אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מלאכים בלבן


תאריך פרסום קודם: 
2004

ימים קשים עוברים על הרופאים בישראל.

המשמרות ארוכות, המשכורת נמוכה ובנוסף שופכים בני משפחה מרוטי עצבים חמתם על כל חלוק לבן העובר במסדרון.

בשומעי את תלונות הרופאים החוששים לבשר בשורות לא-משהו למלווים פן יסתיים הריטואל בשיניים שבורות, מתמלא לבי חמלה .

הלשם כך נשלחו מיטב בנינו למיטב האוניברסיטאות שם בילו את מיטב שנותיהם כשהם מבתרים צפרדעים, ובוהים בעניין אמיתי בעוברי-פורמלין מעוותים  משומרים בצנצנות זכוכית?

הלשם כך משכנו הורים גאים ועניים (שוב) את ביתם? הלשם כך כורעות רעיות צעירות תחת נטל עבודתן כשהן מנסות לתמוך בחשבון הבנק ובדוקטור הטרי המביא דמי כיס הביתה?

לא, לא קל להיות רופא . מסלול הלימודים האינסופי, המתח, כובד האחריות והמפגש הבלתי פוסק עם הדברים הקשים של החיים, הופכים את המקצוע הזה לקשה במיוחד.

אם נוסיף את חוסר הכרת התודה המובנית של הישראלי, תחושת המגיע לי, והנטייה להביע את דעתנו בקול, בכל מקום ובכל זמן, נקבל התמודדות לגמרי לא פשוטה.

נכון, לא קל להיות רופא, אבל מה אני אגיד לכם, גם חולה לא קל להיות.

אין בלבי דבר על הפסיליטיס-הלא-מבריקים בהם אנו נתקלים בהגיענו לבתי החולים והמרפאות. יש יותר טובים, יש פחות.

גם הבירוקרטיה האינסופית השולחת אותנו ממשרד זה לאחר וידינו עמוסות טפסים, גם מעליה אפשר לדלג. אבל היחס, רבותיי, היחס.

בית חולים הוא מקום ממנו נשתדל להדיר בדרך כלל את רגלינו. למעט ביקורי יולדות הרי שנסיבות הביקור במוסד הנ"ל רעות הן, עד רעות-מאוד .

החרדה התוקפת את הנזקק לשירותי המקום ,ומלוויו, ברורה. הרי אין אנו עוסקים  בקפיצה  לקלאב מד. פה מדובר בחיים. במקרה הטוב באיכותם, במקרה הפחות טוב, בעצם קיומם.

אי הוודאות הופכת את החרדה הבסיסית לקשה במיוחד. חוסר האונים הזה יכול לשגע. אתה, שיכול בד"כ להזיז הרים, עומד בידיים ריקות מול ילד/אבא/חבר ותפקידך מצטמצם לסידור הכרית.

ואז הוא מופיע, המלאך בלבן. התגלות אלוהית של ממש. האיש שיודע הכל, שבקולו החרישי אך הבוטח ירגיענו מייד, יפזר את  אי הוודאות ויכניס אותנו לעניינים. אחרי ביקור הרופא נהייה יותר חכמים אנחנו חושבים לעצמנו, ומצפים לו כמו שלא ציפינו מעולם.

ואז מסתבר שהמלאך בלבן נורא עייף. הוא עובד כבר 34 שעות רצוף וראה היום כמה דברים קשים באמת. בקול לקוני ועיניים טרוטות ימלמל משהו לעבר האחות שתרשום בחריצות מושגים בשפה לא שלנו על גליון החולה. במקצועיות מרוחקת יערוך את הבדיקות הנדרשות והופ, הוא איננו. יש לו עוד שעתיים למשמרת, המון חולים ולא, ממש לא בראש שלו ללטף ולהרגיע.

לפעמים הוא יהיה נורא ציני. כמו אותו גינקולוג שאמר ליולדת שחששה מטחורים שהוא אחראי רק על חור אחד...

לפעמים הוא יהיה נורא יהיר. במהלך השנים עלה לו השתן למוח. לא ברור לי איך זה קורה אבל הוא רופא, הוא בטח יכול להסביר.

יש פעמים שרואים להם בעיניים את השחיקה. המלאך הזה שעובד כבר עשרים שנה באותו מקצוע זקוק עד מאוד לרענון. בניגוד לנו, האנשים הפשוטים, המסוגלים בקלות יחסית לעבור מתפקיד לתפקיד, ממקצוע למקצוע, הרי שלמלאך המומחה זה בכלל לא פשוט. כמה מנהלי מחלקות צריך? כמה מהם חוקרים או כותבים ספרים? עבור רובם מסתכם הרענון במעבר מכללית למכבי. תגידו, אתכם זה היה מספק?

לפעמים נידמה שהרופא לא מודע כלל לחשיבות העצומה של יחסו לחולה.  נכון, בסופו של יום גם הוא בן אדם, גם לו יש ימים טובים ופחות, מצבי רוח, בעיות. אלא שלהבדיל מבעלי מקצוע אחרים חייב הרופא לשמור על רגישותו .

תכונות כמו אטימות, ציניות, יהירות או גסות רוח לא מסייעות בתהליך הריפוי. את הקהל העצבני-בפוטנציה הן יכולות להוציא מדעתו. 

ממלאכינו הלבנים אנו מצפים למקצועיות ...וחמלה.

אז חייכו רופאים יקרים, גם לחולה הכי נודניק בעולם מגיע רופא נחמד.

מעתה, בלבשכם את  החלוק הלבן – אנא, אל תשכחו את הכנפיים... 

השגרירות

במהלך השבוע שעבר עלתה לאוויר התוכנית המיוחצנת "השגריר". למי שהעז להפסיד נספר רק כי מדובר בקבוצת צעירים וצעירות, יפים, חכמים ועתירי אמביציה, הנלחמים על הזכות לשמש נציג הסברה של אירגון יהודי נידח בניו יורק.

הפרופיל השתנה, לכאורה, ממתחרה למתחרה, מפתחי התוכנית עשו כמיטב יכולתם הדלה  לכלול  בה נציגים מכל המגזרים.

מעשית היו כולם אקדמאיים, באיזור העשור השלישי לחייהם, ניראים כאילו יצאו כרגע  מצילומי דוגמנות ל"לאישה"  וכשגרירים- לעתיד היה גם לכל אחד מה להגיד.

עוד בדקות ההיכרות היה ברור כי בין הבנים נבחרו  כמה מתוקים–לאכול. בין הבנות ניצפו כמה פיות  גדולים במיוחד.

בתוכנית הראשונה חולקה הקבוצה בהחלטה תמוהה (שלא להגיד לא - לגמרי אינטיליגנטית) לבנים ובנות.

המשימה הקבוצתית שעמדה בפני החברים (ששונעו עד לאנגליה הקרירה) הייתה הכנת נאום הסברה בן 7 דקות שיתאר את ישראל כמדינה שוחרת שלום משהו.

הקהל היה, לא פחות ולא יותר, סטודנטים מאוניברסיטת קיימברידג', חלקם פעילים בתאים מוסלמים כשרים למהדרין.

מה אומר. אין בלבי על האנגלית הלא-לגמרי משובחת של חלק מהמשתתפים. אפילו על עצם הרעיון (הנואל, לטעמי והמזיק בהרבה ממועיל) להעמיד פרחי-הסברה מול קהל עוין איני רוצה להתעכב הפעם.

אני ישבתי מרותקת אל המסך בשל ההתנהלות הג'נדרית המופלאה שנשפכה ממנו. כל האמיתות עליהם התחנכתי נופצו באחת, חילופי התפקידים  ומשמעות המושג אישה- גבר התערבלו כפתיתי שלג זוהרים על ראש המונט-בלאן.

נהוג לומר כי התנהגות גברית כוללת חשיבה אנליטית, דידקטית ויבשה, תחרותיות גדולה וצורך אמיתי  להגיע מהר וקל אל השורה התחתונה.

חשיבה נשית מוגדרת בדרך כלל כרגשית עד רגשנית, אינטואיטיבית מאוד ובניגוד לזו הגברית המבקשת תוצאה ,  תשמח האישה  בתהליך.

מבט קל אל  עבר הדמויות שמילאו את הפריים  הוכיח עד כמה התבלבלנו.

בעוד שבעת הרמבואים התלכדו לכלל פעולה משותפת, פירגנו איש לאחיו וניהלו את הפרוייקט תוך ויתור מקסימלי על האגו, היו עסוקות שבע הפיות בשליפת ציפורניים וירטואלית ומעשית.

חיש קל השתלטו על הדיון 2-3 בנות רעשניות במיוחד, אלה שהרעישו פחות נזרקו ליטראלי מהמעגל.

הכוחנות, המאפיינת לכאורה התנהגות גברית, כמעט לא הופיעה בקבוצת המין החזק. המין היפה, לעומת זאת הוכיח כי כוחנות היא לא פחות  משם המשחק.

לאחר תהליך הכנה  בן יום תמים הגיעו שתי הקבוצות הנרגשות אל האולם , עלו על הבמה והרביצו נאום.

הבנים בחרו לפנות אל הרגש ולספר על החיים בשדרות כשהם משתמשים במטפורות הקרובות לליבם של האנגלים, כמו כדורגל.

 הבנות-המחליטות, בטיפשות שכולה אגו,  בחרו שלא להשתמש בסיפורה האישי של המשתתפת האתיופית (שהיתה מציגה את ישראל מכיוון הומני ולגמרי לא-מוכר),  והכינו נאום ארוך, משעמם ועמוס עובדות שלא מעניינות אף אחד.

הנאום הגברי היה עמוס אנקדוטות משעשעות  והועבר באנגלית כמעט- מושלמת על ידי נציג  ארוך- שיער וחייכני, כשחבריו המפרגנים מביטים בו בגאווה לא מוסתרת.

הנאום הנשי הועבר על ידי נציגה קצוצה היטב, באנגלית ישראלית לגמרי ונשמע כמו המורה נחמה מכיתה ב'.

במהלך כל התוכנית בהיתי, כאמור,  עמוקות במסך. "מה עשינו לעצמנו" לחשתי ביאוש "בסך הכל רצינו שוויון זכויות והנה לנגד עיננו ממש, גדל  עוד דור של ברקודות. איפה האחווה? איפה החיבור? איפה השבט הנשי התומך?"

תוכנית הטלביזיה המטופשת הפכה מיקרוקוסמוס של תובנות. שוב הובהר לנו כי  הניסיון להשתלב במגרש המשחקים הגברי מחייב הסתגלות מהירה לכללי המשחק.

מהר מאוד הופכות נשים המבקשות להישמע, להיות מוערכות ואולי אפילו לטפס בסולם דרגה או שתיים - לגבר שבגברים.

 זה מתחיל בחיתוך הדיבור, בלבוש במחויט, עובר דרך הדעתנות המופרזת, ומסתיים באגו הבלתי מתפשר.

מעניין במיוחד היה לגלות כי סממני החשיבה הגברית הפכה נחלתן של נשים וכי דווקא הגברים, שלכאורה נולדו לנושא, מפתחים עם השנים סממני התנהגות נשיים לגמרי.

מול השיניים החדות שחשפו ינוקות ההסברה, מול ההתנהגות הנשית-הכרישית עמדו שבעה דובוני-צעצוע חתיכים, מתחבקים בחמימות  ועסוקים בפירגון ושיתוף פעולה.

"דברים ישתנו כשדגים יעופו וגברים יילדו" הייתה אומרת סבתא שלי עליה השלום. נדמה לי שאנחנו מתקרבים גם לרגע הזה.

שלושת האוצרות/ ספר הטאו מאת לאו צה 

שלושה אוצרות לי

שאני מחזיק ושומר עליהם

הראשון קרוי אהבה

השני קרוי הסתפקות

השלישי קרוי בלי גאווה ללכת בעולם.

אהבה

על כן יכול אני להיות אמיץ

הסתפקות

על כן יכול אני להיות נדיב

בלא גאווה ללכת בעולם

על כן יכול אני

להיות אדון השרים

מי שמוכן להיות אמיץ

אבל אין בו אהבה

מי שנדיב

אבל אין בו הסתפקות

מי שאוהב להיות חשוב ואין בו צנעה

כל מה שהשיג

ימות בלעדיו

זה

אשר

שומר

על

רחמים

גם

במלחמה

שמים

יושיעו

ויגנו

עליו

ממוות

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר