולי  נכונה  יותר הדרך  המעלה על נס את מה שהיה, במקום זו המבכה את  מה שלא יהיה עוד?

 ואולי צריך פשוט.. להיות הודי, או מאידך אדם שאינו מכיר כלל את המנוח, כדי לרקוד ולשיר בדרכו האחרונה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר