אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אל תתנדבו לי. בבקשה.


תאריך פרסום קודם: 
2004

זה שנים אני צופה בעניין בתופעה הציבורית הנקראת התנדבות.

מה גורם לאדם בוגר, כזה שעומד מזמן על דעתו וחי בעולמנו הקפיטליסטי המטורף, זה המודד כל דבר במונחים של מטבע עובר לסוחר, לפנות מזמנו היקר ולעשות ב-הת-נד-בות למען הכלל?

למה מי שעדיין מסוגל (כמו שאוהבים להגיד הפוליטיקאים)  לעשות לביתו, מעדיף לנוח על זרי הדפנה האישיים ולפצוח בקריירה התנדבותית מפוארת? 

"השעמום" אומר לי קול קטן ומרושע שקשה-קשה מאוד להתעלם ממנו.

"הנתינה" אומר לי הקול הטוב הבא להגן.

"זה גם זה" אומרת אני ולא שוכחת לרגע את "הכבוד".

מעט מאוד מן המתנדבים הפועלים סביבי עושים למען העשייה. מעט מאוד מהם מפנים מזמנם היקר כדי לקדם עניינים חשובים באמת, כדי לפעול על פי אג'נדה אישית הסוברת "אני והכלל אחד הם".

רוב רובם של  עושים זאת מסיבות , לצערי,  לגמרי אחרות.

 הערכת הציבור למשל.

"וואוו" יגיד זה –שאינו- מתנדב כשמצפונו החברתי עומד תחת התקפה מייסרת,  "גביע גדול, או לפחות  מגן מוזהב מגיע לאיש הזה, העושה ימים כלילות לטובת הקהילה, בעוד אני עסוק בענייני הקטנטנים."

המתנדב, הזקוק להערכת הציבור כמו אוויר לנשימה, לא יהסס להכות בברזל בעודו חם. אם יעז מי מן ה"פרזיטים"  להגיד דבר מה על פועלו הלא-תמיד מצוין, מייד יתלחלחו עיניו (מטפורית, מטפורית) , ומבין שפתיו הרוטטות תיתמלט זעקה :

"איך הוא מעיז להעיר לי???" יילל האיש   (מבלי לחשוב לרגע  שאולי דווקא יש משהו בדברי המעיר) "הרי אני עושה את זה בהתנדבות!!!!!!" 

אל תתנדבו לי חברים,  ולו בשל חוסר היכולת לשמוע צל צילה של ביקורת, כאילו העובדה שהתנדבתם (מיזמתכם, כדאי להזכיר, מיזמתכם בלבד) עוטה עליכם  שריון  חסין אש של אבירים.

כאילו העובדה שלקחתם על עצמכם (לעיתים מבלי שאיש ביקש זאת  ) לפעול בנושא זה או אחר, הופכת את עבודתכם לעבודת קודש נקייה בעליל מטעויות.

"באיש הזה" כך אתם מצפים שתגיד הסביבה במלמול חרד "באיש הזה אסור לגעת, האיש הזה הוא מתנדב..."  

אל תתנדבו לי , חברים, ואם תחליטו לעשות את זה אז רק מהסיבות הנכונות.

על פועלו  של מתנדב מן הסיבות הנכונות יודעים האנשים הרלוונטים בלבד. הוא לא רץ בחוצות העיירה ומבקש שיאהבו אותו, הוא עושה את הדברים כי הוא נהנה לעשות.

זאת ועוד :המתנדב הנכון עושה רק ככל יכולתו. לעולם לא תשמעו אותו  מתלונן בזעם כי  הוא כורע תחת הנטל ואיש  לא בא לעזור. להבדיל מרודף הכבוד הוא חושב כי אם החליט להתנדב מדובר בעניינו-שלו , ומי הוא שיכעס על אחרים שעושים את זה אחרת?

המתנדב האמיתי יעשה את הדברים בשקט. לעולם לא תשמעו אותו  חוזר ומזכיר וחוזר ומזכיר וחוזר ומזכיר שוב ושוב  את המשפט המורכב ממילות הקסם : "אני עושה את הדברים ללא תשלום", כאילו כל השומע צריך ליפול על ברכיים , להודות  ולהעריץ . 

אל תתנדבו לי , חברים ואם כן אז רק מהסיבות הנכונות.

תבורכנה ידיו של זה שנותן, ולא בשביל לקחת.   

"או קיי, יש לי מתנה בשבילך: האמירה הכי עתיקה ומשמעותית בתרבות הבאדולינית, הפתגם שחרוט על שער הארמון שלי, אתה מוכן? זה מאוד עמוק."

שלפתי פנקס ועט בלב הולם והוא הכתיב: "מוטב להיות בריא ושמח על פני חולה ומסכן."

אתה רציני? השטות הזו היא המוטו הלאומי שלכם?

"אמרתי לך, זה מאוד עמוק. אתה בטח מכיר אמירות שגויות כמו "מוטב להיות עני ומאושר מאשר עשיר ואומלל", כן? כאילו שלהיות עשיר ומאושר זה יותר מידי לבקש..."

(באדולינה/גבי ניצן)

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר