אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

התפרקות ברית המועצות


התמונה של תומר ריבל
תאריך פרסום קודם: 
2002
דגל ברית המועצות
דגל ברית המועצות

במרץ 1985 התמנה גורבצ'וב למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. תקופת גורבצ'וב מסתמנת כמפנה רדיקלי במדיניות הפנים והחוץ הסובייטית שמגיע לשיאו במהפכות במזרח אירופה של 1989 ונפילת חומת ברלין, בשינוי מהותי של היחב"ל ויחסי הגוש המזרחי והמערבי ולבסוף בסיום המלחמה הקרה ובהתמוטטותה של ברה"מ. כיצד ניתן להסביר את התמורה הזאת בפוליטיקה הבינ"ל שכמעט ואין לה אח ורע בהיסטוריה האנושית?

 אחד הוויכוחים המרכזיים כיום בתיאוריה של היחב"ל נוגע להשפעתם היחסית של גורמים מטריאלים לעומת גורמים נורמטיווים – רעיוניים על הפוליטיקה הבינ"ל. מאמר זה תבחן את ההסברים של המאורעות שהובילו לסיום המלחמה הקרה והתמוטטותה של ברה"מ בשתי הפרספקטיבות הנ"ל. החלק הראשון מציג הקדמה כללית של גישה מטריאלית מול רעיונית – אידיאליסטית ומתפקד כמסגרת קונספטואלית של הוויכוח. בחלק השני ייבחנו תיאוריות יחב"ליות משני קצוות הקשת – תיאוריות ששמות דגש על כוחן של נורמות ותיאוריות ריאליסטיות ששמות דגש על גורמים חומרים – בכללן מושג העוצמה. החלק השלישי מייחס את התיאוריות למקרה האמפירי של מדיניות החוץ הסובייטית תחת גורבצ'וב ולבסוף החלק הרביעי מציג את המסקנות של המאמר. 

למרות שסיום המלחמה הקרה התאפיין בתמורות קיצוניות במזרח אירופה, במדינות הגוש הקומוניסטי, עיקר תשומת הלב בעבודה תוקדש לברה"מ. זאת משני סיבות עיקריות. ראשית מגבלה של מקום מונעת ממני לדון בכל אחת ממדינות מזרח אירופה מעבר לקשר שלה עם ברה"מ. שנית השינוי העקרי של סיום המלחמה הקרה התרחש והתאפשר בגלל המאורעות בברה"מ. נכון שהייתה השפעת גומלין בין ברה"מ למזרח אירופה אך ללא מדיניות החוץ של גורבצ'וב סביר להניח שההתרחשויות בצ'כסלובקיה, רומניה, גרמניה המזרחית ויתר מדינות הגוש היה מסתיים כפי שהוא הסתיים במרד ההונגרי של 1956 או הצ'כי של 1968. 

 

הקדמה- מטריאליזם מול אידיאליזם

 

את המציאות ניתן לשפוט על פי שתי גישות, מטריאליסטית ואידיאליסטית. חשוב לברר את ההבדל בניהן לפני שבוחנים את התהליכים שהביאו להתמוטטותה של ברה"מ ולסיום המלחמה הקרה.

מטריאליזם, או ריאליזם, כגישה פילוסופית מניחה את קיומו של עולם של אובייקטים – חומר –  באופן עצמאי לסובייקט שהוא האדם החושב. העולם החומרי הוא משהו כשלעצמו. מטריאליסט לא בהכרח ישלול עולם מנטלי של תחושות, רצונות, הנאה מול כאב, יצרים, אהבה מול שנאה ודמיון. אלא שלשאלה מה הם יחסי הגומלין בין חומר להכרה, הוא ישיב שתופעות מנטליות צצות, מתפתחות ומסתימות על ידי התרחשויות ברות צפייה בעולם החומרי או על פי הגדרתו של Hook: The distinctive properties of life must be dormant in matter (Hook, 1934: 238).

 הבהרה נוספת למהו מטריאליזם ניתן למצוא בהגדרתו של הפילוסוף פרידריך הגל (Hegel) ללוגיקה אובייקטיבית. על פי המכניזם של לוגיקה אובייקטיבית, המחשבה נובעת מעולם האובייקטים שאותו היא מבינה על פי לוגוס קבוע שנותן לאותו העולם מבנה וצורה (יובל, תשל"ה: 99). במילים אחרות, מטריאליזם מניח את קיומו של עולם חומרי עצמאי המשפיע במישרין על המציאות והמחשבה.

 עצם ההנחה כי קיימת מחשבה נותנת תפקיד מהותי לעולם האידיאות על פי האידיאליזם. כדי להסביר גישה אידיאליסטית אשתמש במושג נוסף של הגל, לוגיקה סובייקטיבית. על פי הלוגיקה הסובייקטיבית, המציאות האובייקטיבית עצמה היא מאניפיסטציה של גורם סובייקטיבי. המחשבה נדחפת חזרה אל עצמה כשהיא באה להבין את העולם האובייקטיבי, האני=אני (שם., 100). האדם החושב, האידיאי, הוא העיקרון הסובייקטיבי אשר מפעיל וקובע את המציאות ומעניק לה ממשות מבפנים. לכן, כל מה שלכאורה אובייקטיבי או חומרי הוא למעשה המומנט שנוצר על ידי הסובייקט, על ידי האדם החושב. האדם מייצר רעיונות המעצבים את העולם האמפירי שהוא התגלמות של חשיבה פנימית (שם., 101)1.

החשיבה הפנימית אינה ישות לוגית הקיימת מעצמה (כמו אידיאה אפלטונית) אלא תלויה באינדיבידואל (או באוסף של אינדיבידואלים בעלי מבנה הבנות וזהויות אינטרסוביקטיביות2). אובייקט נקבע באופן שהוא מכונן בתוך הסובייקט על ידי פעילות אידיאית. על פי האידאליזם the mind is everything, ו mind היא אוסף של אידיאות או על פי ניסוחו של Hook : “A chunk of matter is a colony of souls or a complex sensation" (Hook, 1934: 238).  

 

יחב"ל – גישות חומריות מול רעיוניות

 

 מטריאליזם מול אידאליזם, כפי שהוצג בהקדמה, מתבסס ביחב"ל על הוויכוח בין גישות חומריות לגישות רעיוניות-נורמטיוויות.

 גישות חומריות ביחב"ל מתיחסות לעובדות חומריות הקשורות לקיומה של המדינה – יכולותיה הפיסיות (צבאית וכלכלית), השיגיה הטכנולוגים, מיקומה הגיאוגרפי – ככלים העיקרים להערכת תוצאות פוליטיות. חוקים ומנהגים נחשבים  לשוליים ובמקרה הטוב לבלתי ראויים למחקר מדעי-חברתי  (Kowert& Largo, 1996:51). זאת היא גישה ריאליסטית ששמה דגש על יכולות חומריות וממעיטה בהשפעתן של גורמים נורמטיווים.

גישות רעיוניות נובעות מראיית עולם סוציולוגית וטוענות שהסביבה בכלל והסביבה הבטחונית בה מדינות מתפקדות היא תרבותית ומוסדית ולא רק חומרית (Jepperson et al., 1996:33). במרכזה של ראיית עולם זאת עומדת הנורמה. נורמה מוגדרת כסטנדרט או קובץ של מנהגים וחוקים ( – פורמלים ולא פורמלים – ) אינטרסובייקטיבים שמגדירים כללי התנהגות. לנורמות תפקיד מפתח בתהליך פוליטי:

 

Norms play a much broader role in world politics, shaping both cooperation and conflict in ways that are invisible to theories that focus either on material structure forces or on individual choice (Kowert & Largo, 1996: 455)

 

השפעתן המהותית של נורמות מתבטאת בעיקר ביצירת זהויות של שחקנים שמעצבות אינטרסים שקובעים התנהגות של מדינות כפי שיוסבר בסעיף הבא.

מיקרו, מאקרו ותהליך

גישות חומריות באות לידי ביטוי גם ברמת המיקרו של השחקן הבודד וגם ברמת המאקרו של המערכת. ברמת המיקרו, הם מושפעות ממיקרו – כלכלה ניאו-קלאסית על פיה התנהגות חברתית נקבעת על פי בחירה רציונלית של כל שחקן ושחקן ששואפים למקסם תועלת על פי שיקול אופטימלי של עלות/תועלת. ביחב"ל מספר גישות מאמצות מודל כלכלי זה. תורת המשחקים בנויה על מודל של החלטה רציונלית של האינדיבידואל. ניאו-ראליזם תופס מדינות כיחידות הומוגניות, כמו פירמות כלכליות, שמגיבות רציונלית לעלויות במערכת הבינ"ל שמוגדרות ע"י חלוקה חומרית של היכולות בין השחקנים המדינתיים (Ibid., 456). וולץ (Waltz) טוען שבמערכת הבינ"ל "the units are functionally similar and tend to remain so", היחידות מונעות ע"י אותו האימפרטיב של מיקסום הצורך לשרוד בסביבה של self help (Waltz, 1986: 101,103).  הניאו-ליברליזם המוסדי מתפקד בסביבה תרבותית עשירה יותר מהניאו-ראליזם. הניאו-ליברליזם מכיר במציאות בה התנהגות של מדינה מושפעת ממוסדות ומנורמות שיוצרים פורום לשת"פ ושמקטינים עלויות של אינטראקציה על ידי הפחתה של transaction costs והקטנת אי הבהירות לגבי התנהגות של שחקנים אחרים במערכת (44  (Jepperson et al., 1996:. אולם, גם הניאו-ליברליזם, למרות הדגש על מוסדות ונורמות, ובייחוד הניאו-ראליזם מתייחסים לזהויות ולאינטרסים של השחקנים כקימות מראש, כקבועות וכנובעות משיקולים לא משתנים, חומריים, רציונלים ואגואיסטים (Kowert& Largo, 1996: 458). במילים אחרות:

 

…actors’ properties [are] exogenously given,…are taken for granted, and material capabilities are considered the defining characteristic of enviroments (Jepperson et al., 1996: 43)

 

אין כאן תהליך של בניית זהות על סמך אינטראקציה חברתית (ראי בהמשך).

ברמת המאקרו, גישות חומריות מאמצות ראייה המניחה השפעה דומיננטית של המערכת על השחקנים המדינתיים האינדיבידואלים. Gaddis מתאר גישה זאת כגישת top-down המניחה כ a-priori קיומה של מערכת שלא ניתנת למדידה או לצפייה וכגדולה מסכום חלקיה, אך עם זאת בעלת השפעה מכרעת על כל אחד מהחלקים (Gaddis, 1992-3: 14). הניאו-ראליזם בנוי על הגיון מערכתי-חומרי. המערכת מאופיינת באופן חד ממדי של חלוקת העוצמה בה שמוגדרת במונחים של יכולות חומריות. למערכת תכתיב התנהגותי ברור וקבוע: הצורך לשרוד גורם למדינות להתאגד במאזני כוחות. המוטיף של מיקרו-כלכלה חוזר על עצמו. וולץ טוען שמנגנון מאזן הכוחות הוא

 

Microtheory precisely in the economist’s sense. The system, like a market in economics, is made by the actions and interactions of its units, and the theory is based on assumptions about their behavior (Waltz, 1986:117).

 

מאזן הכוחות הוא תכתיב מערכתי שלא ניתן להמנע ממנו. מדינות שנכשלות בלאזן (פנימית על ידי שידוד מערכות או חיצונית ע"י חבירה למדינות אחרות) יפלו קורבן לתהליך של ברירה טבעית. על פי הגישה הריאליסטית מערכתית, גורמים רעיוניים כמו נורמות, אמונות ומנהגים נהפכים למשניים לעקרון חלוקת העוצמה (Kowart& Lergo, 1996: 460). 

תיאוריות נורמטיוויות לא שוללות היגיון מערכתי. אלא שעל פיהן מערכת לא בנויה מחלוקת העוצמה בה, אלא מהסביבה התרבותית בה פועלים השחקנים. המערכת הבינ"ל היא מערכת תרבותית. תיאוריות נורמטיוויות מבינות אנרכיה במובן הצר של העדר מדינת על עולמית. עם זאת, אנרכיה היא חברתית.  מה שקובע התנהגות של שחקנים באנרכיה כזאת הן הבנות הדדיות וצפיות הדדיות של שחקנים אחד מהשני שמקנים משמעות לעולם החומרי (Jepperson et al., 1996: 38).

 בניגוד לניאו ראליזם, המערכת אינה מעצבת התנהגות אלא זהות. זהות בנויה משני מרכיבים שפועלים אחד על השני בו זמנית. המרכיב הראשון הוא התדמית שהאינדיבידואל (המדינה האינדיבידואלית) מגבש על עצמו ביחס לאחר (מדינות אחרות). המרכיב השני הוא אותה התדמית שמוקרנת על ידי השחקן החוצא ושמתעצבת דרך אינטראקציה עם שחקנים אחרים (Ibid.,59). זהות היא החוליה המקשרת בין הסביבה התרבותית ובין האינטרסים של השחקנים באותה מערכת. מצד אחד, היא מעוצבת ע"י נורמות שמקורם בסביבה התרבותית בה השחקנים מתפקדים. מצד שני היא מעצבת את האינטרסים של השחקנים במערכת. חלק מהאינטרסים של מדינות הם בסיסיים – כמו הרצון להישרד או לשמור על רמת קיום סבירה – ואינם קשורים בקונטקסט חברתי. אולם, אינטרסים רבים בתחום של מדיניות ביטחון תלויים בבניית זהות עצמית של השחקן ביחס לאיך הוא תופס את עצמו ולאיך נתפס השחקן האחר שמולו. במילים אחרות, שחקנים לא יכולים להחליט מהם האינטרסים החיוניים להם לפני שהחליטו מה הם מיצגים – מי הם. והתשובה לכך תלויה גם ביחסיהם החברתיים עם שחקנים אחרים. לאחר שהוגדרו האינטרסים על ידי השחקן, בוחר האחרון ליישם אותם במדיניות שהוא מבצע בשטח (Jepperson et al.,1996: 59-60) .Jepperson et al ממשיכים את התהליך הדיאלקטי ויוצרים מעגליות כשהם טוענים שהזהות שהשחקנים מאמצים לא רק מושפעת מהסביבה התרבותית ולא רק מעצבת את האינטרסים של השחקנים, אלא בתורה משפיעה גם בחזרה על הסביבה התרבותית. כך שבתיאוריה נורמטיווית המושגים נזילים ומשתנים ללא הרף. מערכת מוגדרת כתהליך מתמשך.

Kowert      ו Legro מציגים מודל שמסביר כיצד משתנים נורמטיווים משפיעים על התנהגות של מדינות. לטענתם נורמות משפיעות על שלושה גורמים עיקריים. א) אינטרסים של מדינות – יש בכוחן של נורמות לעצב את העדפותיהם ואינטרסיהם של שחקנים אפילו לעיתים בניגוד לאמפרטיבים אסטרטגים של המערכת הבינ"ל. למשל, מדינות לעיתים מתערבות צבאית באזורים מסוימים מסיבות הומניטריות ללא רציונל בטחוני או כלכלי. ב) אינסטרומנטלית (Instrumentality) – נורמות משפיעות לא רק על העדפות והאינטרסים של השחקנים אלא גם על הדרך בה הם מקשרים אותם ליישום של מדיניות. כלומר, נורמות מכתיבות למדינות מה הם האמצעים הראויים ליישום האינטרסים. למשל, האמונה בעליונות ההתקפה על ההגנה לפני מלחמת העולם הראשונה קבעה את האסטרטגיות שהצדדים הלוחמים בחרו להפעיל במלחמה לכיוון של אופנסיבה למרות שהיתרון היה בהגנה. ג) מבנים נורמטיווים ( Normative Structure) – נורמות משפיעות גם הסביבה התרבותית בה מדינות מתפקדות. כמו Jepperson et al.  , Kowert ו Lergo מתארים גם הם תהליך מעגלי. תפיסת האינטרס והאמצעים להגשים את האינטרס נובעים מנורמות שמדינות שואבות מקונטקסט תרבותי שמגדיר את הזהות שלהם. נורמות גם מעצבות את אותו הקונטקסט התרבותי שלמכתחילה משפיע על מדינות בבחירת האינטרס והמדיניות:

Not only does identity shape rules for behavior within the political environment, but behavioral norms can also interact powerfully with conceptions of identity (Kowert and Lergo, 1996:446)

 

לסיכום, חסידי תיאוריות נורמטיוויות טוענים שהם משלימים תיאוריות חומריות וראליסטיות בכך שנכנסים בחללים שאותם תיאוריות נכשלות בלהסביר. ראליזם דוגל בראייה של כל המדינות כזהות מבחינה פונקציונלית במערכת אנרכית. כיצד אם כן ניתן להסביר שמדינות המתפקדות תחת אימפרטיווים זהים עדיין מציגות מדיניות חוץ שונה אחת מהשנייה. אי אפשר להבין זאת ללא התייחסות למבנה הנורמטיווי שמנחה מדינות. גרמניה של וילהם ה 2 הציגה מדיניות שונה מזאת של בריטניה הליברלית ערב מלחמת העולם הראשונה למרות ששתיהן תפקדו באותה המערכת. בנוסף, תאוריות ראליסטיות, כפי שFinnemore טוענת, לא מסבירות מדוע לעיתים מדינות עלולות להתנהג בניגוד לאימפרטיב אסטרטגי כפי שמכתיבה המערכת החומרית, לדוגמא בהתערבות הומניטרית שאין בה הגיון כלכלי או צבאי (Ibid., 462).

ביקורת ראליסטית יכולה להתבסס על העובדה שתיאוריות נורמטיוויות בונות דגם סבוך וקשה להבנה. הכל משפיע על הכל. נורמות משפיעות על זהות וזהות משפיעה על אינטרסים, אבל נורמות משפיעות גם על אינטרסים ועל הסביבה שמקרינה את הנורמות שמשפיעות על הזהות שמשפיעה על האינטרסים, וחוזר חלילה. יש כאן מעגליות ('vicious circle') של ביצה ותרנגולת מבלי לדעת בבירור את המקור לפעולה פוליטית של מדינה, אותה פעולה פוליטית שתאוריה פוליטית מתיימרת להסביר בצורה קוהרנטית וברורה. "Any theory covers some matters and leaves other matters aside", וולץ טוען (Walts, 1986: 122). אי אפשר לצפות מתיאוריה שנותנת סכימה איוריסטית של המציאות לכסות את כל האפשרויות. תיאוריות נורמטיוויות מקריבות עקרון בסיסי בכל בניית תיאוריה – פרסימוניות.

 תיאוריה אמורה, לפיכך, לספק יכולת הסבר כללית, מתומצתת וממצה. וולץ מכיר בעובדה שמדינות עלולות להתנהג שונה במערכת. אם נתייחס לעובדה זאת, אזי תאוריות ברמה לאומית יתנו הסבר מספק לדרך בה פועלת הפוליטיקה הבינ"ל. מהר מאד נגיע, על פי דבריו, לתיאוריות שמתבססות על 'פסיכולוגיה לאומית', או 'ביוקרטיה פוליטית', תיאוריית מאזן כוחות לא תוכל להסביר דבר. תיאוריה שהחלה כתיאוריה תסתיים כ 'set of categories'. הקתגוריות יכפילו את עצמם כדי לנסות לכסות עוד ועוד אירועים במציאות. התוצאה ברורה: "The quest for explanatory power turns into a search for descriptive adequacy" (Ibid., 121-22). תיאוריות נורמטיוויות צועדות באותה הדרך שמפניה מזהיר וולץ. נורמות ממלאות מספר תפקידים, נוצר צורך להסביר כל נורמה בנפרד על פי כל מקרה. נוצר צורך ליצור היררכיה בין נורמות ( מה משפיע יותר ומה פחות וכיצד אפשר לדעת) וכך התהליך מסתבך ללא סוף.

 

סיום המלחמה הקרה בראייה חומרית מול רעיונית

 את סיום המלחמה הקרה שהתרחש עם התמוטטות ברה"מ ניתן לראות במשקפיים חומריים ורעיוניים. הפרק להלן יציג את שתי הגישות.

 

הסברים רעיוניים

 

     Lebow טוען שמדיניות החוץ של גורבצ'וב היא מחוץ לפרדיגמה הריאליסטית, כלומר על מנת להסביר את אותה המדיניות, אנליסטים נדרשים לפנות להסברים מחוץ לריאליזם (  Lebow, 1994: 276). כמה מהנחות היסוד של הריאליזם הוכחו כלא רלוונטיות. על פי הראליזם (Lebow מסתמך על הוגים שונים כמו Gilpin), דעיכה של הגמון תחולל מלחמה במערכת. ההגמון הדועך יפתח במלחמת מנע נגד גורם מאיים כל עוד הוא (ההגמון) מחזיק ביתרון הצבאי. הראליסטים הפיקו תובנה זאת מקביעתו החד משמעית של Thucydides לגבי הסיבות לפרוץ מלחמת הפולופניסיס:

 

What made war inevitable was the growth of Athenian power and the fear which this caused in Sparta (Thucydides, 1972 [410 B.C.]: Book 1, par. 23, p. 49)

 

התמוטטותה של ברה"מ אופיינה על ידי שינויים בדרכי שלום ועברה בשקט יחסי. הגמון בירידה עלול לבחור באסטרטגיה נוספת שאינה מלחמתית – נסיגה (Retrenchment). מדינה הגמונית יכולה לבחור לשמר את עוצמתה על ידי צמצום מחויבויות מחוץ לגבולותיה. הכוונה לנסיגה מאזורים פריפריאלים. הגמון יכול גם להתחבר בברית עם מדינות שלא מאיימות עליו ולחלוק עימם את היתרונות של הגמוניה בתמורה שיעזרו לו לשמר אותה. הגמון בדעיכה יכול לבחור באופציה של פיוס וכך לקנות את היריב (זאת אסטרטגיה מסוכנת כפי שהוכיחו תוצאות מדיניות הפיוס של בריטניה בשנות ה 30). ולבסוף, קיימת 'אופציית הבת יענה' של טמינת הראש בחול והתעלמות מהירידה בעוצמה והדעיכה.

תחת גורבצ'וב, מ 1985, מדיניות החוץ של ברה"מ לא תאמה תחזיות ריאליסטיות. ריאליסטים היו מצפים שברה"מ תיסוג מאזורים פריפריאלים (כמו הנסיגה מאפגניסטן ב 1989) אך לא מאזורי מפתח כמו מזרח אירופה. חרושצ'וב וברז'נייב שלטו באימפריה הסובייטית ביד ברזל ועשו ככל שביכולתם לשמר אותה. הפלישה להונגריה ב 1956, לצ'כסלובקיה ב 1968 והמשטר הצבאי בפולין בסוף 1981 מהווים דוגמאות לכך. Lebow טוען שלא רק שברה"מ לא פתחה במלחמת מנע אלא גם חתמה על הסכמי בקרה וצמצום נשק אסטרטגי שהיו לרעתה באירופה, נסוגה ממזרח אירופה (כשגורבצ'וב קרא לרפורמות דמוקרטיות במדינות הלווין המזרח אירופאיות והבטיח לא להשתמש בצבא האדום כפי שהשתמשו בו בעבר נגד מדינות בגוש הסובייטי), פירקה את ברית ורשה והסכימה לאיחוד הגרמניות כשהאפקט היה הסכמה סובייטית שבשתיקה "to play a subordinate role in international affairs" (Lebow, 1994: 263).                                               

 נכון, Lebow ממשיך לטעון, הריאליזם קובע ש "decline can be a catalyst for change" אולם המדיניות של גורבצ'וב הרחיקה לכת מעבר לקנה המידה הריאליסטי (Ibid., 267). במזרח אירופה, עמדה בפני ברה"מ שורה של אופציות חוץ מנסיגה מוחלטת, פירוק ברית וארשה והסכמה לאיחוד גרמניה. ברה"מ יכלה להרשות לשינויים דומסטים להתרחש במדינות הלווין בד בבד עם דרישה מהן להישאר במסגרת של ברית וארשה. סביר להניח שהמערב היה מסכים לכך תוך התחשבות בצרכי הביטחון הסובייטים (Ibid.). מה שהתרחש בשנותיה האחרונות של האימפריה הסובייטית מצריך הזדקקות להסברים שהם מעבר לתיאוריות ריאליסטיות חומריות אלא להסברים שנוגעים באידיאולוגיה וגורמים רעיוניים.

 ההסבר ש Lebow נותן שם דגש על קידמה ותהליכי למידה אנושיים ולפיכך הוא יותר נושק לליברליזם פוליטי מאשר לתיאוריות סוציולוגיות. ראשית, הוא מתייחס להגיון המערכתי של וולץ.   המערכת היא תוצר לא מודע של אינטראקציה בין יחידות שברגע שהיא נוצרת מפעילה מכניזם שלא ניתן להימנע ממנו ומהשפעותיו ולא ניתן לעקוף אותו. מה שנותר למדינות היא רק היכולת להסתגל לתכתיבי המערכת. כפי שנטען בפרק הקודם, התהליך הוא אבולציוני – דרווינסטי של ברירה טבעית: adapt or perish. אבל הרוח האנושית, בניגוד ליתר בעלי החיים, מסוגלת להתעלות מעל הדיטרמניזם המערכתי. הבנה של המערכת יוצרת את האפשרות לשנות אותה בצורה דרמטית או להימנע מתוצאותיה. כפי שבני האדם רתמו לטובתם את הטכנולוגיה שמשנה את סביבתם הטבעית ומתגברת על תכתיבים אבולוציונים, כך הם יכולים לשנות את סביבתם החברתית. במהלך המאה ה 19 ועד המחצית הראשונה של המאה ה 20, האנושות פעלה על פי חוקים פוליטיים לכאורה בלתי נמנעים ונפלה קורבן לתוצאות של self help systems שהובילו אותה לשתי מלחמות עולם. מאז בני האדם יצרו חוקים, נורמות ומוסדות סופרא-לאומיים שריסנו את השפעות האנרכיה וסיפקו רקע לשיתוף פעולה בין מדינות עד להיווצרות קהילת ביטחון פלורליסטית באזור האטלנטי.

 המלחמה הקרה יצרה תחזיות פסימיות של מלחמה עולמית שלישית והתנגשות גרעינית שכמעט והתממשו במשברים שונים (קובה 1962). עם זאת מנהיגים אמריקאים וסובייטים הבינו את הסכנות והשתדלו לשאוף לריסון והימנעות ממלחמה. באמצעות צעדים קטנים והדרגתיים הם התרחקו אט אט מהתהום. ג'ורבצ'וב הפך את הצעדים הקטנים למשמעותיים. תהליכי למידה ברמת היחידות במערכת השפיעו על אופייה. ברה"מ וארה"ב הצליחו לברוח מהגיון של self help ודילמת ביטחון ושינו את החוקים שלפיהם המערכת פועלת ע"י יצירת נורמות ומוסדות לשיתוף פעולה. השפה שבה הם השתמשו מעצמות העל זנחה מושגים ישנים והציגה חדשים – היא עודדה סוג שונה של תפיסת עולם והתנהגות. שפה, כפי שהגדיר אותה הפילוסוף Gottfried von Herder, היא רוח היוצרת משמעות (ברגמן, 1978:52). הדגש ש Lebow נותן לשפה ולמוסדות אחרים ממחיש את החשיבות שהוא מקנה להסברים רעיוניים על הסברים חומריים.

מעבר לכך, בעצם היכולת של מעצמות העל להתנהג על פי דבריו כ

 

"intelligent, reflective actors who, by their coordinated behavior, can and have transcended the consequences of anarchy as depicted by realism" (Lebow, 1994:276),

 

 הוא מהלל את הבינה האנושית ומציג גישה אידיאליסטית של ניצחון הרוח על החומר. הוא משקף את דבריו של Hegel על קידמה והתגשמות הבינה בהיסטוריה:

 

World history is the presentation of the divine, absolute process of Spirit in its highest forms, of this process through stages whereby he attains to his truth and self concsiousness about himself. The forms of these stages are the world –historical Volks – geister [the spirit of nations], the character of their ethical life, their constitution, their art, religion, science3.

 

     Lebow  שם דגש על חשיבותם של נורמות ומוסדות שמעצמות העל הצליחו ליצור באינטראקציה בניהם. עם זאת, הוא לא מסביר מה הם בדיוק אותם הנורמות והמוסדות, כיצד הם פעלו ומה הייתה הדינמיקה של שינוי שהם הביאו. Herman מציג תמונה רחבה ומפורטת יותר. הוא הופך אספקטים רעיוניים למשתנה הבלתי תלוי שמסביר את המהפכה הקונספטואלית בתפיסת העולם של האליתה הסובייטית בתקופת גורבצ'וב שגרמה לה להגדיר את מקומה של ברה"מ בעולם ואת האינטרסים המתחייבים מכך בצורה שונה באופן מהותי מתקופות קודמות בהיסטוריה של המשטר הסובייטי.

     המשטר הסובייטי מ 1985 עבר אבולוציה קוגנטיבית בהגדרת תפיסת הזהות העצמית של ברה"מ ביחס לעצמה וביחס למקומה בעולם שמוגדרת תחת הכותרת ה'מחשבה החדשה' (novoye mishleniye). ה'מחשבה החדשה' היא קובץ של תובנות, קונספציות, יוזמות ופרקטיקות שהרכיבו את האסטרטגיה הסובייטית בתקופת גורבצ'וב. היא מתבססת על שלושה רעיונות מרכזיים: א) הספירלה המסוכנת של דילמת הביטחון חייבת להסתיים. בטחון במערכת צריך להיות פונקציה של הדדיות ולא חד צדדי. ב) שימוש בכוח או איום בכוח אינם אמצעי לגיטימי או יעיל לפתרון מחלוקות בין מדינות. על מנת למתן או לבטל את דילמת הביטחון, סכסוכים בין מדינות צריכים להיפתר באמצעות דיפלומטיה. אסטרטגיות הבנויות על הרתעה  צריכות להיות מוחלפות על ידי אמון הדדי בין הצדדים. ג) אידיאולוגיה של מאבק בין מעמדות צריכה לפנות את מקומה לסדר עולמי חדש המושתת על ערכים משותפים ואוניברסלים, לפיכך, תפיסת עולם של מאבק קוטבי בין הקפיטליזם למרקסיזם, לפיה הדגש הוא על חלוקת ערכים למעמדות, מאבדת את תוקפה (Herman, 1996: 271-72)4.

אבולוציה קוגנטיבית היא תהליך חברתי שמתפתח בקרב קבוצה חברתית. Herman מתכוון להדגים את האבולוציה החברתית שהביאה להתגבשות ה'מחשבה החדשה' בקרב הקבוצה החברתית שהרכיבה את האליתה השלטונית מסביב לגורבצ'וב.  ככך הוא מפרט תהליך של בנייה חברתית בו התגבשו הרעיונות, האידאולוגיה והזהות שיצקו תוכן ב'מחשבה החדשה'. בנוסף, הוא מפרט כיצד הקונספציות של ה'מחשבה החדשה' באו לידי ביטוי במדיניות הסובייטית מאמצע שנות ה- 80. לטענתו נורמות קונסטיטוטיביות היו הכוח המניע העיקרי מאחורי גיבוש הזהות הסובייטי של ה'חשיבה החדשה'  אולם גם לנורמות רגולטיביות היה תפקיד חשוב בתהליך, כך ש

 

"both regulative and constitutive norms are linked analytically to complex learning through their effect on actors conceptions of interests" (Ibid., 283-4)5.

 

     ניתן לבחון הנחות אלו על שורה של מקרים אמפיריים במדיניות החוץ של גורבצ'וב בשלושה תחומים: יחסי ברה"מ – המערב, מדיניות ברה"מ בעולם השלישי, והגישה למזרח אירופה.

יחסי ברה"מ – המערב. במדיניותו כלפי המערב הציג גורבצ'וב גישה מהפכנית שהפכה את הסטגנציה במדיניות הדטנט של שנות ה 70 לאינטראקצייה אינטנסיבית עם המערב. השינויים שחולל גורבצ'וב ביחסי ברה"מ עם המערב בולטים בעיקר בתחום הצבאי של בקרת נשק. הצעתו בינואר 1986 לחסל את כל מצבורי הנשק הגרעיני עד שנת 2000, מעבר לאפקט תעמולתי, מציינים שינוי בתפיסת הביטחון הסובייטית לכיוון של א) נשק גרעיני הוא לא בהכרח ערובה לביטחון. ב) זה בילתי אפשרי לנצח במלחמה גרעינית. ג) אמצעים צבאיים אינם הדרך להשגת מטרות פוליטיות. ד) חיסול חד צדדי של נשק גרעיני. ה) ביטול העיקרון של שימוש ראשון בנשק גרעיני. ו) קבלת העיקרון ההגנתי של MAD במקום תפיסה צבאית של ניהול מלחמה והשגת הרתעה דרך חיסול משמעותי של כוחות הגרעין של הצד השני. ז) עד שיפורק הנשק הגרעיני דרך הסכמי בקרה ופרוק נשק, על ברה"מ לשמר את הרתעתה ע"י היכולת לנהל מלחמה. אולם נצחון במלחמה במובן המסורתי נפסל (Zwick, 1989: 220-21).

     אין זה המקום להכנס לדוקטרינה הצבאית של המשטר הסובייטי מסטלין – גורבצ'וב. אולם מספר נקודות יכולות להמחיש את השינוי בתפיסה האסטרטגית של משטר גורבצ'וב לעומת משטרים קודמים. ישנם חוקרים שמאמינים שעד אמצע שנות ה 80 הדוקטרינה הצבאית הרוסית הייתה בנויה על האמונה שניתן לנצח במלחמה גרעינית, דחייה של העקרון של MAD ורצון להגיע לעליונות אסטרטגית על ארה"ב.Kinter  נכלל בניהם6. הוא מביא את דבריו של מרשל Krylov – מפקד הכוחות האסטרטגים הסובייטים – ב 1960:

 

The imperialist ideologist are trying to pull the vigilance of the world’s people by having recourse through propoganda devices to the effect that there will be no victors in a future nuclear war. These false affirmations contradict all of the objective laws of history.

 

ביולי 1981, מרשל אוגרקוב Ogarkov – הרמטכ"ל הסובייטי – טען ש:

 

Special attention is being given to those weapon who ensure the highest dgree of might… the first component of this might… is the strategic nuclear forces, which serve as the basic factor to deter an aggressor.

 

גם גורמים בארה"ב היו משוכנעים בתחילת שנות ה 80 שברה"מ חותרת לעליונות אסטרטגית כפי שמעיד דו"ח של משרד האוצר האמריקאי מאוגוסט 1981:

 

…the large sustained Soviet program to enhance its strategic nuclear capabilities has, by many measures, succeeded in altering the strategic nuclear balance (Kinter, 1986: 28-9).

 

     מבואות אלו מדגימים את המהפכה בחשיבה הצבאית של משטר גורבצ'וב. היוזמות שבהן נקט ולהן הסכים גורבצ'וב ממחישים זאת. הסכם לפירוק כוחות ה INF ב 1987 נחתם כי גורבצ'וב היה מעונין בכך. נכון הוא הדבר להסכמה הסובייטית – אמריקאית להקטנת מיצבורי נשק כימי בפברואר 1990 ולהסכם START ביולי 1991. למעשה, Herman טוען שהתפיסה השונה של אינטרסים בטחונים ע"י משטר גורבצ'וב היא זאת שהפכה את ההסכמים הללו לאפשריים. בברה"מ התפתחה זהות קולקטיבית חדשה שסייעה להנהגה לראות את המערב לא כ'אחר', לא כאוייב יותר. כשגורבצ'וב ואחרים דברו על האפשרות של ביטול התדמית של ברה"מ במערב כאוייב, הם לא התכוונו לביטול מוחלט של מרוץ החימוש אלא הם ביטאו את השאיפה שמדינתם תצטרף לקהילת המדינות הדומקרטיות שוחרות השלום (Herman, 1996: 304).

     במישור הכלכלי, המדיניות של גורבצ'וב הייתה מעבר לרצון לשפר את מצבה הכלכלי של ברה"מ ולזכות בגישה לטכנולוגיות מערביות כפי שהיה בתקופת הדטנט. גורבצ'וב הפגין רצון לפתוח יחסי תלות גומלין עם המערב. ב 1986 הוא נתן לכך ביטוי כשטען שהדיאלקטיקה באופן בו ההיסטוריה מתנהלת מובילה לשיתוף פעולה, תלות גומלין ואינטגרציה ולא לקונפליקט:

 

The real dialectics of present day development lies in a combination of competition and confrontation between two systems with a growing trend toward interdependence among the states of  the world community … a contradictory but interdependent, and in many ways integral , world is taking shape (my emphases) (Zwick, 1989: 216).

 

 עצם העובדה שעולם המושגים של גורבצ'וב כלל ביטויים כמו ' the world community ' ו ' integral ' מעידים על מה ש Herman הגדיר כמעבר מחשיבה קוטבית, מנקינית (Manichaean) , לחשיבה במונחים אוניברסלים כלל אנושיים (ראי למעלה).

     הרפורמות במסגרת ה perestroika ציינו מגמה של קרבה למערב מעבר למה שהושג ע"י כל המנהיגים הקודמים של ברה"מ. באמצעות צעדים בוני אמון (כמו 7Stockholm Accord מספטמבר 1986) הפגינה מוסקבה רצון לשנות את כללי המשחק בין מזרח למערב. ברה"מ פתחה את שעריה ליוזמות מהמערב. בדצמבר 1989 נחתם הסכם סחר ל 10 שנים בין הקהילה האירופאית לברה"מ. ברה"מ הנהיגה הקלות על סחר חוץ והחלה לוקחת הלוואות ענק מבנקים מערביים.

     בסיכומו של דבר, Zwick מסכם את השינוי הקונספטואלי בהנהגה הסובייטית בתקופת גורבצ'וב, כפי שהתבטאה באינטראקציה הצבאית והכלכלית עם המערב, כהבנה חדשה של היחב"ל ויחסי מזרח- מערב לא כמאזן אימה או מאזן טרור כפי שנהוג היה לראות את היחסים הבינגושיים לפני 1985 ,אלא כמאזן אינטרסים (Ibid., 222).

העולם השלישי. בעולם השלישי המדיניות של גורבצ'וב הייתה בנויה על active disengagement (Ibid.) . הקרמלין לא היה מעוניין יותר בקידום מהפכות לשחרור לאומי, אנטי אימפריאליזם וביסוס משטרים מרקסיסטים לניניסטים ברחבי הגלובוס. בישיבה של הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית במרץ 1985 טען גורבצ'וב:

 

The USSR has always supported the struggle of the poeoples from liberation from the colonial yoke and today, too, our sympathies are on [their] side…(my emphasis) (Ibid.)

 

השימוש במושג 'sympathies' כביטוי למדיניות העכשווית של ברה"מ לעומת המושג 'supported' שאפיין את מדיניות הקרמלין בעבר מציין הקטנת המחויבות הסובייטית לעולם השלישי (Ibid.). ואכן המדיניות הסובייטית בעולם השלישי התבססה על הרצון לבסס יחסים בילטרלים עם מדינות שונות ולא לחפש קלינטיות חדשות.

 

 בנוגע לסוגיות של ביטחון אזורי בעולם השלישי, שהעיבו על יחסי יחסי מעצמות העל בתקופת הדטנט, גורבצ'וב הציג גישה חדשה של national reconciliation . על פיה על מעצמות העל לפעול לריסון הקלינטיות שלהן, לפתור סכסוכים אזורים באמצעים דפלומטים, ולהמנע מלהשתמש בסכסוכים אזוריים כאמתלה להגדלת הנכוחות הצבאית באזור (Ibid.) . כדי להפגין את נכותותו ל national reconciliation גורבצו'ב תמך בהסכם ג'נבה על אפגניסטן באפריל 1988 שהכשיר את הדרך לנסיגה הסובייטית ממדינה זאת, נפגש עם המנהיג הסיני – Deng Xiaoping – במאי 1989 ( פגישת הפיסגה הסינו-סובייטית הראשונה מאז 1959), לחץ על ויטנאם לסגת מקמבודיה (באפריל 1989, ויטנאם מודיעה על נסיגה מקמבודיה שתושלם עד ספטמבר), ותמך בהסכם אפסקת האש בין אירן לעירק. 

מזרח אירופה. במדינות שהרכיבו את הגוש הסובייטי השינויים במדיניות החוץ של ברה"מ תחת גורבצ'וב היו בעלי השפעות מרחיקות לכת יותר מכל. בקונגרס ה 27 בפברואר 1986 גורבצ'וב טען ש:

 

…diversity of our movement is not synonymous with disunity… [U]nity has nothing in common with uniformity, with hirarchy, with interfernce by some parties in the affairs of others (Ibid., 218)

 

השינוי הרדיקלי בתפיסת ברה"מ את יחסיה עם הגוש הקומוניסטי באירופה לכיוון של זניחת דוקטרינת ברז'נייב8  הלך והתגבש בשנים הבאות. בספרו Perestroika: New Thinking of our Country and the Worldטוען גורבצ'וב שהמסגרת ליחסים בין מדינות סוציאליסטית חייבת להיות מבוססת על עצמאות מוחלטת (Ibid.). הודעתו המפורסמת מעל בימת האו"ם בדצמבר 1988 על צמצום משמעותי של כוחות סובייטים ממזרח אירופה החל תהליך של נסיגה ורפיון השליטה הרוסית על הגוש המזרחי. כהכרה בעקרון העצמאות של מדינות מזרח אירופה נחתמה במרץ 1988 הצהרה סובייטית-יוגוסלבית לפיה נדחה על הסף כל איום, שימוש בכוח והתערבות בעיניהם של מדינות אחרות (Ibid.,219). ביולי 1989 גורבצ'וב ביקר בסטרסבורג והכריז כי השימוש בכוח של מדינות אירופאיות אחת כלפי השנייה פסול ובאוקטובר אותה השנה, בעת ביקור במזרח גרמניה, ביקר את כשלונות המשטר לבצע רפורמות (Young, 2000:66). את המסמר האחרון בארון הקבורה של דוקטרינת ברז'נייב דפק גורבצ'וב כשביקר באותו החודש (אוקטובר) בהלסינקי והודיע רשמית כי היא עברה מן העולם (Herman, 1996: 307).

     נשאלת השאלה כיצד ניתן להסביר את מדיניותו של גורבצ'וב באופן כללי ואת הנסיגה הסובייטית מאזור מפתח כמו מזרח אירופה. התשובה, על פי Herman, קשורה לזהות אידאליסטית שאימצה האליתה סביב לגורבצ'וב והביאה להגדרה מחדש של הראייה והאינטרסים הביטחוניים של ברה"מ. גורבצ'וב והסובבים אותו הושפעו מרעיונות של אימפריה שהכוח המאחד שלה הם עקרונות ואינטרסים משותפים ולא כפייה אידיאולוגית ואיום בשימוש בכוח. מול עיניהם עמדו שני קהילות, נאט"ו כקהילת ביטחון פלורליסטית וברית וארשה שסמלה עבורם כל מה שיש להמנע ממנו בניהול מדיניות חוץ. היחס האוהד בברה"מ למהפכות באירופה לאורך 1989 שיקף את המטרה של ה'חשיבה החדשה' – ברה"מ תתפוס את מקומה לצד המדינות המפותחות בעולם לא על בסיס של עוצמה צבאית (ראייה שאפיינה את קודמיו של גורבצ'וב) אלא על סמך זהות משותפת של ערכים ונורמות משותפות. התערבות צבאית במהפכות דמוקרטיות במדינות מזרח אירופה תסכן את המסלול החדש שעליו עלתה ברה"מ לכיוון של דמוקרטיזציה ופתיחות לערכיים מערביים (Ibid., 308).

 

הסברים ריאליסטים – חומריים

 

ריאליזם מורכב

 

לעניות דעתו של וולפורט (Wohlforth) בניסיון להסביר את המאורעות של סיום המלחמה הקרה והתמוטטות ברה"מ, סובל הריאליזם משני בעיות מרכזיות שקשורות אחת בשנייה. ראשית, הוא מסתמך על חישוב גס של עוצמה. המחשבה שחישובים פשטניים וחד ממדים של עוצמה במונחים חומריים וכמותיים גורמים לשחקנים במערכת להתנהג בצורה אחידה שניתנת לחיזוי היא מוטעית. מרבית החוקרים נוטים לסרב לערוך מחקר אמפירי על השפעת העוצמה על מדיניות. לדעתם, מדידת הערכות ותפיסות של עוצמה ומשמעותה ע"י מקבלי החלטות היא התרחקות מהמודל האידיאלי הפרסימוני וכוללת עבודת מחקר לא פשוטה. חוקרים רבים מעלים את השאלה האם בכלל ניתן להעריך את הדרך בה מדינות ומדינאים מתייחסים לעוצמה.

     הסתייגות נוספת של חוקרים קשורה לבעיה השנייה של הריאליזם, השפעת עוצמה על מדיניות מורידה את המחקר לרמת מקבל ההחלטות. זאת היא התרחקות מההגיון המערכתי שהנחה את הריאליזם מאז פרוץ המלחמה הקרה כשהעולם נהפך לדו קוטבי והמערכת סיפקה הסברים מניחים את הדעת ויכולת חיזוי טובה להתנהגות היחידות בה. ההגיון לפיו ישנו מבנה על מערכתי שהמדינות חיבות לציית לתכתיבים שהוא מציג בגדר "helpless decision makers"   לא משאיר בידי החוקרים כלים שיעזרו להם להבין את סיום המלחמה הקרה במסגרת קונספטואלית-תיאורטית. העולם מורכב יותר מראייה של מערכת הגדולה מסכום חלקיה. לא ניתן לתחום את ההסברים לסיום המלחמה הקרה במסגרות לוגיות פשוטות בסגנון של:

 

 "outcomes generally associated with a particular set of antecedent conditions: Given such and such conditions, international systems tend to be transformed". ישנם יותר מידי novel elements ופחות מידי דוגמאות ברות השוואה בהיסטוריה בכדי לבנות הסבר מערכתי ופרסימוני ללא אנומליות (Wohlforth, 1994-5: 94). 

 

הערכה של עוצמה

 

 וולפורט טוען כי אין צורך לזנוח את הריאליזם ברגע שמשתנים רעיוניים נלקחים בחשבון. ניתן להסתמך על הסברים רציונלים וריאליסטים שכוללים התייחסות לאלמנטים כמו הרעיונות והאמונות של השחקן וזאת הדרך היחידה שהריאליזם יכול להסביר שינוי ולהשאר נאמן להנחת היסוד שלו: חשיבותו של גורם העוצמה ביחב"ל (Ibid.,127). במילים אחרות, אין הכוונה להפוך את הריאליזם לתיאוריה אידיאית ורעיונית המנותקת מעולם החומר. עוצמה ממשיכה להוות את הליבה של התיאוריה. יכולות צבאיות וכלכליות ממשיכות להגדיר את המערכת ואת מעמדם של השחקנים בה. עוצמה אובייקטיבית נשארת אובייקטיבית אולם אין היא נמדדת באופן חד ממדי. מתווספים אליה גורמים רעיוניים ונורמטיבים – האופן בו מקבלי החלטות מעריכים אותה ומתרגמים אותה לתפריט של אפשרויות בנקיטת קו מדיניות כזה או אחר. עוצמה מסוגלת להסביר שינוי רק אם היא נבחנת באופן פנמנולוגי (phenomenologically) – הסברת תופעה (חומרית) על פי תחומים רחבים של ההוויה, ההוויה של מדינאים ומקבלי החלטות.

הסבר סיבתי של עוצמה הוא חיוני להעשרת הריאליזם. נקודת המוצא, כאמור, היא הבנת האופן בה מדינאים מעריכים עוצמה והקשר שלה ליישום מדיניות. וולפורט מציג שלושה משתנים מסבירים שמדגימים זאת: א) עוצמה לא נמדדת במונחים אבסולוטים אלא היא תמיד יחסית. ב) תפיסות והערכות של עוצמה ע"י מדינאים מהווים את הקו המקשר בין עוצמה גולמית (כמות חיילים, טנקים ומטוסים. מצבה הכלכלי של מדינה) למדיניות – האופן בה העוצמה מיושמת או האופן בה היא פורשת תפריט אפשרויות בפני מקבלי ההחלטות. ג) הערכות של עוצמה בידי המדינאים הן רציונליות והן ניתנות לשינוי כשראיות חדשות מציגות את עצמן או שמגיעים משובים (feedbacks) שמראים שצריך לשנות מדיניות (Ibid., 109).

וולפורט מיישם את שלושת המשתנים על המאורעות של התמוטטות ברה"מ כשהוא עונה על שני שאלות: כיצד תפיסות של עוצמה ע"י האליתה השלטונית של ברה"מ יצרה את הצורך ליישם מדיניות של רפורמות וכיצד משובים  ממדיניות שיושמה השפיעה על מהלך קבלת ההחלטות (לכיוון של העמקת הרפורמות). הגישה שהוא מאמץ היא שלא הייתה לאליתה השלטונית של ברה"מ מראש תוכנית על אידיאליסטית, אוטופית ומוסרית לשינוי פניה של המדיניות הסובייטית והגוש המזרחי אלא שמקבלי ההחלטות פעלו בסביבה בה האילוצים החומרים גרמו להם לאמץ קו מסוים, מתון, של מדיניות ושהתוצאות של אותה מדיניות השפיעו על התפתחותה בהמשך, כלומר ההנהגה הסובייטית הגיבה למאורעות ולא יצרה אותם.

     שני עובדות אובייקטיביות שכנעו את ההנהגה הסובייטית במחצית שנות ה 80 לעלות על מסלול של רפורמות. ראשית, עוצמתו הכלכלית של הגוש הקומוניסטי הייתה במצב של דעיכה מתמשכת ביחס להתאוששות כלכלית במערב (עוצמה היא יחסית). שנית, מבחינה גיאופוליטית, כל המעצמות העיקריות בעולם בכלל ובכל אזור בפרט השתייכו למחנה הנגדי לברה"מ. בנוסף, האליתה הסובייטית החלה להעריך ולמדוד עוצמה באופן שונה – את המדדים לעושר שנשענו על יצור פלדה ואנרגיה החליפה יכולת טכנולוגית9. המטרה של הרפורמות עבור גורבצ'וב הייתה לשמר את כוחה של ברה"מ במערכת. הרפורמות יגשרו בין יכולתיה המוגבלות של ברה"מ ומחויובותיה הרבות, יקטינו את העוינות של קואליציות של מדינות ביחב"ל לברה"מ ע"י כך שהאחרונה תפגין מדיניות פיוס מתונה, והחשוב ביותר – ברה"מ תזכה לאהדה במערב ולסיוע כלכלי וטכנולוגי ממנו. כך ינצל הסוציאליזם הסובייטי. הרפורמות היו ביטוי להערכה רציונלית של עוצמה ולקביעת מדיניות בהתאם. המחיר ההולך וגדל במונחים חומרים של שמירה על הסטטוס קוו הביא לשינוי אינטלקטואלי בקרב האליתה הסובייטית והבנה שאין ברירה אלא לקבל פשרות מכאיבות בקיצוץ מעמדה של ברה"מ במזרח אירופה ובעולם. גורבצ'וב והסובבים אותו לא רצו לוותר על הסוציאליזם, לעשות אינסוף ויתורים למערב או לההפך לדמוקרטיה ליברלית. כמות גדולה והולכת של משובים על מצבה של ברה"מ חייבה אותם לנקוט במדיניות בה נקטו ולהעמיקה עוד יותר.

תהליך למידה רציונלי של ניסוי ותהייה הביא לרדיקליזציה של הרפורמות כשגורבצ'וב והסובבים אותו נחשפו למשובים על תוצאות מדיניותם – הפער בעוצמה בין המזרח למערב התרחב. Perestroika מתונה לא הספיקה. לא הייתה ברירה אלא ללכת כמה צעדים קדימה. כשמתבוננים על המצוקה התקציבית של ברה"מ ניתן להבין איך אפילו שמרנים במפלגה הקומוניסטית הסכימו לרפורמות. למשל ביוזמות בקרת נשק, העלויות של אחזקת נשק אסטרטגי היו הרבה מעבר לעול כבד על הכלכלה הסובייטית כפי שטען ראש הממשלה הסובייטי, Ryzhkov:

 

The main reason the negotiations broke through and agreement was achieved on intermediate-range missiles was our excessively high expenditure on defense (Ibid.,113).

 

ברה"מ הבינה שיש להביא להפחתת המתיחות הבטחונית עם המערב בדרכי שלום כי אם לא יעשה כך – כדברי Ryzhkov – "We can forget about any increase in the standard of living" (Ibid., 114).

 

 ברוחם של דברים אלו, מבין וולפורט את הנסיגה הסובייטית ממזרח אירופה. ההחלטה לסגת ממהגוש הקומוניסטי באירופה (כפי שהתבטאה בהצהרתו של גורבצ'וב מעל בימת האו"ם בדצמבר 1988) הייתה תלויה בעד כמה עמוקה הייתה התפיסה של ההנגה בהחלשות העוצמה הסובייטית. ברה"מ נקטה בקו מדיניות שהתבסס על הקטנת העלויות של אחזקת הגוש המזרחי. אולם היא לא תכננה לסגת. המאורעות של 1989 הציגו בפניה faith accomplis שלא היה באפשרותה להתנגד אליו.

אי ההתערבות בנעשה במדינות מזרח אירופה (ראי למעלה – הקונגרס ה 27 של המפלגה הקומוניסטית, פברואר 1986) היוותה עבור מוסקבה בחירת קו מדיניות נוח של ישיבה על הגדר – 'לא לפה ולא לשם'. ברה"מ לא תתערב כדי לחלץ משטרים נוקשים ושמרניים שנתקלים באי שקט דומסטי (כמו שהיא עשתה בהונגריה וצ'כסלובקיה במלחמה הקרה). מצד שני, מוסקבה לא תפעיל על אותם המשטרים לחץ לבצע רפורמות. לא הייתה תוכנית פעולה מוגדרת במקרה שמדינה קומוניסטית תפרוש מברית וארשה, תהפך לקפיטליסטית או שהמערב יתערב פיזית בנעשה במזרח אירופה. מ 1989 שאכן התרחישים הללו התגשמו, ברה"מ כבר עמדה בפני חוסר הברירה של לוותר ולהשלים עם המאורעות.

אי ההתערבות הרוסית במהפכות במזרח אירופה מ 1989 ממחישים הנהגה סובייטית מצוידת במידע חדש על פוטנציאל, או יותר נכון אי פוטנציאל, ליכולת תגובה ממשית. במבט עד 1989 הרפורמות של גורבצ'וב החלו מניבות פרי: ברה"מ השיגה שיתוף פעולה מהמערב ומשאבים דומסטים החלו להיות מופנים מהסקטור הביטחוני לסקטור הכלכלי.  אולם המשוב החיובי הזה על הכלכלה הסובייטית היה מהול במשוב שלילי על חולשת המוסדות הקומוניסטים כפי שהוכיחו המאורעות בגוש הסובייטי באירופה. עד לקראת סוף העשור של שנות ה 80 עדיין האמין הקרמלין שברית וארשה לא תתפרק. דו"ח של צמרת הממשל הביטחוני הסובייטי מספטמבר 1989 צפה שהפולנים לא יפרשו מברית וארשה בעתיד הקרוב (Ibid., 118). המהפכות של 1989 ואילך שכנעו את מוסקבה שכבר היה מאוחר מידי לשנות את המגמה הבלתי נמנעת של התפרקות הגוש המזרחי באירופה. המחיר של התערבות היה פשוט גבוה מידי במונחים של חיי אדם, והפסד של אשראי ושווקים מערביים.

וולפורט מתייחס לקביעה של Lebow לפיה הנסיגה הסובייטית מאזורי המפתח במזרח אירופה הייתה מעבר למה שנצפה כהתקפלות של הגמון בדעיכה (Ibid., 115) (אני גם מזכיר נקודה זאת- ראי עמ'. 5-4 בעבודה). תפיסתו של אזור X כאזור מפתח ואזור Y כפריפריאלי משתנה על פי הערכות עוצמה. לקראת אמצע-סוף 1989, כשמצבה של ברה"מ היה בכי רע, מזרח אירופה נהפכה לשולית ו'אמא רוסיה' לעיקרית (Ibid., 119).

 

מעבר למערכת

 

ישנן מספר סיבות לכישלון של חוקרים לחזות את שינוי המערכת העולמית עם נפילת ברה"מ ובדיעבד להסביר כיצד התרחש השינוי בדרכי שלום. אחת הסיבות היא שמרביתם של התיאורטיקנים היו מוטים לכיוון של אינדוקציה ו selection bias : הם פנו להיסטוריה ולמדו ממנה רק את המקרים בהם שינוי כדוגמת נפילת ברה"מ לווה במלחמה. זאת גם הסיבה שהם נכשלו בלחזות את התמוטטות ברה"מ משום שאם התמוטטות כזאת קרוב לוודאי תלווה במלחמה, המנהיגים של מעצמות העל ישתדלו לנהוג בצורה רציונלית ולמתן את השפעות השינוי כדי להמנע ממלחמה ( Ibid., 104-5)

 וולפורט טוען כי יש לפנות מעבר להגיון המערכתי של הניאו-ריאליזם על מנת להמציא הסברים לשינוי שהתרחש כתוצאה מהתפוררות ברה"מ. ניאו-ראליזם מתבסס על משתנה מסביר אחד עיקרי: מאזן הכוחות. שינוי נתפס כירידה בעוצמתו של שחקן מרכזי במונחים של שינוי חלוקת העוצמה במערכת. המערכת נתפסת במונחים פשטניים ומונוליטים של דו קוטביות או רב קוטביות. הבסיס המערכתי של הניאו-ראליזם לא מאפשר גמישות מחשבתית והתבוננות על היחידות המרכיבות את המערכת בצורה אינדיבידואלית. כל המדינות זהות פונקציונלית: ברה"מ וארה"ב נתפסו כ "two sensible duopolist superpowers adjusting to a bipolar system" (Ibid.,105). גישה זאת הובילה את החוקרים לbias משום שהם הניחו שכל המדינות ההגמוניות בדעיכה מתנהגות אותו הדבר. הן פונות לאופציית המלחמה, מה שהוכח כמוטעה. המערכת הבינ"ל לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה יותר משני קטבים זהים. יחסי הכוחות בין ארה"ב לברה"מ לא היו שווים ולמעשה יתכן כי המערכת אופיינה יותר כהיררכיה מאשר אנרכיה. רק אימוץ של קו מחשבה כזה הרואה את המערכת בצורה פחות פשטנית מראייתה כמורכבת משני קטבים זהים מסוגל להסביר את השינוי של התמוטטות ברה"מ בדרכי שלום.

לכן, וולפורט פונה להסברים לא מערכתיים שמקורם בריאליזם הקלאסי ובתאוריות על יריבות הגמונית. הוא מציג שלושה הסברים עיקריים ליחודייות של סיום המלחמה הקרה וההתמוטטות הפתאומית, אך בדרכי שלום, של ברה"מ.

 

     הערכה של עוצמה.

 

 

כפי שהודגם למעלה עוצמה תלויה באופן בו מדינות מעריכות אותה. לפיכך קשה לבנות הערכות דיטרמניסטיות כיצד מקבלי החלטות יתפסו עוצמה. האופן שבו מדינות נוהגות תלוי בהערכות שלהן לגבי עוצמתן בעתיד ולגבי חלוקתה היחסית של העוצמה במערכת. אם מדינות מאמינות שדעיכתן אינה דבר בלתי נמנע, הן ימנעו מלנקוט באקט מסוכן של מלחמה ויטו יותר לכיוון של פייסנות, צמצום מחויבותיהן, ושידוד מערכות פנימי באמצעות רפורמות. עד ממש לשלבים האחרונים במלחמה הקרה, האליתה השלטונית הסובייטית עדיין האמינה שהמערכת לא תשתנה בצורה מהותית ועדיין ברה"מ תשאר (אמנם מוחלשת יותר) מעצמה חשובה ומשפיעה.

 את הועידה ה 27 של המפלגה הקומוניסטית מבפרואר 1986 ניתן לראות באופנים שונים לאלו שהדגשתי במהלך העבודה. Kintner לא רואה בה סימן לשינוי ופתיחות במדיניות הסובייטית אלא אינדיקציה לכך שגורבצ'וב האמין בהמשכיות הסוציאליזם בברה"מ. והוא מצטט את הקטעים הרלוונטים, לדעתו, מתוכנית הפעולה שאימצה הועידה:

 

[Marxisim – leninism is] also the source, the motive force behind the progress of society, progress that is taking place in the context of the struggle that is inevitable as long as explotation and exploiting classes still exist (Kintner, 1987: 251).

 

יתכן כי דברים אלו נאמרו כדי להשקיט את השמרנים במפלגה אך מאידך גיסא יתכן ובאמת גורבצ'וב בשנים הראשונות לשלטונו עדיין האמין שהמדינה שבראשה עמד והמערכת הפוליטית שלה ישרדו בצורה כזאת או אחרת את הקשיים הנוכחיים.

ועידת הפסגה בין רייגן לגורבצ'וב ב Reykjavik באוקטובר 1986 נכשלה על רקע מחלוקת בין הצדדים לגבי בניית מערכת ה SDI. בנאום ששודר בטלבזיה הרוסית טען גורבצו'ב:

 

After Reykajavik, the S.D.I. has become an even more sore spot in everybody’s eyes, as a thorn, as a stumbling block, which does not allow us to find a way out of the threat that hangs over the heads of mankind (Ibid., 255).

 

גורבצ'וב דיבר על ה SDI במונחים של איום. כשמדינה מפתחת תפיסת איום היא גם מפתחת צפייה לעתיד. לאיום אין תוקף בראשם של בני אדם אם אין להם חזון לעתיד. עבור גורבצ'וב, בשנים הראשונות של משטרו, לברה"מ היה עתיד.  דעיכה של הטוען לכתר. טוענים לכתר (challengers) במצב של דעיכה יטו יותר, מאשר הגמון בדעיכה, לכיוונים של התקפלות (retrenchment) ורפורמות ולא לכיוונים של פתיחה במלחמות מנע. חשוב לציין שבסוף שנות ה 80, ברה"מ לא הייתה הגמון בדעיכה אלא טוען לכתר בדעיכה. מ 1945 ברה"מ הייתה כוח רווזיוניסטי ביחב"ל במערכת שבה ארה"ב הייתה דומיננטית. תיאוריות של יריבות הגמונית טוענות שמדינות הגמוניות נוטות להגיב באלימות לדעיכה בכוחם לעומת מדינה הטוענת לכתר שלמעשה מעולם לא הייתה חזקה מספיק כדי לההפך למנהיגה של המערכת או מעולם לא היוותה אתגר ממשי להגמון. עבור תיאוריות של יריבות הגמונית, הנקודה המסוכנת ביותר, מתי שמלחמה עלולה לפרוץ, היא תקופת המעבר בה מעמדו של ההגמון עומד בסימן שאלה. העוצמה הסובייטית מעולם לא הגיעה לתקופת מעבר שכזאת.

     הנקודה הנ"ל יכולה לבוא כהפתעה לאלו שהתרגלו לראות את המערכת הבינ"ל אחרי מלחמת העולם השנייה באופן פשטני כדו קוטבית בה שני הקטבים זהים בעוצמה וביכולות. אולם למעשה, בהתבוננות מעמיקה על יחסי הכוחות, ניתן ללמוד שארה"ב לכל אורך המלחמה הקרה הייתה הצד המוביל ומה שנראה כאנרכיה מתברר כאנרכיה עם היררכיה. בשנות ה 50 הייתה אמונה בארה"ב ( שנשענה על מאורעות מסוימים כמו למשל שיגור לווין הספוטניק לחלל ע"י ברה"מ באוקטובר 1957) שקיים פער טילים לטובת ברה"מ. אבל עם שיפור באמצעי תצפית וריגול בתחילת שנות ה 60 התגלה שפער הטילים דווקא פעל לטובת ארה"ב. לראייה, משבר הטילים בקובה באוקטובר 1962 בו ברה"מ הציבה טילים כמה מאות ק"מ מול חופי ארה"ב כדי להתגבר על נחיתות אסטרטגית. ממשל קנדי במסגרת "התגובה הגמישה" הביא לשיפור כמותי ואיכותי ביכולתיה הקונבנציונאליות והאסטרטגיות של ארה"ב ובהגדלה נוספת של הפער לטובת הצד האמריקאי. הסכם SALT 1 אומנם ביסס שוויון אסטרטגי בין מעצמות העל ב ICBMs ו SLBMs עם יתרון כמותי קטן לברה"מ. אך למעשה ארה"ב נהנתה מיתרון טכנולוגי ניכר שהתבטא למשל ביכולת טכנולוגית של ראשי חץ מתפצלים (MIRV). בתקופת ממשל Ford, ארה"ב עברה שידוד מערכות נוסף ותחת מה שנודע כ'דוקטרינת schlessinger' (מזכיר ההגנה האמריקאי) הוחלט על שימור העליונות הצבאית האמריקאית. בתקופת ממשל קארטר החלה ארה"ב לפתח את הטיל הבליסטי המדויק ביותר שאי פעם נבנה – MX Peacekeeper. בתקופת רייגן, ארה"ב ידעה תקופת בנייה צבאית וחימוש שהשאירה את ברה"מ מאחור ופתחה פערים שהאחרונה לא הייתה מסוגלת לסגור. הפרויקטים הצבאיים הידועים הם תוכנית ה SDI ובניית המפציץ האסטרטגי החמקן B2 שנועד לחדור מבעד לרצועת ההגנה הסובייטית האנטי אווירית הצפופה ביותר בעולם.

     גם בתחום הכלכלי ברה"מ פיגרה מאחור. וולפורט מציין שעוד בשנות ה 70 הסוציולוג Randall Collins חזה שהתרחבות יתר תביא לנפילתה של ברה"מ (Wohlforth, 1994-5: 102). אבל למעשה היה זה Jeorge Kennan  שעוד ב 1947 ב'מאמר האיקס' המפורסם עמד על חולשתה האינהרנטית של כלכלת ברה"מ ועל היצור החד גווני שמתבסס על תעשייה כבדה והזנחת תשתית ומוצרי צריכה:

 

…the building of heavy industry, has been carried out at a terrible cost in human life and in human hopes and energy… It has involved the neglect or abuse of other phases of Soviet economic life, particulary agriculture, consumers’ goods production, housing and transportation10.

 

במאמר מוסגר כמעט נבואי טוען Kennan:

 

But the possibility remaims that Soviet power… bears within it the seeds of its own destruction11.

   

 דעיכה של צד חלש במאבק על הגמוניה פחות מחוללת אי יציבות מדעיכה של הצד החזק. דעיכה של צד חלש מאמתת את מה שהצדדים ידעו כל הזמן ולפיכך אין תמריץ לפתוח במאבק ולשנות מגמות שכבר קיימות. אם נקבל את הקביעה שלכל אורך המלחמה הקרה ברה"מ הייתה מאחורי ארה"ב בחישובי עוצמה ויכולות, אזי מעמדה של ארה"ב לא רק שלא עמד באתגר מול ברה"מ אלא חוזק ללא הרף מול החולשה הסובייטית המתמשכת.

4) מסקנות

     תיאוריות נורמטיוויות מתאפיינות בבעייתיות שבאה לידי ביטוי בכמה מישורים. ראשית, את ה'חשיבה החדשה' ששינתה את האופן שבו ברה"מ תחת גורבצ'וב הגדירה את סביבתה הבטחונית, את יחסיה עם המערב ולפיכך את אינטרסיה ניתן להסביר במונחים נורמטיווים. אין ספק שהיה כאן שינוי תפיסתי ורעיוני של הדרך בה העולם נוהג. Walt מצוטט את Koslowski ו Kratochwil ומסביר את האופן שבו תיאוריות נורמטיוויות ראו את השינוי הנ"ל: אמונות וזהויות של שחקנים דומסטים עברו טרנספורמציה ולפיכך שינו את החוקים של הפרקטיקה הפוליטית ואת כללי המשחק של הפוליטיקה הבינ"ל (Koslowski& Kratochwil in Walt, 1997: 475). אולם  Koslowski ו Kratochwil ועמיתהם – תיאורטיקנים של תיאוריות נורמטיוויות שהזכרתי במהלך העבודה – לא מסבירים מדוע דווקא השינוי הנורמטיווי התרחש אחרי מחצית שנות ה 80 ולא לפני זה. מדוע ה'חשיבה החדשה' צצה על פני השטח רק עם הופעת גורבצ'וב מ 1985? מה היה מיוחד באמצע שנות ה 80? מדוע מנהיג כמו גורבצ'וב לא הופיע למשל אחרי סטלין ובמקומו תפס את השלטון נקיטה חרושצ'וב שאמנם דיבר על דה-סטליניזציה ועל 'דרכים רבות לסוציאליזם' בקונגרס המפלגה הקומוניסטית ה 20 ,אבל מצד שני פלש להונגריה ב 1956 והביא את העולם על סף של שואה גרעינית במשבר הטילים ב 1962.

תיאוריות נורמטיוויות, תוך הניסיון להסביר את מקורן של נורמות, מבצעות חטא אונטולוגי עיקרי בכך שטוענות שנורמות נולדות מנורמות, רעיון=רעיון. Kowert ו Legro מזהים שלושה מקורות לנורמות (Kowert & Lergo, 1996: 470-83). המקור הראשון הוא 'אקולוגי'. נורמות צצות מאינטראקציה בין השחקנים לסביבה שלהם. הם לא מגדירים בבירור למה הכוונה במושג 'סביבה'. האם זאת סביבה פוליטית, תרבותית או חומרית? ומה יחס הגומלין בין פוליטיקה, תרבות וחומר? Kowert ו Legro טוענים בעצמם ש "the characteristics of the enviroment are unclear" (Ibid., 470). יתרה מכך, ככל שהסביבה יותר לא ברורה, כך נורמות צצות בקלות יותר. Herman טוען שהחזון שגורבצ'וב הציג כלפי העתיד היה לא מודגר כך שנוצר מקום לאג'נדות מתונות לצוץ על פני השטח (Herman,1996: 270). בהתאם לזאת, האם ה'סביבה' שבה ברה"מ תפקדה באמצע שנות ה 80 הורכבה מהחזון של גורבצ'וב?

המקור השני הוא 'מקור חברתי', כלומר, נורמות הם תוצאה של אינטראקציה בין בני אדם, אירגונים, מדינות או שחקנים פוליטים אחרים. נורמות מופצות ע"י תהליך של Social diffusion. התהליך של Social diffusion אינו חומרי (התוצאות שלו אינן חומריות) אלא רעיוני ולכן נורמות צצות על רקע רעיוני. במהלך שנות ה 70 ותחילת ה 80, חברות ופעילות בארגונים טרנס – ממשלתיים של גורמים שלאחר מכן ירכיבו את האליתה השלטונית מסביב לגורבצ'וב גרמה להם לספוג רעיונות ליברלים שאותם רצו לישם בברה"מ. בנוסף, ה'חשיבה החדשה' הבשילה על רקע המערכת הטוטליטרית המדכאת של המשטר הסובייטי לפני גורבצ'וב (Ibid., 310). מערכת טוטליטרית מדכאת יוצרת סביבה רעיונית מסוימת ולכן מקורה של ה'חשיבה החדשה' הוא רעיוני.

לעיתים נורמות נוצרות כתוצאה מדיכוטומיה עם נורמות אחרות , מנוגדות להן – 'in group/out group differentiation'. גישה זאת מתייחסת יותר מכל לנקודה שרעיון אחד צץ מהשני המנוגד לו. Kowert ו Lergo מעלים את ההשערה שהרעיונות של ה'חשיבה החדשה' התפתחו בברה"מ על רקע הניגוד לרעיונות של ה'מחשבה הישנה' בתקופת משטרם של ברז'נייב ו Gromyko  (Kowert& Lergo, 1996: 475).

לבסוף, המקור השלישי הוא 'תהליך פנימי' קוגנטיבי בה הנורמה מתפתחת אצל האינדיבידואל ומוקרנת החוצה לממד החברתי. למשל, הצורך האישי של כל אדם ליצור לעצמו זהות יפתח אצל בני אדם זהויות של שייכות לקבוצה אחת וזרות לקבוצה אחרת.

כל שלושת המקורות הללו נותנים קדימות לגורמים רעיוניים כבסיס ממנו צצות נורמות. אי מתן דגש מספיק לגורמים מטריאלים עלול להפוך תיאוריות נורמטיוויות לפורמליזם מנותק מהעולם האמפירי והחומרי. המרקסיזם עלה ברוסיה בתקופה של מצוקה כלכלית במלחמת העולם הראשונה. הוא גם נפל ברוסיה כתוצאה ממצוקה כלכלית במלחמה הקרה. המרקסיזם עצמו מבוסס על פילוסופיה מטריאליסטית. לפיכך, להתעלם משיקולים חומרים כשבאים לנתח אותו הופך כל ניתוח לחסר.

 מלבד זאת, Walt מציין את העובדה שקשה לצפות את היווצרותם של נורמות ואת ההשפעה שתהיה להן על שינוי של ממש במערכת (Walt, 1997: 477) . בייחוד לאור העובדה שהמערכת הפוליטית בברה"מ התנהלה מאחורי מסך של ברזל, לא הייתה שום אפשרות לחזות את השינוי הקונספטואלי שהתרחש בברה"מ מאמצע שנות ה 80. גם לאחר שנהייה ברור שגורבצ'וב מנהיג קו מדיניות שונה מקודמיו, עדיין לא הייתה דרך להעריך עד כמה באמת שונה הקו הזה של מדיניות והאם מדובר בכוונות כנות לשנות את המערכת הבינ"ל או לחילופין במס שפתיים ובססמאות ריקות מתוכן. לדוגמא, רבים במערב חשבו שהיוזמה המהפכנית של המזכיר הסובייטי מ 1986 לפתור את העולם מנשק גרעיני עד שנת 2000 היא במקרה הטוב תכסיס תעמולתי שנועד לקנות למוסקבה יתרון מוסרי ערב חידוש השיחות לבקרת נשק בג'נבה וקלף מיקוח מסביב לוויכוח על ה SDI. במקרה הרע, היו כאלו שהזהירו שעולם ללא נשק גרעיני יעניק לברה"מ יתרון אסטרטגי ראשון במעלה בגלל העליונות הקונבנציונאלית שלה באירופה ואסייה (Kintner, 1987: 250-51). רק לאחר נאום Bush בטקסס במאי 1989 ,בו הוא מקבל את עובדת סיום המלחמה הקרה, ולאחר נפילת חומת ברלין בנובמבר אותה השנה, ניתן היה לומר בביטחון שהמערכת הבינ"ל אכן עברה תמורה מרחיקת לכת והרפורמות בברה"מ היו אמיתיות. אבל גם אז לא ניתן לקבוע בוודאות האם אותם הרפורמות היו תוצאה רק של ה'חשיבה החדשה' של האליתה הסובייטית או תוצאה של התפוררותו הכלכלית והפוליטית של הגוש המזרחי. הרבה יותר קל להבחין בשינויים חומרים בחלוקת העוצמה במערכת מאשר בשינויים רעיוניים וכל ניתוח רעיוני הוא בהכרח ניתוח בדיעבד של של לאחר מעשה.

אולם גם הניאו-ראליזם שהיא גישה חומרית לא הצליחה לחזות את השינויים במערכת של סיום המלחמה הקרה. הניאו-ריאליזם סובל מכמה חולשות שהיו בעוכריו ומנעו ממנו לספק תחזית נאמנה למציאות של המהפכות בגוש המזרחי. ראשית, אין הוא מסוגל להתמודד עם שינוי בדרכי שלום. החשש ממלחמה של השחקנים שמתפקדים בסביבה אנרכית ימנע מהם לשתף פעולה ויגרום להם תמיד לחתור לכיוון של חיזוק עוצמתם היחסית. הנכונות של גורבצ'וב לויתורים דרמטים שמבוססים על ראייה של "common security" מהווים אנומליה בניאו-ראליזם (Walt, 1997: 474).  יתר על כן, הגישה המערכתית של הניאו-ריאליזם שנוטה לראות את השחקנים במערכת כ "identical sensible duopolists" לא מאפשרת להסביר התנהגות שונה של ברה"מ מ 1986 מעבר לתפקיד שהיא ממלאת במערכת תחת הגיון של דו- קוטביות (Wohlforth, 1994-5: 99).

הניאו-ריאליזם צופה התנהגות של שחקן בהתבסס על המבנה הכולל של המערכת. הוא לא לוקח בחשבון משתנים שהם מעבר למערכת. הוא לא נכנס לתוך המערכת, לחלקים האינדיבידואלים שמרכיבים אותה – פנימה לתוך המדינות. שיקולים כמו דעיכה וסטגנציה דומסטית הם מעבר לעולם המושגים שלו: "realism simply does not say very much about how state will behave when [the system] is coming apart at the seams" (Walt, 1997: 476). לכן הפרדיגמה הניאו-ראליסטית לא אומרת הרבה על השינוי הדומסטי בברה"מ.

 זאת הסיבה שוולפורט הולך מעבר לניאו-ריאליזם. השימוש שלו בתיאוריות של יריבות הגמונית מאפשרות לבחון את כל אחד מהקטבים, ברה"מ וארה"ב, בצורה אינדיבידואלית תחת קטגוריה של הגמון מול טוען לכתר. בחינה אינדיבידואלית ופרטנית יותר של עוצמתה של ברה"מ מול יריבתה האמריקאית מאפשרת לו להגיע לתובנות שיסבירו מדוע התמוטטות ברה"מ הייתה שינוי במערכת בדרכי שלום. ההנחה הבסיסית שלו מתבססת על העובדה שברה"מ לא הייתה שווה לארה"ב בגדר שני קטבים זהים במערכת דו פולרית אלא שהיה מדובר כאן על היררכיה שבה ידה של ארה"ב הייתה על העליונה. לכן ברה"מ לא פעלה כפי שפעלה ספרטא במלחמת הפולפוניסיס לפני 2500 שנה. לכן סיום המלחמה הקרה היה רגוע יחסית ולא התאפיין במלחמה הגמונית.

 בוויכוח לגבי תפקידם של רעיונות או גורמים מטריאליים בסיום המלחמה הקרה, מאמץ וולפורט גישה שהיא קו אמצע בין רוח ולחומר. העוצמה החומרית ממשיכה לתפוס חלק מרכזי בהנחות שלו אך היא מלווה באלמנטים נורמטיווים – הדרך בה מקבלי החלטות מעריכים אותה. עוצמה היא תמיד ביחס לאחר. ללא עקרון היחסות היא נשארת בגדר מושג ריק ולא ממשי משום שמדינאים מסוגלים להעריך אותה ( ומה שחשוב היא היכולת של מקבלי ההחלטות להעריך עוצמה) רק ביחס למה שיש לאחר. הגישה של וולפורט מאפשרת להבין שינוי ופה היתרון הגדול שלה. Feedbacks שזורמים למקבלי החלטות על שינויים בעוצמה היחסית במערכת ועל מדיניות שהם נקטו גורמים להם לאמץ מדיניות לעתיד בהתאם. כשהfeedbacks  שזרמו להנהגה הסובייטית הראו שמצבה של ברה"מ (עוצמתה הכלכלית והצבאית) הולך מדכי אל דכי הנכונות שלהם להעמיק את הרפורמות הלכה וגברה עד שנוצר תהליך ספירלי שהביא להתפרקות הסופית של ברה"מ בדצמבר 1991.

     נשאלת השאלה האם הממד הנורמטיווי שמכניס וולפורט למערכת השיקולים שלו הופכת את הריאליזם, שהוא גישה חומרית בעיקרה, לתיאוריה מתנוונת (Degenerating Research Program) במונחים של Lakatos. התשובה היא לא.

     ראשית הראליזם הקלאסי ( וולפורט טוען שהוא מאמץ גישות מריאליזם קלאסי) לא מתעלם משיקולים רעיוניים ונורמטיווים בהגדרת עוצמה.  תוקידידס מזכיר בנאומו המפורסם של פריקלס Pericles מול אזרחי אתונה ש:

 

…power…is something in an altogether different category from all the advantages of houses or of cultivated land. You think that when you lose them you have suffered a great loss, but in fact… you should weigh them in the balance with the real source of power and see that… they are  no more to be valued than gardens and other elegance that go with wealth (Thucydides, 1972 [410 B.C.]: Book 2, Chp. 62, p.160)

 

מורגנטאו, אבי הריאליזם המודרני, טען (וולפורט מזכיר זאת) שעוצמה נמדדת במונחים חומרים ולא חומרים. עוצמה תלויה בגיאוגרפיה, משאבים טבעיים, כושר תעשייתי ומוכנות צבאית. אולם גם אופי לאומי, מוראל לאומי ובעיקר דיפלומטיה מגדירים עוצמה. דיפלומטיה היא הגורם החשוב ביותר היות שהיא "בחזקת חומר גלם שממנו מעצבים את כוחה של אומה". דיפלומטיה "משלבת את אותם גורמים שונים [של עוצמה] לשלימות אחת... נותנת להם כיוון ומשקל... ומפיחה בהם רוח של כוח ממש" (מורגנטאו, 1968: 177).

שנית, וולפורט לא זונח את הנחות הליבה של הריאליזם. העוצמה ממשיכה להוות את הבסיס לטענותיו. היא זאת שבסופו של דבר הביאה להתמוטטותה של ברה"מ. המציאות הייתה נראית כיום אחרת אם המערכת הקומוניסטית הרוסית הייתה מסוגלת להגיע ליעילות כלכלית דומה לזאת של המשק האמריקאי או לחילופין אם המערב לא היה צומח כלכלית בעוד שברה"מ דועכת כלכלית. לא היה נוצר צורך ב'חשיבה חדשה' אם המערכת הסובייטית הייתה עובדת כפי שמייסדי הקומוניזם בברה"מ ציפו שתעבוד. ייתכן אף שכולנו היום היינו משננים את המניפסט הקומוניסטי של מרקס או את הסיסמאות של דוקטרינת טרומן ושל עקרונות הבלימה. עוצמה משחקת תפקיד.

העתיד של לימוד יחב"ל חייב לכלול סינתזה בין גורמים רעיוניים שהרי אנו, כבני אדם, יצורים חושבים. עם זאת אסור להתעלם מהעובדה שהאדם הוא נוף תבנית מולדתו, הנוף הפיסי.  

 

הערות:

1.       עבור הגל, המעבר מלוגיקה אובייקטיבית לסובייקטיבית הוא דאלקטיקה שמציינת אבולוציה מתודעה לתודעה עצמית.

2.       הגל אינו מתייחס למשמעות של חשיבה קולקטיבית ומבנים אינטרסובייקטיבים אלא נשאר ברמת תורת ההכרה אצל האינדיבידואל. המעבר לרמה חברתית מציינת מעבר מפילוסופיה לסציולוגיה כפי שמסבירה Rawls:

The primary unit of analysis for sociology has not been the individual but various posited levels of social organization and empirically observable social practices (Rawls, 1996: 446)

3.       נלקח מקובץ הרצאות של Hegel על ההיסטוריה כפי שמצוטט ב

Taylor Charles (1975). Hegel. London, New York and Melbourne: Cambridge University Press, p. 390.

4 . המניפסט הקומוניסטי של מרקס מזכיר שלבים בהתפתחות האנושית. השלב האחרון יאופיין במאבק בין העולם הקפיטליסטי המנוון לאידאולוגיה המרקסיסטית בניצחונה של האחרונה.

5. נורמות מתחלקות לשני סוגים: א) נורמות קונסטיטוטיביות (Constitutive Norms) שמגדירות את הזהות שהשחקן מגבש. ב) נורמות רגוליטיביות (Regulative Norms) הם סטנדרטים ליישום מדיניות בהתאם לזהות של מיישם המדיניות (Jepperson at el., 1996: 54)

6. לעיון נוסף, ראי

Kinter R. William (1987). Soviet Global Strategy. Virginia: Hero Books.

7. ועידה שנפתחה בסטוקלהום ב 1984 בהשתתפותן של 35 מדינות. בספטמבר 1986 נחתם הסכם לפיו הוחלט על מתן התרעה מראש על תזוזות כוחות של ברית נאט"ו וברית וארשה על מנת למנוע התלקחות קונפליקטים כתוצאה מטעויות ואי הבנה.

8. מדינה סוציאליסטית רשאית ואף חייבת להתערב בעיניניה הפנימים של מדינה סוציאליסטית אחרת במידה ונשקפת סכנה לקיומו של הסוציאליזם באותה מדינה. דוקטרינת ברז'נייב נתנה צידוק לפלישה של ברית וארשה לצ'כסלובקיה באוגוסט 1968.

9. Wohlforth לא מפרט איזה סוג של טכנולוגיה אבל ניתן להניח שמדובר על טכנולוגיית Hi-Tech וטלא-קומיניקציה. העולם באותם שנים היה בתחילתה של מהפכת המידע והתקשורת והגוש המזרחי פיגר אחר המערב בתחומים אלו.

10 ו 11. George Kennan(1947), The Sources of Soviet Conduct, By X. [.historyguide.org/europe/kennan.html]

 

ביבליוגרפיה :

 

Gaddis, John (1992/3). “International Relations Theory and the End of the Cold War”. International Security 17 (3): 5-58.

Herman, Robert (1996). “ Identity, Norms and Ntional Security: The Soviet Foreign Policy Revolution and the End of the Cold War” In The Culture of National Security: Norms and Identity in World Politics , ed. Peter Katzenstein. New York: Columbia University Press, pp. 271-16.

Hook, Sidney (1934). “What is Materialism?”. The Journal of Philosophy 31 (9):235-242

Jepperson, Ronald et al. (1996). “Norms, Identity, and Culture in National Security”. In The Culture of National Security: Norms and Identity in World Politics , ed. Peter Katzenstein. New York: Columbia University Press, pp. 33-75.

Kowert, Paul and Jeffrey Legro (1996). “Norms, Identity, and Their Limits: A Theoretical Reprise” ” In The Culture of National Security: Norms and Identity in World Politics , ed Peter Katzenstein. New York: Columbia University Press, pp. 451-479.

Kinter, R. William (1987). Soviet Global Strategy. Virginia: Hero Books.

Lebow, Richard (1994). “The Long Peace, The End of the Cold War, and the Failur of Realism”. International Organization  48 (2): 249-278.

Rawls, W. Anne (1960). “Durkheim’s Epistemology: The Neglected Argument”. American Journal of Sociology 102 (2): 430-482.

Taylor, Charles (1975). Hegel. London, New York and Melbourne: Cambridge University Press.

Thucydides (1975 [410 B.C.]). History of the Peloponnesian War. UK: Penguin Classics.

Walt, Stephen (1997). “ The Gorbachev Interlude and International Relations Theory”. Diplomatic History 21 (3): 473-479.

Waltz, N. Kenneth (1986). “Anarchic Orders and Balance of Power”. In Neo- Realism and Its Critics, ed. Robert O. Keohane. New York: Columbia University Press, pp. 99-130.

Wohlforth, William (1994/5). “Realism and the End of Cold War”. International Security 19 (3): 91-129.

Young, W. John (2000). America, Russia and the Cold War 1941-1998. 2nd Edition. London and New York: Longman Books.

Zwick, Peter (1989). “New Thinking and New Foreign Policy under Gorbachev”. Political Science and Politics 22 (2): 215-224.

George Kennan(1947). “The Sources of Soviet Conduct, By X”. [historyguide.org/europe/kennan.html]

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת תומר ריבל