אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מעורבות ברית המועצות במזרח התיכון


התמונה של תומר ריבל
תאריך פרסום קודם: 
2002

לא בכדי התבססה הגישה האמריקאית הכללית בנוגע למעורבות הסובייטית במזה"ת על התחושה שברה"מ מנסה לנצל את הסכסוך הערבי ישראלי על מנת לדחוק את רגלי המערב מהאזור. המאמר יסקור את המעורבות הסובייטית במזרח התיכון מאמצע שנות ה 50 ועד לתחילת שנות ה 70 ויבחן באם הייתה אמת בחששות האמריקניות מפני המהלכים הרוסים.  

מטרות ברה"מ במזה"ת

הגישה הראשונה הגישה ההתקפית (הגישה הרווחת בקרב המומחים)

המדיניות הסובייטית במזרח התיכון אופיינה בשאיפה הרוסית המסורתית להתפשט דרומה, מעורבת בתמהיל של אידיאולוגיה מהפכנית. ברה"מ שאפה לנצל את הואקום שנוצר במזה"ת לאחר עזיבת מעצמות מערב אירופה בשנות ה 40 וה 50. לפיכך, התחברה עם המשטרים האנטי-קולניאלים והמהפכניים של המזה"ת תוך ניצול הסכסוך הערבי-ישראלי. המטרה הכללית הייתה למנוע דומיננטיות מערבית, איגוף של נאט"ו, איום על קווי תקשורת ונתיבי ים מערביים וכמובן להשתלט על מקורות נפט – מה שיעזור למוסקבה להטיל לחץ על אירופה המערבית, יפן וארה"ב.  

מ 1967 הייתה הגישה הסובייטית דואליסטית: מן הצד האחד נהנו הרוסים מהסכסוך הערבי-ישראלי. מן הצד השני הם חששו שסכסוך לא מבוקר כגון זה יתדרדר לכדי עימות עם ארה"ב. לפיכך, שאפה רוסיה להותיר את הקונפליקט הערבי במזרח התיכון "על אש קטנה" - לא פתור אך גם לא בנקודת רתיחה ואסקלציה.  

הגישה השנייה הגישה ההגנתית  ( גישת המיעוט בקרב המומחים)

ברה"מ חששה לביטחון בגבולה הדרומי, שחלש על שטח בן 1800 מייל וגבל במדינות שונות במזה"ת. היא חששה גם מאיגוף (encirclement) קפיטליסטי (חשוב לזכור כי עד 1979 הייתה אירן פרו-מערבית). רכישת הזכויות להקמת בסיסי אויר וים במזה"ת החל משנות ה 60 נבעה מתוך

א)      הצורך להבטיח גישה למצרי הדרדנלים

ב)   השאיפה להבטיח גישה לאזורי הנפט במזה"ת, כאמצעי גיבוי עתידי לתקופה בה משאבי הנפט המקומיים לא יספקו את הצריכה

ג)       הצורך להגן על קווי התקשורת המחברים את הים השחור והבלטי עם המזרח הרחוק

ד)      החיפוש אחר היכולת להגן על מדינות שלומה של מוסקבה באזור

ה)      החשש מנוכחות נושאות מטוסים וצוללות גרעיניות אמריקניות בים התיכון, שהיוו איום ישיר על שטחה של ברה"מ

באופן כללי, שאפו הרוסים לזכות להכרה ומוניטין באזור, כיאה למעמדם כמעצמת על המקבילה לארה"ב. לפיכך, שאפה ברה"מ לעשות מה שהצי השישי האמריקני עשה באזור:  "להציג את הדגל". על פי הגישה ההגנתית, לא נמשכו הסובייטים למזה"ת במסגרת שאיפה לניצול הזדמנויות, אלא הסתבכו בו והיו מוכנים לסגת, אך לא במחיר איבוד יוקרה ואמינות כמעצמת על. לכן, בכל הקשור לדיפלומטיה, שאפה ברית המועצות להגיע להסדר במזה"ת, הסדר שיזכה לאישור שתי מעצמות העל, כשששניהן משחקות בו תפקיד שווה.  

כניסת רוסיה למזה"ת 

בסוף שנות ה 40 תמכה ברה"מ במדינת ישראל הצעירה, תמיכה שבאה לידי ביטוי בהכרזת המדינה הישראלית באו"ם, התרת העלייה לישראל ומכירת נשק לצבא הישראלי דרך צ'כסלובקיה. האינטרס שעמד מאחורי התמיכה הסובייטית היה הקטנת השפעתה של בריטניה באזור.

שנות ה 50 מציינות שינוי במדיניות הקרמלין כלפי ישראל, שנבע ממספר סיבות עיקריות:

לסטלין מיוחסת בדר"כ אנטישמיות, אולם אין לכך בסיס ממשי. מדינות, ובייחוד מעצמות על, מונעות בעיקר משיקולי אינטרסים. סטלין, איש הברזל, מתאפיין אולי יותר מכל המדינאים של התקופה, בראייה רציונלית של המציאות. הוא הבין שתמיכה בישראל מביאה להתנכרות העולם הערבי לברה"מ. החלטתו של בן גוריון לנטוש את מדיניות אי-ההזדהות ולתמוך ישירות במערב במלחמת קוריאה לא תרמה ליחסי ברה"מ-ישראל. נוסיף לכך את האכזבה הסובייטית מהסוציאליזם המתון של ישראל ומן הציונות הגואה בתוך שיטחה של ברה"מ בקרב יהודים-רוסים, ונוכל להשלים את תמונת המצב שהובילה להתדרדרות היחסים בין שתי המדינות.  

ברה"מ החלה לחשוב ברצינות על חדירה למזה"ת, בעקבות ניסיונות ממשל איזנהוור האמריקני לבלום את חדירת הקומוניזם למזה"ת. בשנות ה 50 הקימה ארה"ב את ברית בגדד, שכללה את בריטניה, טורקיה, אירן, עיראק ופקיסטן. ברה"מ נרתעה ממה שנראה כניסיון להרחיב את נאט"ו באמצעות יצירת שרשרת מדינות פרו-מערביות בגבולותיה הדרומיים. באותן שנים, הציעה ברה"מ לארה"ב לפרז את המזה"ת (להפוך אותו לשטח ניטרלי). ארה"ב דחתה את הרעיון והמשיכה ביישום תוכניות הבלימה שלה במסגרת ברית בגדד, שנועדה לפעול נגד נאצר שנתפס ע"י המערב כמהפכן אנטי-מערבי. מטרת הברית הייתה לחזק את המונרכיה הפרו-בריטית בעיראק ולבודד את המיצרים. דוקטרינת איזנהוור למזרח התיכון התבססה על זכותה של ארה"ב לשלוח חיילים להגן על משטרים מקומיים כנגד הקומוניזם הבינ"ל. באופן אירוני, דוקטרינת הבלימה של ארה"ב למזרח התיכון רק חיזקה את נחישותה של מוסקבה לחדור לאזור. ברית בגדד התמוטטה כשבעיראק פרצה מהפכת 1958, והעלתה לשלטון משטר אנטי-מערבי ואנטי-ישראלי.  בנוסף, כתוצאה מברית בגדד, פנה נאצר לברה"מ. ברה"מ קפצה על ההזדמנות וראתה בברית עם נאצר ב 1955 הזדמנות לאזן את מעמדה באזור מול ההשפעה המערבית הגוברת. מכירת הנשק למצרים, לדוגמא, הייתה תגובה למכירת נשק צרפתי לישראל.  

ב 15 השנים הבאות נמשכו מעצמות העל אל תוך הסכסוך הערבי-ישראלי, לעיתים בעל כורחן. שיקולי יוקרה מילאו במקרים רבים תפקיד לא מבוטל במשיכה לאזור. במלחמת סיני, בשנת 1956, נוכחה ברה"מ כי הקליינטית המצרית שלה נמצאת בסכנה. היא פרסמה אזהרה חמורה לישראל לציית להחלטת האו"ם להפסקת אש. גורמי מודיעין מערביים הבחינו בתנועה צבאית בתוך ברה"מ – מוסקבה התכוונה "לתת שיניים" לאיום שלה. בסיומה של מערכת סיני הציעה מוסקבה לארה"ב בפעם השנייה הסכם הדדי לאי-התערבות במזה"ת, הימנעות מיצירת בריתות באזור, והימנעות ממשלוחי נשק. ארה"ב דחתה בשנית הצעות אלו, מכמה טעמים עיקריים: 1) הממשל האמריקאי לא בטח בכנות הסובייטים 2) המזה"ת היה בעל חשיבות גוברת והולכת לאינטרסים האמריקנים 3) ארה"ב לא תפסה את ברה"מ ככוח עיקרי במזה"ת, ולפיכך באותה התקופה ניתן עדיין היה להתעלם ממנה (ברה"מ הייתה רק בתחילת חדירתה לאזור).  

בין השנים 1956-1967 סיפקה ברה"מ נשק למצרים, כדי להחליף באופן רציף את הנשק ש"אבד" במערכת סיני, אם כי עשתה זאת באופן מדוד ומבוקר, ולא סיפקה כמויות גדולות שתאפשרנה לצבא המצרי לערוך התקפת פתע על ישראל. ארה"ב, מבחינתה, החלה גם היא לספק נשק לישראל, בעיקר ציוד נ.מ. וטנקים.  

מלחמת ששת הימים והשנים שאחריה 

המעורבות הסובייטית במזה"ת הלכה וגדלה לקראת 1967. מוסקבה הבינה שיהיה עליה לתמוך במשטרים הערבים או להפסיד את כל הישגיה באזור. כדי לשמר את אחיזתה בקרב בעלות בריתה, ובייחוד עם סוריה, לאחר מהפכת הבעת ב 1966, נאלצה ברה"מ לאמץ קו אנטי-ישראלי ברור. ברה"מ תמכה באיחוד ערבי חזק יותר כאמצעי הרתעה כנגד ישראל. ביקור רה"מ הסובייטי – קוסיג'ן – במאי 1966 במצרים נועד, בין היתר, להביא להתקרבות סורית-מצרית.

במהלך אביב 1967 חלה עלייה ניכרת בלוחמת הגרילה הפלסטינית שהופעלה כנגד ישראל, בעיקר משטחי ירדן, אך בתמיכה ומימון סורי. במאי 1967 הזהיר הרמטכ"ל הישראלי מעל גלי האתר – יצחק רבין –כי ישראל תפתח במערכה צבאית מסיבית נגד דמשק אם התקפות הגרילה הפלסטיניות לא יעצרו. רה"מ אשכול ( על פי דיווח של הניו-יורק טיימס) הזהיר ש: 

 If Syria continues a campaign of sabotage  in Israel , Israel will immediately  provoke military action aimed at overthrowing the Syrian regime

מספר ימים לאחר מכן הגיבה ברה"מ. מוסקבה הודיעה לסוריה ומיצרים כי המודיעין הסובייטי גילה ריכוז כוחות ישראלי מסיבי שנערך לאורך החזית הסורית, על מנת לערוך מתקפה על סוריה לא יאוחר מה 17 למאי. הדיווח היה שיקרי, ונשאלת השאלה - מה הניע את ברה"מ לפעולה זו? הסובייטים חששו שהתקפה ישראלית היא רק עניין של זמן, ולפיכך חשוב היה להם לגרום למצרים להגן על סוריה. תבוסה ערבית נוספת (אחרי התבוסה במלחמת סיני ב 1956) תערער את מעמד מוסקבה באזור ואת יחסיה עם העולם הערבי. לפיכך, שאפה ברה"מ לדרבן את נאצר לפעולה. למעשה, היא לא רצתה מלחמה אלא את ההיפך מכך - להרתיע את ישראל ולמנוע מלחמה. אולם נאצר לא היה בובה סובייטית, והפגין מדיניות עצמאית. בעקבות הדיווח המודיעיני הרוסי, ב 14 למאי 1967,  הכניס נאצר כוחות לסיני - לראשונה מאז 1956. בנוסף, הוא נקט בצעדים קיצוניים דוגמת דרישה מצרית לנסיגת כוחות האו"ם מסיני והטלת סגר על תעלת סואץ. צעדים אלו הובילו להתקפת הפתע הישראלית, ב 6 ביוני 1967.

ברה"מ הביעה תמיכה בצעדים המצריים בסיני ערב פרוץ הקרבות, כשהיא מגדירה אותם "צעדיים טקטיים הכרחיים", אולם הכחישה כל ידע מוקדם בדבר הכוונות המיצריות לבצע אותם. כשהמלחמה פרצה, פעלה ברה"מ מייד כדי לנסות ולהרגיע את הרוחות. ב 7 ליוני היא קראה להפסקת אש מעל בימת הנואמים באו"ם. היא גם סירבה לדרישה הערבית למעורבות רוסית ישירה בקרבות. ב 9 ליוני, בפגישה של נציגי הגוש המזרחי במוסקבה, נחתם מזכר הקורא לניתוק היחסים עם ישראל (רומניה התנגדה).לדידם של מקבלי ההחלטות בקרמלין, העלתה המלחמה את הסיכון למעורבות ישירה של שתי מעצמות העל, וזאת בניגוד לרצונן. כשהכוחות הישראלים החלו מתקדמים לכיוון דמשק, תוך התעלמות מקריאות האו"ם להפסקת אש, פרסמה ברה"מ אזהרה לארה"ב, לפיה היא עלולה להתערב. ארה"ב הזיזה את הצי השישי לאזור ובאותו זמן לחצה על ישראל לקבל את הפסקת האש.  

בסיום המלחמה עמדה ברה"מ בפני דילמה. מן הצד האחד, נשמעו קולות במוסקבה שדרשו להתנתק ממדינות ערב, שכל רצונן נע סביב קונפליקט עם ישראל, ולא לכיוון הרצוי למוסקבה, אנטי-אימפריאליזם ושינויים פנימיים. מן הצד השני, ברה"מ לא יכלה להרשות לעצמה להתנתק מהמזה"ת. ראשית, נסיגה מהמזה"ת תערער את אחיזתה של מוסקבה בעולם השלישי – נדבך חשוב במדיניות הבלימה מול המערב ומול סין (מאמצע שנות ה 60 נתונות ברה"מ וסין בסכסוך גלוי שחלק ממאפייניו הם מאבק על השליטה בעולם השלישי ובקומוניזם הבינ"ל). שנית, נסיגה מהמזה"ת תהווה הודאה גלויה בכישלון סובייטי באזור וניצחון מערבי. לבסוף, למרות שהיה זה עידן של טילים בין-יבשתיים ונשק גרעיני, עדיין הייתה למזה"ת חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה, כגשר המחבר בין שלוש יבשות.     

לפיכך, מ 1967 עד 1973, הייתה המדיניות הסובייטית במזרח התיכון דואלית. מן הצד האחד היא חימשה את הצבא המצרי והסורי על מנת להבטיח את יכולתם להרתיע התקפה ישראלית, ועל מנת לאפשר להם מו"מ מעמדת כוח. מספר חודשים לאחר סיום מלחמת ששת הימים, החליפה ברה"מ 80% מהציוד הערבי שאבד. סכום הסיוע הגיע ל 2.5 מיליארד דולר.

עם זאת, מנעה ברה"מ מצבאות ערב נשק שיאפשר להם ליזום התקפה על ישראל – טילי קרקע-קרקע ומפציצים מודרניים. בנוסף, המומחים הצבאיים הסובייטים ששהו במצריים וסוריה שלטו בלעדית על הנשק המתוחכם שמוסקבה סיפקה, והיוו גורם מרסן למשטרים הערבים. 

מן הצד השני, ברה"מ שקדה על פתרון מדיני לסכסוך הערבי-ישראלי. הופעל לחץ על נאצר להכיר בקיומה של ישראל ולהיכנס למו"מ. יש לזכור שברה"מ חיפשה הסדר מדיני שיהלום את האינטרסים שלה באזור וישמר את נוכחותה בו. בנובמבר 1967 חברו האינטרסים של מעצמות העל ומועצת הביטחון של האו"ם אימצה את החלטה 242 :

The establishment of a just and lasting peace in the Middle East…withdrawing of Israeli armed forces from territories of recent conflict… termination of all claims or state belligerency and respect for the acknowledgment of the sovereignty, territorial integrity and political independence of every state in the area and their right to live in peace within secure and recognized boundaries free from threats and acts of force. .. just settlement of  the refugees problem and the guarantee of the inviolability and political independence of every state in the area, through measures including the establishment of demilitarized zones.

 

במילים אחרות, המעצמות קראו ל"שטחים תמורת שלום" ולנסיגה ישראלית משטחים שנכבשו ב 1967, תמורת שלום מלא בחסות בינ"ל. הבעיה הפלסטינית הוזכרה בהקשר של פליטים ולא בהקשר של מדינה פלסטינית. לחלטה 242 הייתה משמעות לא קטנה בכל הנוגע למדיניות הסובייטית. ברה"מ הביעה נכונות להסדר אזורי ולהכרה של מדינות ערב בישראל. אולם, מדינות ערב דחו את החלטה 242 על הסף. בועידה בחרטום בספטמבר 1967 הם דחו כל רעיון של הכרה והסדר עם ישראל, עד כדי שלילת מו"מ ישיר אתה. במקביל, החלה ישראל מבססת את אחיזתה בגדה המערבית ובעזה. מכיוון ששום מעצמת על לא הייתה מוכנה ללחוץ ולנסות לכפות ציות על מי מהמדינות, הפכה יוזמת 242 לא ממשית.  

בינואר 1968 יצאה ברה"מ ביוזמת שלום משלה שכללה (תוך הסתמכות על החלטה 242) נסיגה ישראלית מהשטחים הכבושים תוך 60 יום ופתרון לבעיית הפליטים. מן הצד הערבי, כללה היוזמה את סיום המלחמה ופרוז השטחים. היוזמה עוררה עניין מועט בצד הישראלי והאמריקני, מה עוד שבאותו הזמן החלה ארה"ב משגרת לישראל מטוסי פנטום. בסוף 1968 הציגה ברה"מ יוזמה נוספת, והפעם הלכה לכיוון הישראלי כשהייתה מוכנה לכלול מגע ישיר בין הצדדים המעורבים (ישראל התעקשה על מו"מ ישיר עם הערבים). במהלך החודשים הבאים (יולי 1969), המשיכה מוסקבה בניסיונות להביא לדו-שיח בין הצדדים, והפעם הרחיקה לכת ואף הייתה מוכנה להכליל עקרונות לטובת ישראל: מו"מ ישיר בין ישראל לערבים, כוחות ישראלים לא ידרשו לסגת מהשטחים הכבושים קודם להשלמת ההסדר, הפליטים הפלסטינים ייושבו במדינות ערב השונות ויזכו להסדר פיצויים, וברה"מ תלחץ על מדינות ערב לקבל את הנוסחא.

התגובה האמריקנית הייתה דו-משמעית. קיסינג'ר, יועץ הביטחון הלאומי לנשיא, התנגד לדיפלומטיה הסובייטית, היות שראה בה גישה חד-צדדית פרו-ערבית. קיסינג'ר ניסה להגיע להסדר במזה"ת שיכלול מעורבות סובייטית מינימלית, משום שהסדר שיושג בחסות מוסקבה ימסד את האחיזה הסובייטית באזור. הוא טען שמטרתו הסופית של הקרמלין היא לסלק את ארה"ב מהאזור, ולכן שאף ליצור קיפאון. קיפאון ימחיש שהסובייטים אינם מסוגלים לקדם כל יוזמה במזה"ת. בספרו "שנותי בבית הלבן" הוא טוען:

I told Sisco in 1969 that we did not want a quick success

לעומת זאת, מחלקת המדינה, ורוג'רס בראשה, התייחסה ברצינות ליוזמות הרוסיות. בנובמבר 1969 הציגה ארה"ב את 'תוכנית רוג'רס' לברה"מ, מצרים וישראל. התוכנית כללה שיחות ישראליות-מצריות בחסות האו"ם, נסיגה ישראלית מסיני תחת לוח זמנים, סיום רשמי של המלחמה בין ישראל למצרים, הכרזה על גבולות מוכרים ובטוחים, כינון אזורים מפורזים, חופש שיט ישראלי במצרי טיראן ותעלת סואץ, פתרון "צודק" לבעיית הפליטים, והכרה הדדית של מצרים וישראל בריבונות שני הצדדים. ההצעה דמתה להצעות הרוסיות, אך התייחסה למעשה רק לשטחי סיני ולא לכל שטחי הגדה והגולן, כפי שהציעו הרוסים. ארה"ב הקטינה את הדרישות על מנת לגרום לישראל לקבל את יוזמת השלום. ישראל דחתה את התוכנית חד-משמעית, וזמן קצר לאחר מכן גם מצרים, כשזו האחרונה מדגישה את הדרישות לנסיגה ישראלית ללא תנאי ואי-ניהול מו"מ ישיר בין הצדדים.   

היחס הסובייטי לאש"ף

עם תגבור פעולות הפדאיון, לקראת סוף שנות ה 60, גילתה ברה"מ יחס פושר לזכויות העם הפלסטיני. החשש היה שהסוגיה הפלסטינית ותמיכת מדינות ערב בלוחמת הגרילה נגד ישראל תביא להסלמה אזורית, אולם כבר בסוף 1969 השתנה היחס הרוסי לאש"ף. ערפאת הוזמן למוסקבה בתחילת 1970, משהפך אש"ף לשחקן בזירה העולמית, ומשמוסקבה הבינה שללא יחסים תקינים עם הארגון, תיחלש השפעתה במזה"ת. התמיכה הסינית לערפאת דרבנה גם היא את מוסקבה להציג קו אוהד לפלסטינים (ערפאת ביקר בפקינג ב 1970). לאחר מאורעות ספטמבר 1970 בירדן, דאגה מוסקבה להשאיר את יחסיה עם הפת"ח על אש נמוכה. 

מלחמת ההתשה

בשלבים הראשונים של מלחמת ההתשה סרבו הרוסים להגדיל את משלוחי הנשק למצרים, אולם משהחלה ישראל בהפצצות עומק אוויריות על מצרים בתחילת 1970, תוך שהיא עושה שימוש בנשק אמריקני, החלה הגישה הסובייטית משתנה. באביב 1970 נסע נאצר למוסקבה ודרש סיוע סובייטי תוך שהוא מאיים בהתפטרות ובעליית משטר פרו-אמריקני בארצו. ברה"מ, בחוסר ברירה, נדחפה למעורבות ישירה במלחמה, כשטייסים רוסים לוקחים על עצמם ההגנה האווירית על מצרים ונשק נ.מ חדיש מסופק לצבא המצרי. התגובה האמריקנית הייתה נחושה. קיסינג'ר ראה במעורבות הישירה הסובייטית איום גלובלי על ארה"ב. ארה"ב השלימה את האבדות החומריות של צה"ל (ובכללם אספקת מערכות לוחמה אלקטרוניות כנגד טילי הנ.מ הסובייטים). הסובייטים נאחזו בקרש ההצלה שהושלך לעברם מארה"ב, בצורת יוזמת הפסקת אש אמריקנית בקיץ 1970, ולחצו על נאצר לקבל אותה.  

תקופת סעדאת ומלחמת יום הכיפורים

המגמה הסובייטית לאחר מלחמת ההתשה נעה סביב הרצון להביא להסדר אזורי שימנע מעורבות רוסית במלחמה מזרח תיכונית נוספת, יבטיח את הדטאנט ויפחית את הסכנה לעימות בין-גושי. בקונגרס המפלגה הקומוניסטית ה-24 ב 1971, טען שר החוץ הרוסי – גרומיקו – כי על ברה"מ לשקוד על מניעת מלחמת עולם שלישית. אולם הקרמלין לא היה מוכן לסגת מהמזה"ת. כעת, כשארה"ב הייתה שקועה במלחמת ויטנאם, נדמה היה שהאפשרויות להתקדמות סובייטית בעולם השלישי בכלל ובמזה"ת בפרט היו מבטיחות יותר מתמיד.

מותו של נאצר בספטמבר 1970 האיר את מעמדה של ברה"מ במצרים ובמזה"ת באור לא ברור. פעולותיו של סעדאת במהלך השנים שקדמו לפרוץ מלחמת יום כיפור רק הגבירו את החששות בברה"מ. במאי 1971, סילק סעדאת מהממשלה פלג פרו-סובייטי בראשו של Ali Sabry על מנת לבסס את מעמדו. צעד זה סימל התחזקות גורמים בורגניים פרו אמריקנים על חשבון גורמי שמאל נאצריסטים במצרים. הסובייטים הגיבו במהירות. באותו חודש שיגרה ברה"מ שליח מיוחד לקהיר, ונחתם הסכם ידידות ל 15 שנה בין שתי המדינות. ההסכם כלל שת"פ כלכלי וצבאי נרחב והתייעצות בין מוסקבה לקהיר בזמני משבר.

למרות כל זאת, שנה מאוחר יותר גירש סעדאת 20,000 יועצים סובייטים ממצרים כתגובה על סירוב מוסקבה לספק לו את פריטי הנשק להם היה זקוק להם למלחמתו כנגד ישראל. למרות החשש שהיה בברה"מ בנוגע לטיב היחסים עם מצרים, אימצה מוסקבה גישה פייסנית כלפי סעדאת. הסברה השלטת בקרמלין הייתה שצרכיו הכלכלים והצבאיים ישאירו את המנהיג המצרי במחנה הסובייטי.

על פי מומחים שונים, אחת הסיבות לפרוץ מלחמת יום הכיפורים הייתה המדיניות הישראלית שזכתה לעידוד אמריקני. בסוף שנות ה 60 ותחילת ה 70 התעלמה ישראל מכל ניסיון לגמישות מצרית, מתוך האמונה כי לצבאות ערב אין אופציה צבאית וככל שעובר הזמן, הסטטוס קוו מועיל לישראל לקבוע "עובדות בשטח" בכל הנוגע למעמד השטחים הכבושים. ארה"ב לא לחצה על ישראל משום שהתנגדה לכל תהליך שיכלול מעורבות סובייטית ישירה ויחליש את האחיזה האמריקנית באזור.

כשפתחה מצרים במלחמת יום כיפור, לא היססה ברה"מ לתמוך בצד הערבי. בעוד שארה"ב דחתה משלוחי נשק לישראל לשלבים מאוחרים יותר של המלחמה, החישה ברה"מ אספקת נשק לצד המצרי והסורי. הערבים זכו להצלחות משמעותיות בתחילת המלחמה, הרבה תודות למערכת הנ.מ. הרוסית, שמנעה מחיל האוויר הישראלי לעצור אותם ביעילות. 

החל מסיום המלחמה חלה התרחקות בין מצריים לברה"מ, והתקרבות של סעדאת לצד האמריקני. סעדאת הבין שהדרך היחידה ללחוץ על ישראל עוברת דרך וושינגטון. מאז עלייתו לשלטון חלה מגמה של התקרבות למערב, חיזוק הגורמים הבורגנים במצרים, ניסיון לחזק את המגזר הפרטי ועידוד השקעות מערביות. כמו כן, במהלך שנות שלטונו הראשונות של סעדאת חלה התקרבות בין מצרים למדינות השמרניות במזה"ת, שהיו פרו-אמריקניות. בניגוד לנאצר, שהוביל קו מהפכני סוציאליסטי כלל-ערבי, סעדאת פעל על פי קו-מנחה פרגמטי לפיו טובת מצריים קודמת לכל.

במאי 1974 סרבה ברה"מ לדחות את חובה של מצרים, בסך 500-700 מליון דולרים (רק לקראת סוף השנה הסכימה לבסוף ברה"מ לדחות את החוב). ביוני 1974 התקבל ניקסון בברכה בקהיר, ואילו ביקורו של ברז'נייב, שנקבע ל 1975 בוטל באמתלת בריאותו הלקויה של המזכיר הסובייטי. כהרגלם בקודש, ניסו האמריקנים לדחוק את רגליה של ברה"מ מהמזה"ת אחרי המלחמה. קיסינג'ר טען:

Our strategy ought to reduce the Soviet role in the Middle East because of our respective interests in the area… could not reconcile, at least as long as the Soviet Union identified itself only with maximum Arab program and did nothing to induce compromise on the part of its clients…

בדצמבר 1973 התכנסה ועידה בז'נבה שמטרתה הייתה השגת הסדר שלום במזה"ת, תחת חסות האו"ם. היא כללה נציגים מארה"ב, ברה"מ, ירדן, מצרים וישראל. בכינוס שני, במאי 1974, כללה הועידה גם נציגים סורים. אולם מרבית המשקל הושם על דיפלומטיה חד-צדדית של ארה"ב שהביאה להסכם הפרדת הכוחות ב 1975.

יחסי ברה"מ סוריה נקודות ציון חשובות

מאז ההפיכה בסוריה ב 1966, השתפרו יחסי סוריה-ברה"מ לאין ערוך. משטר הבעת' נטה כעת לכיוון סוציאליסטי יותר, והמפלגה הקומוניסטית בסוריה התחזקה. ברה"מ העניקה סיוע נדיב למטרת בניית סכרים על נהר הפרת, זאת למרות שהסובייטים העדיפו את יריבו של אסד – Salah Jadid – שהיה פרו- סובייטי ומחויב יותר לעקרונות מאבקי המעמדות והכלכלה המרקסיסטית - תפיסת השלטון ע"י אסד ב 1970 לא פגעה במרקם היחסים בין המדינות. אסד, מבחינתו, היה תלוי בברה"מ יותר מתמיד, בעיקר בצורך לשקם את צבאה של סוריה לאחר תבוסת 1967.  בתקופת סעדאת המשיכו היחסים בין סוריה וברה"מ להשתפר. ב 1972, כשהקים אסד בסוריה את ה"חזית לשלטון לאומי מתקדם" שכללה נציגים קומוניסטים, שבחה אותו ברה"מ מעל גלי האתר ובעיתונות הסובייטית.

החל בסוף מלחמת יום הכיפורים, כשמצרים החלה פונה מערבה, החלה ברה"מ שוקדת על בידודה של מצרים מן העולם הערבי, זאת בעיקר ע"י חיזוק היחסים עם עיראק, לוב וסוריה. נוכח הקשיים עם מצרים, נותרה דמשק נקודת האחיזה הרוסית החשובה ביותר באזור.

 נתונים אמפירים 

סיוע כלכלי סובייטי למזה"ת משנות ה 50 עד אמצע שנות ה 70

הסיוע הסובייטי למזה"ת התרכז ביצוא מכונות חשמליות ותעשייתיות ומכשירי כרייה. ההלוואות ניתנו לפרקי זמן בני 12 שנה, ובריבית בת 2.5% - תנאים שנחשבו לטובים במיוחד. קו האשראי הסובייטי היה משולם בד"כ במטבע מקומי, באמצעותו רכשה ברה"מ מוצרי יצוא מסורתיים של מדינות שנהנו מסיוע, למשל כותנה מצרית. על פי הערכות, 40% מהסיוע הרוסי הוחזר בשיטה זאת. ממד נוסף של סיוע נגע לעזרה טכנית של יועצים סובייטים והכשרה מקצועית . בראייה כוללת, מ 1954- 1970, 40% מכלל סיוע החוץ הסובייטי הועבר למזה"ת. 

סוריה

אשראי ראשון הוענק מברה"מ לסוריה ב 1957, על סך 98 מליון דולרים. הסיוע כלל 14 פרויקטים לפיתוח בתחום תשתית התחבורה ומפעלי דשנים ומים על הפרת. חלק מהפרויקטים הוקפאו בתקופה בה הייתה סוריה חלק מה-UAR , אך חודשו ב 1962.

לאחר השתלטות הפלגים השמאליים על הבעת' ב 1966, הוענק לסוריה אשראי נוסף בסך 133 מליון דולרים, כחלק מתוכנית בניית סכר על הפרת. בשנות ה 70, כשהיחסים עם קהיר הפכו בעייתיים, הקדישה ברה"מ את מלוא תשומת הלב לסוריה. בין השנים 1971-1973, כשהסחר בין ברה"מ למצרים היה בנסיגה, היה הסחר הסורי-סובייטי במגמת עלייה, והגיע לסך של 118.8 מליון רובל. ב 1973 נחתמה שורה של הסכמים בין סוריה למדינות הגוש המזרחי, שכללו העברת בתי חרושת למזון, מלט ופוספטים, וזאת לראשונה. 

מצרים

מצרים הייתה מדינת שלומה העיקרית של ברה"מ במזה"ת, ושלישית בקרב המדינות הלא-סוציאליסטיות בסך הסיוע שקבלה ממוסקבה. שורה של הלוואות שזרמו לקהיר החל מ 1955 ממוסקבה כללה תוכניות לגיוון המשק המצרי ופיתוח תעשיות טקסטיל, כרייה, נפט ופלדה. פרויקטים משמעותיים בשנות החמישים היו מימון סכר אסוואן והרחבת מפעלי הפלדה באזור Helwan בסך 400 מליון דולרים. עד 1968 עמד סך הסיוע הסובייטי למצרים על מיליארד דולרים. פרוטוקול מסחרי שנחתם ב 1969 הבטיח יצוא מצרי מתוגבר לברה"מ של מוצרי כותנה גולמית, נפט גולמי, טקסטיל ומזגני אוויר. עד 1971, 37% מהיצוא הסוביטי למזה"ת היה מיועד למצרים. ב 1972 חתמו ברה"מ ומצריים על הסכם שנועד להגביר את הסחר ההדדי ביניהן ל 923 מליון דולרים בשנה. בסוף 1974, מתוך רצון להידוק היחסים עם משטרו של סעדאת, הסכימה ברה"מ לדחות את החוב הלא-צבאי של מצרים.  

סיוע צבאי למצרים וסוריה עד שנות ה 70

הסיוע הצבאי הסובייטי למזה"ת בין 1955-1967 מוערך בכ 2.7 מיליארד דולרים. מתוכם קיבלה מצרים 1.5 מיליארד, עיראק 500 מיליארד, סוריה 300 מיליארד ואלג'יריה 200 מיליארד דולרים. ככלל, מכרה ברה"מ למדינות המזה"ת נשק בהנחות ענק של בין 40 ל 50 אחוזים, כשמרבית הסכומים לתשלום נדחו או בוטלו.

עד 1961 היה הנשק הסובייטי שהגיע למזה"ת מיושן ברובו. ב 1962 השתנתה המגמה, כשמטוסי ה-מיג 21 נחתו לראשונה במצרים (ובעיראק). אחרי תבוסת 1967, תגברה ברה"מ בצורה מאסיבית את משלוחי הנשק לסוריה ולמצרים. ב 1970 הוצבו מערכות טילי נ.מ סובייטים לאורך תעלת סואץ, לבקשת נאצר, כדי להתמודד עם ההתקפות האוויריות הישראליות במהלך מלחמת ההתשה. מ 1972 התקלו משלוחי הנשק למצרים במכשולים פוליטיים כתוצאה מהתקרבות סעדאת למערב. דוגמא בולטת לכך היא גירוש היועצים הסובייטים ב 1972 כתוצאה מסירוב רוסי להעניק למצרים טילי נ.מ מתוחכמים יותר מאלו שכבר היו ברשותם. במלחמת יום כיפור, הגיע מספר מטוסי הקרב וההפצצה שניתנו למצרים ל 180.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת תומר ריבל