דף הבית - מאמרים אחרונים    פורומים    רשימת כותבים   אודות אימגו   מיתוסים

האלה הלבנה בשירה העיברית: גילגולי הצורה והאינטגרציה

מיכאל שרון

 

 

דבר זה הינו אניגמטי, שכן הרי משוררים אלה לא עסקו בפולחנים כלשהם, ומאיפוא היה טבוע בתודעתם, או ברגע הנבעת השירה, התוכן הזה שהינו מאד ספציפי ולא כללי?

המשורר והסופר האנגלי  רוברט גרייבס מדבר על כך שכל שירה נוגעת ואמיתית מחילה טרנספורמציות (גלגולי צורה) של מוטיבים, תכנים וסמלים לא מודעים של האלה הלבנה. דבר זה הינו אניגמטי, שכן הרי משוררים אלה לא עסקו בפולחנים כלשהם, ומאיפוא היה טבוע בתודעתם, או ברגע הנבעת השירה, התוכן הזה שהינו מאד ספציפי ולא כללי? גרייבס אומר שהאהבה האמיתית, הקשורה בעצם ההשראה כרוכה בחיבור אינטואיטיבי עם יסוד זה, יסוד האהבה והיצירה.

 

שוב, אין מדובר בפולחנים מובנים פגניים, ואילו נראה כי הנאו פגניזם הכרוך בעידן החדש, עשוי לחטוא  לעניין זה, בהדגישו ובהבליטו לעיתים אלמנטים סיזיפיים וניכפים של פולחן ורשימות של פרוצדורות וכללים כמו-אתיים, ובכך הוא מחטיא את עצם ה-esprit  האינטואיטיבי והבסיסי שהינו אוניברסלי.

 

לכן, סופרים ניאו פגניים יגלו  לעיתים נטיית-מה  לכתוב  גם דומן היסטרי, צעקני, חסר ערך אמנותי ומוחצן מאד, תוך היפוך מגמה למעשה. על כן גם ניבצר תכופות מהמתבונן לראות מי כתבו בארץ הזאת תוך שילובי מוטיבים אינטואיטיביים של האלה והעצימו את עקרון האהבה, בניגוד לסיזיפיות של עקרונות שנאה וקנאות פנאטית למיניה:

 

 

אלכסנדר פן:

 

רוחות נדנדוני בערש

בלחש הניע ונוע,

ולובן היד המושלגת

של אמא אחת לא נראית...

ושר הגורל לי שיר-ארס:

"מקוטב לקוטב תנוע

חפש את הדמות העורגת

של אמא קדושה וחוטאת!"...

 

הערה: לפנינו מוטיב הקדושה המגלמת חומרה רחומה, יחד עם מוטיב הקדשה החוטאת.

הכוונה למוטיב "אמא אדמה", הטבע, Mutter Erde , Mother Earth . שימו לב לעצמת אהבת האמת והטוהר שבשירת אמת זאת לעומת מידת הרכיכות ה"קשה", ההיסטרית והפורנוגרפית כמעט במוחצניותה השכיחה לעיתים ביצירת הנאו פגניסטים.

 

לא עליך התפללתי,

לא דמותך לשוא חיפשתי,

לא אבל-גופי נשאתי.

בין שדייך לנחם:

על ברכים התנפלתי,

בפרסות תשוקה נדרסתי,

כי צמאתי - ולא מצאתי

את הנצח, את האם!...

 

מתוך אמא נצחית, 1939

 

  

             

בראשית היתה זעקת אימי בהוולד חיי.

אחר ברא אלהים את השמים ואת הארץ

 

[שימו לב לסדר הדברים המטריארכלי, כשרק לאחר בריאת החיים והאהבה מופיעה הבריאה הפטריארכלית].

 

 

ואת הדממה המתנגנת בבדולח פעמוני הקרחונים

ואת הדב הלבן שישחק עמי ב"תופשת"

לאור הירח הגדל מעליך, כפחד עגול שהצהיב

 

[הירח הינו סימבול של האלה. ההצהבה והפחד הינם התערבות יסוד פטריארכלי]

 

ולרחש סיורי הרוח בשערות-שיבה של השלגים

 

אחר כך היתה בדידות גבוהה ועצורה,

בדידות נשאת מעבר למגע העין הבולשת,

בדידות שואגת מבפנים, כזעם שנכלא בחוורונו הקר,

ולצידה הדרך - דרך-לאין-קץ לעומק הלילות שהם ימים

ולרוחב הימים שהם לילות,

דרך מפולשת במגלשות-כלבים ובטלפי צבאים

זוקפי-צואר

עומסים על קרניהם שלכת-כוכבים וריח הסופות  -

ונער קטון נוהג בם.

 

אבל בראשית היתה זעקת אמי בהוולד חיי. 

 

ואז כהד עונה לזעקת אמי, נולד השיר

שותת פרחי-פרג מערוגות פצעיו,

קשוב לקול-תקווה בוקע מכל שחר,

פקוח לרווחה מול כל דלקה שנתחשלו בלשונותיה ברזלי-גורל

כן, כך נולד השיר:

מחישוקי הנוגה הצפוני, מסחרורי הנדוד וממרמס רגלים

 

אבל בראשית היתה זעקת אמי בהוולד חיי.

 

מתוך שיר לעצמי, 1966

 

 

חוה נוטפת צחוק,

אדם צחוקה גומע,

אך בו לא מהדהד צלצול פעמוני,

כי ביניהם הוטל, גוסס ולא שומע,

פגרו של הנחש הקדמוני

 

[הנחש הינו סמל פטריארכלי-פאלי]

 

ואליה, המעוטרת,

בדידותי כמהה נתרת:

בואי, בואי, את מותרת

ליגונו של השיכור!...

נא עניני, מי את, מה את,

הנראית ולא נשמעת  -

לחיים את או למוות,

אודם אש או לובן קור?!

 

מי את, מה את, החובקת

מרחבי הליל בשקט

ורשפי כוכב, כלקט,

יענדו אל צוארך?

על גגות שטי בדונג

מי בדה יפיך, מדונה?

מעכשו ימי נדונו

את הלילה לברך!

 

הכרתיך יצור הסהר

בת שלגים ואשת-יער

 

[מוטיבים של האלה הלבנה]

 

הכרתיך דממה וסער  -

הזיית לילות בלי גג.

 

את שלי... באורח פלא

חצבתיו במו בסלע,

טפחתיך בבור הכלא -

את שלי, שלי שלי!

כי הפחתי בך כל רגע

את רוחי הלום הרגש,

חלצתיך משבי הפגע

הצהוב החשמלי

 

[הסינתטי/אורבני/מלאכותי מול הטבע החי]

 

את היא זאת , אשר אולי לה

כל דרכי וכל מלי לה

כבר זבחתי בעבר?!..

 

מתוך לילות בלי גג, 1931

  

 

           

ושתקו, יראים לנפץ את השקט

רק חיוך אישוניו מלטף את הראש.

היא קנאה ביינו, כי שפתו מתנשקת

עם כוסית אדומה מחשמל ותירוש

 

[מטאפורה של האלה והיוצר, זיקה הכרחית אותה מבליט רוברט גרייבס. האנרגייה בכוחה מתבצעת היצירה משולה כאן לחשמל ותירוש]

 

הימים לא חיכו... כה חופזים בימינו

הימים, שהיסכינו לחתור אל החוף.

היא חשבה: מה איום ומצחיק עולמנו,

אם אפשר בו עדיין כל-כך לאהוב

 

  

[החיפזון, היום, בניגוד לליל, כמוטיבים פטריארכליים, כשהחיפזון הינו מוטיב מניכאיסטי פטריארכלי מועצם של השטן - ראה "החיפזון מן השטן".

עם זאת, אלא הכפופים "למלכות היום" משכילים יותר להגיע לחוף מבטחים, ראה הבלטת העניין באופן מוקצן בדברי מרטין לותר הגורס שמלכות העולם הזה כפופה לשטן העשוי להעתיר הצלחה על הנוהים אחריו.

אך כאן מועטרת שבועת אמונים לאלה, דהיינו לעקרון האהבה "אם אפשר כל כך לאהוב" בניגוד להיעטרות לעקרון הפטריארכלי העשוי להוביל ליתר בטחה].

 

          

 

פנחס שדה:

 

כפות רגלייך לבנות,לבנות

כשושנים של מוות.

כפות רגלייך נוטפות אודם

של אהבה נואשת

ושל הרבה הרבה תפילות.

שמעי,

השושנים מאוושות ברעדה של כלות-הנפש

את שמך,

ראי איך הן מייחלות ממך לנס הפריחה

שהיא היא גוויעה

מתוך נשיקת דמים אלי כפות רגליך.

 

אם אין את יכולה לאהוב את הבזוי ואת הנשכח

לו בחלומי תבואי.

נא עיברי קדושה ואלילית בין ערוגות שושני החוורות

ורימסין לעפר.

הן תאושרנה לקמול תחת כפות רגלייך  -

כי זו להן הפריחה

אל המציאות האחרת.

 

1948

 

     

 נתן אלתרמן

 

 

נעמי:

 

נקבע לנו מועד אחרון. אשמורת זו של לילה,

מועד אחרון לשתים עשרה שנים.

עד אז תשוב. ואם תהיה בך האהבה ואם עוד בי תהיה היא, הלוא אז - -

[המקפים המציגים מרחב אפשרויות פתוח הינם של אלתרמן]

 

פונדק הרוחות מתאר בראש וראשונה מאבק הנפש בין נאמנות לעקרון האהבה ובין ההגררות אחר העקרון הפטריארכלי, העשוי להוביל ליתר בטחה והצלחה, תוך, למשל, זניחת האהבה לטובת הבטחות "אמרגן" שטני כזה או אחר.

 

נעמי:

 

הנה היגיע לילה זה. הנהו.

אני עומדת בתוכו. אלפי לילות,

אלפי ימים, אלפי לילות עברו פתאום,

אינם - התעופפו -נמוגו - עם כל אשר בהם... רק לילה זה סביבי. הנהו. כאן.

כמה נפלא הכל. כמה פשוט. לכל היגיע סוף. דבר מה צוחק בתוך לבי. צוחק

בלאט. 

 

בא הזמן. הנה כך. בא הזמן, פונדקית.

מה עושים כאשר הוא מגיע?

מתקשטים, פונדקית, לפגישה חגיגית

עם הסוף המחכה ללא ניע.

קודם כל השער -שילבין ויואר...

והעור שייבש -רך וטוב כמו קש.

והפה שילהט כמו קרח

ולכן בלכתך מה יאמרו, פונדקית?

  

 

והלילה שקט ומואר כתמיד

כי תמיד הוא אורחים מארח

ונדלקת עליו כמנורה ענקית

הלבנה המכונה גם ירח.

 

עד הסוף מאירה היא יפה ושמחה

ובסוף מדביקה היא כמין מסכה

קצת קרה וזרה ומוזרת

מסכה נפלאה, חגיגית, חגיגית,

רק דוממת מדי וחיוורת כסיד

או כאיזו תרכובת אחרת...

 

אלתרמן מכיר את כל העולמות, ונאמנותו נתונה בעיקר לתבונה, ולכן גישתו הינה אינטגרטיבית ואינה נוטה לאחד משני היסודות הבראשיתיים, אלא להיות שרוי בשניהם כאחת, מתוך יצירה והבנה הולכת ומעמיקה:

 

ולכן אם יוצאים

למרחק למרחק

יש לאמר את שבחי

העולם הפונדק

 

המכיל בערבוב ממוזג

עצבון ושמחה מלוא השק

כי שני אלה, בתור תאומים,

קימים בעולם לפעמים.

 

ליסוד המטריארכלי המתואר בסכמטיות כ"עצב" והיסוד הפטריארכלי המתואר בסכמטיות כשמחה - למעשה מופנמות מול מוחצנות - לשניהם נותן אלתרמן המפוקח באחריות כבדה והחכם מעמד של "חלקיות" (קיימים בעולם לפעמים) ולא מעמד של יסודות אולטימטיביים חובקי-כל ומוחלטים. זהו למעשה תחום חופש הבחירה והפעולה שמפנה לנו ולעצמו אלתרמן.

 

לפעמים

לפעמים

נמצאים אנו בו קצת ימים

נחפזים וטורחים והומים

ויוצאים...וחוזרים לפעמים.

 

פונדק הרוחות, 1962

 

 

בסיום, אלתרמן מכנס/ממזער את מרחב המציאות בזמן (לפעמים; קצת ימים) ובמימדי משרעת-ההוייה האונטולוגיים (עצבון ושמחה -- כי שני אלה בתור תאומים, קיימים בעולם לפעמים).

 

 

במציאותנו, לעיתים מתגבר עלינו עד לזרא "כוחן של הנסיבות" (כביטויו של ז'אן פול סארטר).

קול שאון הפרע הרוחש סביבנו נועץ בנו יתידות ודוקרנים לעיתים מזומנות (תופעה "סביבתית"... שניסים אלוני כינה בסובלימציה הראוייה "השרב הקייצי במקומותינו").

 

או אז יש מקום דווקא לכינוס רחום של מפגעי צוק העיתים, וגילגולם תוך שינוי צורה לממשות היונקת ממוטיבים של האם הגדולה, אך ממשות כזו שחרף גלגול הצורה שזורה עדיין בריאליזם שאין מנוס ממנו בעוגני הכאב המקוריים.

 

האם נירמזת בהינף, אך יקוד הפצע עדיין שם (למשל: חוורים ודמומים [לובן ודומי] חופים, סער [מוטיבים של האם] אך גם "חופים אסורים": חופים אסורים, בבחינת נירמזות לנוכחות האם הגם שבתוך הסערה. מדובר כאן למעשה בסערת היסודות אך תוך מעין מרווח של דממה וחסד-נירמז מלבין אי-שם היונק מהאם/האלה/הבתולה הקדושה.

 

ובפרץ עמדנו דמומים וחיוורים,

עת בנים סוררים נטשונו.

וניראה כי כזב ונאוץ צוררים,

אל חופים אסורים נשאונו.

 

 

כי כיהיתם בני,

ברזל ולצון,

דמים וגבבה הגבהתם.

עת הסער סביב יפרוץ ויידום,

רכונים ועיקשים נוסיף לכת.

 

 

בפרץ, מיכאל שרון

 

מאמרים נוספים מאת מיכאל שרון:

 

פולחן השטן בישראל

פורים – קרניבל ההתרסה בגורל ובשררה

משה קרוי והגישה הבוזזת בישראל

מטפלי הנפש כמורי הדור?

שתי תצורות היסוד התועמלניות של ההכפשה וההסתה

מולך דמים מעודן – יסודות קירבון חברתי בישראל

האבסורד וההשלמה בחיים בישראל

האמנות העילאית כרלוונטית לקיום – אדוארד מונק