אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האושפיזות


תאריך פרסום קודם: 
2004

מירב מיכאלי ראיינה (29/9/04) בתכניתה "אלוהים שלי", את שהרה בלאו. בלאו סיפרה לה על מצוות הישיבה בסוכה, שהיא מהמצוות שהזמן גרמן ולכן רק גברים חייבים בה. היא, אמה ואחותה, יושבות (על פי תיאורה) ברווחה נהנתנית אל שולחן האוכל בעוד אביה ואחיה מצטופפים במרפסת המטבח הזעירה, סובלים ונדקרים מהסכך.  

דקה אחרי כן סיפרה בלאו מה זה סוכות עבורה: להיכנס לסוכה הריקה בבוקר, להריח את ההדס והאתרוג והלולב, לשבת שם ברווחה ולחוש את ריח הטבע בסביבה האורבאנית שהיא חיה בה.  

אין כמו המילים של בלאו כדי להמחיש את העדרן של האושפיזות מן הסוכה כמו גם מן השפה והחיים. את ההדרה הן מפרשות כצ'ופר אולם מתגנבות להריח קצת את האוויר שנושמת ההגמוניה החברתית המוחלטת, כשזו אינה נזקקת לאותה פיסת אוויר לשם קיום המצווה שהזמן גרמה. הזמן, הוא שם יפה לתהליך השתכללותה ההלכתית של התרבות הפטריארכאלית. הזמן נשאר תמיד בלתי נגיע, לא ניתן לבוא אליו בטענות. זה לא הגברים, הרי, שכדי לשמור על מעמדם המושחת כמדכאים, "שחררו" את הנשים מהמצוות שהזמן גרמן ומהשפה שבה הן כתובות. הזמן עשה את זה.  

הראיון עם בלאו ציער אותי, כי השאלה לא הועלתה. מיכאלי לא שאלה את בלאו על הסתירה הפנימית בדבריה, היא לא שאלה אותה על תחושתה למול ה"שחרור" מקיום מצוות הישיבה בסוכה, היא לא בחנה איתה את האפשרות להתריס כאושפיזה אל מול מושג המצוות שהזמן גרמן. היא גם לא שאלה את בלאו מדוע היא מכנה את אלוהים, נטול המין, "הוא" ומדוע היא מדברת על עצמה בלשון זכר.

כנראה שמיכאלי, שתוארה בעיתונים כמי שנכוותה קשות מעצם היותה מראיינת בעלת אוריינטציה פמיניסטית (עניין שאני בהחלט מאמינה לו), נזהרת כעת בצוננים. רק מה, תסירו מן המראיינת את אישיותה ואת עמדתה אל מול החיים והעולם, ונשאנו רק עם מילים ריקות.  

מה שריצד מהמסך הן שתי נשים שדנות ברכות מופגנת בנושאים מיינסטרימיים להחריד, משעממים מאוד, עם תוכן סטריאוטיפי (במקרה הטוב) ודלוח (בקטעים הפחות טובים בשיחה), זרויים במעט מלודרמה שאפילו היא לא עברה כמו שצריך: בלאו סיפרה, כדוגמא לאלוהים שאכזב, על מות אחיה הצעיר מסרטן. שום דבר מהאנושי, הכואב, האמיתי – לא עבר בשיחה ולא עורר ולו נימת רגש קטנה במנעד קולה של המראיינת או של המרואיינת. הייתה לי הרגשה, כאילו הן קוראת את השיחה הזו מן הנייר. 

גם עיצוב האולפן לא עוזר להרים את התכנית הזו לרמה הראויה של תוכנית אישית חודרנית, מעניינת, נוקבת יותר. הספות הרכות בצבע בורדו חם והקירות בצבעי אדמה חמים ורכים מעלים אסוציאציה סמויה של בורדל מן המאה ה- 19. עיצוב הוא שפה, בחירת מילים היא שפה,  לבוש הוא שפה, אינטונציה ועוויות פנים הן שפה. המכלול הוא שפה שמעצבת תודעה ומקרינה מסר, שלא ברור לי לחלוטין שמירב מיכאלי אכן רצתה לשדר. 

יש לנו מעט מאוד מייצגות במדיה הטלוויזיונית. מעט מדי. על כתפיה של כל אחת מהן מוטל הנטל – בין אם היא רוצה או לא – לייצג אותנו בשם האינטרסים של מי שאנחנו, לייצג אותנו בכבוד. כל כך חבל שהן – חלקן דווקא מהמודעות והפמיניסטיות שבינינו – אינן מרימות את הכפפה ומסרבות בעקביות לצאת מתוך המשבצת הסטריאוטיפית שלתוכה או להיפוכה המוחלט יוצקים אותן.

אני אוהבת מאוד את הדמות הזו, של מירב מיכאלי. רק מה, היא שבה ונופלת באותן מכשלות, שבהן היא יוצרת סביבה וקונספט, ההופכים להיות גולם שעולה על היוצרת שלו. ולצערי, עולה גם על כולנו כנשים.

קיוויתי לראות משהו אחר. אני עדיין מקווה. אולי בתכנית הבאה? 

בינתיים, אני קוראת את הקריאה שחסרה בתכנית: בואנה לקיים את מצוות האושפיזות.

התכנית

------ 

יש טרור (נגד נשים) שלא נגמר...  

לקראת שבוע המאבק באלימות נגד נשים, שיחל ב-25 לנובמבר, חשוב לדעת: הגבר האלים הוא מוקד הבעייה של אלימות במשפחה, אפשר וחשוב לטפל בו.

הבט על טיפול באלימות במשפחה.     

7-10-04: מגה פיגוע מתרחש בסיני. הזעזוע עמוק, הכאב צורב, התסכול והפחד גואים. הפיגוע מסוקר בהרחבה, כמעט בבלעדיות בכל אמצעי התקשורת.  

9-10-04: במהלך חילוץ הנפגעים בסיני, ידיעה קטנה בשולי עמודי החדשות: אשה בת 73 נדקרה למוות ע"י בעלה, במהלך ויכוח.  

לאלימות של גברים נגד נשים אין גיל. היא נפסקת רק כשהגורם לאלימות, הגבר האלים, מטופל. ככל שמטפלים בו בגיל צעיר יותר, כן ייטב.  

החברה הישראלית נעה כבר מספר שנים מאסון לאסון, מפיגוע לפיגוע, מאירוע טרור לאירוע טרור. אנחנו מצויים באופן מתמיד באבל, בצער, בכאב על אלימות קשה המופנית כלפי חפים מפשע, על רצח חפים מפשע, על חוסר הביטחון והפחד העמוק שאנו חיים בו כחברה, וכפרטים בחברה.  

אבל לא כל סוגי הטרור זוכים לאותו מיקוד: יש טרור כלפי חפים מפשע, שהיה שם תמיד וישנו כל העת, קורה במנות קטנות, קבועות וקצובות ומגיע לתודעה, במקרה הטוב, באמצעות ידיעות קצרות בעמודים האחוריים של העיתונים:  

טרור נגד נשים וילדים. אלימות במשפחה. 

בעת שהטרור פוגע בנו בפיגועים המוניים, באפיזודות, הטרור במשפחה קוטף אותנו אחת אחת, אחד אחד, לאט לאט. דווקא לאור הסמיכות הכואבת שבין טרור לטרור, ולקראת שבוע המאבק באלימות נגד נשים (25 לנובמבר), חשוב שנקביל ביניהם: 

• כל שנה נרצחות בישראל נשים, שמספרן הכולל דומה למספר הנרצחים בפיגוע. הן באות מכל שכבות האוכלוסייה, מכל התרבויות, מכל הרקעים הסוציו- אקונומיים. הן "השכנה ממול" של כולנו.  

• כל שנה נרצחים ילדים, מוכים, נפגעים ע"י קרוביהם, במספרים העולים על מספר הילדים הנפגעים בפיגועים. גם הם, "השכנים ממול" של כולנו.  

• הנשים הנרצחות מהוות כ-10% מכלל הנשים המוכות, שידוע לנו עליהן. השאר - בסכנה גדולה.  

• היקף הטרור והאלימות המופעלים נגד נשים נשארים בגדר הערכות בלבד - נשים מתלוננות רק כשהן חשות שחייהן בסכנה. המספרים האמיתיים, גדולים יותר. 

• טרור ואלימות נגד נשים הוא הרס טוטאלי לילדים: הם חווים אלימות, סופגים אלימות, חייהם נחרצו מראש לשבט ולא לחסד. הם אילו שמעבירים את האלימות, בעל כורכם, לדורות הבאים. 

החברה הישראלית מצאה מספר פתרונות טובים לטיפול בקורבן, באשה ובילדים. אולם חברה חופשייה מטרור, תתקיים רק כשנדע לטפל בשורשיו וגורמיו של הטרור הזה, וחברה חופשייה מטרור במשפחה, תתקיים רק כשנטפל בגבר האלים. 

אין דרך אחרת. 

מידע: 

בית נועם, הוסטל טיפולי לגברים אלימים במשפחה, מטפל בשעורי הצלחה גבוהים בגברים אלימים במשפחה, מאז 1997.

ההוסטל מופעל ע"י עמותת בית נועם למניעת אלימות במשפחה, בשיתוף עם משרד הרווחה וקרנות. העמותה מפעילה גם את המרכז למניעה וטיפול באלימות במשפחה בבאר שבע בשיתוף משרד הרווחה ועירית באר שבע.

לפרטים נוספים: בית נועם  מפורסם גם בגיליון החג של הדרך למעלה

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חנה בית הלחמי