דף הבית - מאמרים אחרונים    פורומים    רשימת כותבים   אודות אימגו   אמנות

 הכל זורם

טלי חרותי-סובר 

 

צילום ציורים : גרשון יקיר

צילום אורי: גוסטבו הוכמן

התפרסם בעיתון "כלבו" של רשת שוקן

 

על השביל בכניסה לביתו המקסים בעין הוד עמד איש צעיר. אורי גיל ("61 וחצי") בג'ינס וטי שירט, פנים חלקות  ורעמת שיער חומה, הכין קפה משובח והתיישב מולי על המרפסת.

איך אתה שומר על מראה צעיר  כל כך ? שאלתי את טייס הקרב הכי וותיק בצה"ל.

"קצב חיים נמוך" הייתה התשובה.

 

 

סיפורו של אורי גיל מקפל בתוכו ישראל מסוכסכת : אמן ולוחם, פילוסוף ואיש צבא. נידמה שרק אצלנו יכול אדם  לאחוז במכחול ובכוונת התותח באותה רמת טבעיות רגועה. צילום גוסטבו הוכמן

סיפורו של אורי גיל מקפל בתוכו ישראל מסוכסכת : אמן ולוחם, פילוסוף ואיש צבא. נידמה שרק אצלנו יכול אדם  לאחוז במכחול ובכוונת התותח באותה רמת טבעיות רגועה.

את השאלה: מה אתה יותר – צייר או טייס? פטר בתשובה  "שאלה  לא רצינית" בקול רך שמשתדל לא לפגוע.

 אני דווקא הייתי רצינית לחלוטין.

 שעות הוא יכול לדבר בעיניים נוצצות על הטכניקות והקומפוזיציה בציוריו הקסומים ובאותן עיניים נוצצות להגיד ש"לא חשוב מספר ההפלות אלא כמה ההפלה הייתה יפה".

הציור מעניק לו הרבה רגעי אושר אבל את הגדרת האושר הוא נותן דווקא בסיפור הבריחה מטילים ששוגרו אל מטוסו מעל התעלה.

 באטלייה רחב הידיים פזורות עשרות תמונות מדהימות , בעיקר נשים עירומות בעלות מראה פנים רוגע, אך המסטרפיס היא תמונת ענק של החבר'ה עזי-המבט מהטייסת,  מוכנים לצאת לקרב.

ארץ ישראל, כבר אמרתי? משורר וקילר חיים בצוותא. דבר והיפוכו מזינים זה את זה. "שני אספקטים של אותה אישיות" הוא אומר. כנראה שאין ברירה.

 

"בכלל לא רציתי להיות טייס"

 

 

הכל התחיל בגבעת חיים מאוחד לפני קצת יותר מ-60 שנה. "קיבלתי פטור משנת צהריים, אף פעם לא יכולתי לישון בשעות האלה, וכשכולם ישנו אני ניגנתי, ציירתי או כתבתי פרטיטורות, יצירות נאיביות של ילד קטן."

בהמשך גילה כי בכל תחום יצירתי שנגעה ידו המוכשרת הצליח במידה שווה אלא שהציור התברר  כאומנות המתאימה  ביותר  לאופיו ולאורח חייו.

לקורס טייס לקחו אותו בכח. "התקבלתי כבר לסיירת צנחנים ובילוי של חמש שנים בצה"ל ניראה לי אז ארוך נורא. אמרו לי שאני חייב ללכת למבדקים אז הלכתי. זה היה מן משחק." הוא דילג מעל המבדקים ואחר כך  מעל הקורס (במהלכו הסתבר כי הוא  טייס טבעי, אחד מתוך העשרה אחוזים שנולדים לזה)  ואחריו הפך לטייס קרב מן המניין.

"כל הטייסים עושים מילואים ובשלב מסוים מפסיקים לטוס מבצעית ועוברים לתפקידי מטה או הדרכה. קשה לשמור על רמת טיסה קבועה ומעודכנת לכן טייסי קרב טסים בדרך כלל עד גיל 35-40, זה הממוצע." 

 אורי גיל זינק הרבה מעל הרף. 41 שנים הוא טס (רוב הזמן על אף-16) ורק בגיל 60, כשהוא נושא על כתפיו דרגות תת אלוף, הפלות שנלמדות עד היום בבתי ספר לטייס ומאות סיפורים שמכיר כל איש צוות אוויר, החליט שמספיק לו ופרש.

מעולם לא טס בצה"ל טייס בגיל שכזה, ככל הנראה גם לא בצבאות אחרים בעולם. 

 

באטלייה רחב הידיים פזורות עשרות תמונות מדהימות , בעיקר נשים עירומות בעלות מראה פנים רוגע, אך המסטרפיס היא תמונת ענק של החבר'ה עזי-המבט מהטייסת,  מוכנים לצאת לקרב.

"מן הווארד יוז כזה.."

 

עשרים ושלוש שנות קבע עברו על גיל בתפקידים שונים בחיל האוויר, עד שהחליט לעבור לכוחות המילואים. "גם ככה" הוא אומר " הייתי שם הרבה יותר מדי זמן.

 זה לא קרה קודם ממניעים ציוניים לגמרי. בין המלחמות והחינוך הקיבוצי לשמירה על המולדת, רציתי ללכת הביתה אבל תמיד זה לא היה ה-זמן." בסופו של דבר גבר הצורך הפנימי לצייר במשרה מלאה.

ב-87' הגיע לעין הוד. מאז הוא שם, בבית שעל הואדי, קם כל בוקר  ומצייר עד שקיעת החמה.

 הוא חי לאט, לא מתרגז ("41 שנים איש לא שמע אותי מרים קול"), לא מבזבז אנרגיה. מכור לקפה (וגם לפאריז), אוכל מעט.  הוא לא אדם דכאוני  אבל חוסר אסתטיקה מדכא אותו וגם נוף אורבני מכוער.

בשבת הוא נח מן המכחול והקנבס ויוצא לעשות "את מה שכינה קאנט האמנות השמינית", לעבוד בגן.

מעט מאוד הוא יוצא מן הבית אותו הוא חולק עם אשתו השנייה ("כבר 24 שנים ומתגעגע אליה מחדר לחדר").

שלא כמו בתים אחרים בעין הוד, דלת ביתו אינה פתוחה לקהל הרחב. הוא כמעט ולא פוגש אנשים, פרסום לגמרי לא מעניין אותו "מן הווארד יוז כזה, מתבודד" אומר דן חמיצר, שכן וחבר ואקס-טייס.

גם לי הוא הסביר בקול שקט ובנחמדות אמיתית ומנומסת כי המפגש עלול  לבזבז לו זמן ציור. כשלא הרפתי  התרצה.

 

"מוכנים לסכן חיים, אבל  לא לקחת סיכון בחיים"

 

גיל: "מתי אתה יודע שאתה רוצה לצייר? כשזו אש בעצמותיך, כשאתה קם לקראת זה בכל בוקר, כשאתה עושה את זה באהבה ומתוך בחירה.

אדם צריך לבחור כל יום מחדש את מה שהוא עושה בלאו הכי. לכן, גם אם הוא  קם והולך למשרד עורכי הדין שלו, הוא צריך לעשות את זה כי זה מה שהוא בחר, לא כי זה מה שהוא יודע, או מה שלמד.

רוב האנשים מחפשים בטחונות ואני מעולם לא חיפשתי. בחירה מולידה נטל ונטל מוליד מחיר. יש אנשים שא-פריורי לא מסוגלים לשלם את המחיר. אני אדם שמוכן, מסוגל ושמח לשלם בעבור הבחירות שלי. 

אני החלטתי לצייר כי זה מה שאני רוצה לעשות, בין אם הציורים שלי יחשפו לקהל או לא, בין אם יקנו אם לאו. זה לא כלכלי ולא תמיד פשוט אבל חשוב לי לקום שמח כל בוקר , להיות  נרגש לקראת התמונה הבאה.

משמעות החיים היא בתוכן שאתה יוצק בהם והתוכן תלוי במטרות. הצלחה אינה תנאי למשמעות אלא החתירה להשגת המטרות.

הייתי רוצה המון תערוכות במוזיאונים גדולים וגם למכור תמונות בכסף רב אבל לא אלה ישנו את עצם הבחירה.

לפעמים אני פוגש אנשי צבא שנכונים לסכן את חייהם בקרב, אבל בחיים אינם מעיזים לקחת סיכון בחיים. מעולם לא הייתי מוכן שהא-נומליה הזו תכנס לחיי."

חמש שנים לפני שהשתחרר נפרד מאשתו ואם שלושת ילדיו והעביר אליה את המשכורת הצבאית כולה. 

"משך תקופה ארוכה לא ידעתי אם יהיה לי שקל לקנות במכולת. הייתי חוזר מהצבא בלילה ומתיישב לצייר. לשמחתי קנו את הציורים ואני התפרנסתי מעבודתי השנייה אבל כשהחלטתי לתת את כל המשכורת לא ידעתי מה עומד לקרות. לקחתי סיכון והייתי מוכן לשלם את המחיר. והכל הסתדר על הצד הטוב."

 

ציוריו של אורי גיל, נטורליזם במיטבו, הם תוצאה של עבודה קשה. "אני מצייר מה שקרוב אלי ולליבי" הוא מסביר את הבחירה בנושאי הציורים (שעבור חלקם דגמנו אשתו, בנותיו ונכדותיו). כל תמונה נהנית מעשרות שכבות צבע ושנים, לא פחות,  של עבודה.

 

"אוו, מיי גוד"

 

אם כל זמן ששוחחנו על חיים וטייס ישבנו במרפסת הירוקה, הרי ששיחה על ציור חייבה בחינת התוצר. זה המקום להתוודע אל חוסר הבנתי המקסימלי בנושא.

מעולם לא התיימרתי להיות מבינה גדולה בעניין והתרשמויותיי, כמו כל התרשמות של הדיוט (והרי רובינו לא ממש בוגרי "אבני" או  "בצלאל")  מבוססות על ידע בסיסי בתחום תולדות הציור ואינטואיציה בלבד.

דקות ארוכות של לסת שמוטה עברו עלי בסטודיו שבבית גיל. כשישבתי מול כחולת עיניים שזה עתה התעוררה משנתה רציתי פשוט להתחיל לדבר אתה, כל כך מציאותית הייתה התמונה. רמת הדיוק  של כל פרט, כל קפל בסדין, כל קמט בעור מוחשיים כל כך, חושניים כל כך.

 איך אפשר להעביר את המציאות אל הבד בצורה כל כך מדויקת? שאלתי את עצמי ציור אחרי ציור, אפילו מצלמה משוכללת לא הייתה עושה את זה בצורה כל כך מרשימה.

ציוריו של אורי גיל, נטורליזם במיטבו, הם תוצאה של עבודה קשה. "אני מצייר מה שקרוב אלי ולליבי" הוא מסביר את הבחירה בנושאי הציורים (שעבור חלקם דגמנו אשתו, בנותיו ונכדותיו). כל תמונה נהנית מעשרות שכבות צבע ושנים, לא פחות,  של עבודה.

"אני לא מאמין בציור מהיר", הוא אומר, "מי שמצייר מהר עושה את אותן התנועות ומי שעושה את אותן תנועות יעשה בסופו של דבר גם את אותה היצירה."

מתמונות הדומם הפזורות פה ושם התרגשתי פחות (עניין של טעם אישי), תמונת הטייסת העבירה בי צמרמורת פציפיסטית. הצפייה בעשרות הרישומים ותמונות הנשים ("כי אין כמו נשים"),  הייתה לא פחות  ממפעימה. 

להתפעלותי הבלתי נחשבת מצטרפים המומחים. לאחרונה ביקר בסטודיו המומחה הגדול בעולם לרמברנדט. הוא לא אמר הרבה, המומחה ההולנדי, רק עבר מתמונה לתמונה ופלט שוב ושוב, "אוו מיי גוד" נרעש.

ד"ר דורון לוריא, רסטורטור ואוצר במוזיאון תל אביב, הכתיר את תמונת הטייסת (הלא- גמורה)  בתואר המחייב "משמר הלילה הישראלי".

כל אלה לא עוזרים בינתיים לקהל הרחב להתוודע במו עיניו אל התופעה. רוב האוצרים, המוזיאונים והגלריות בארץ  מחפשים להציג ציור מודרני בדרך כלל.

גם מחירן הגבוה של התמונות מונע מהם לפאר כל קיר בסלון ומאפשר את התענוג היקר הזה  רק לחובבי אמנות אמיתיים שהפרוטה מאוד מצויה בכיסם.

 

 

לאחרונה ביקר בסטודיו המומחה הגדול בעולם לרמברנדט. הוא לא אמר הרבה, המומחה ההולנדי, רק עבר מתמונה לתמונה ופלט שוב ושוב, "אוו מיי גוד" נרעש.

 

"לא להשקיע בביצועים בינוניים"

 

 על הקצב האיטי בו הוא מצייר (במקביל , דרך אגב, כמה תמונות בעת ובעונה אחת) מספר חמיצר את האנקדוטה הבאה: "בשנות השבעים קיבל אורי מחבר כן ציור. בתמורה הוא אמור היה לצייר את בנו של תורם הכן. הילד כבר עבר את גיל  ארבעים, ואורי עדיין מצייר..."

גיל: "בהדרכות לקרבות אוויר נהגתי לומר: אל תבזבז אנרגיה על ביצועים בינוניים. זה נכון כמעט לכל תחומי החיים, ואני בהחלט מקפיד על העניין.

הרבה מחוות יש בציורים שלי ואף לא מסר אחד. אמן פלסטי צריך לדעתי להיות צנוע, לא לנסות להשפיע על העולם. הרי במאה ה-21 חמישים שניות בטלביזיה יראו הרבה יותר זוועות מתערוכה של 100 ציורים גם יחד.

אני רוצה לצייר בקצב שלי,  יפה ואסתטי, לא להכניס את עצמי לתוך הציור, לא לעבוד מתוך אגו,  לא לשלוח מסרים, לא לשנות את העולם."

 

דעת מומחה: "משמר הלילה" הישראלי

 

ד"ר דורון לוריא, רסטורטור ואוצר  במוזיאון תל אביב לאמנות קלאסית:

"עולם האמנות משופע באופנות וריאקציות. אחרי שלושים שנות שליטה מוחלטת של הציור המופשט, הקונספטואלי והמינימליסטי מתקיימת בשנים האחרונות חזרה מסוימת אל הציור הפיגורטיבי "הישן והטוב".

 אם לפני 10 שנים ציירו כך 2-3 ציירים בארץ, הרי שהיום את ה"חזרה בתשובה" מייצגים (כל אחד לחוד) כמה עשרות ציירים, ביניהם אורי גיל.

באורי  מתקיים שילוב מופלא בין אדם נעים וצנוע, טייס מצוין (כך מספרות האגדות) וצייר מבטיח שבחר לעצמו מסלול קשה ואתגרי שרק מעטים  מוכנים ללכת בו.

 היום, כשכל תלמיד שסיים מדרשה קורא לעצמו צייר, כשמחברים כמה ברזלים וקוראים לזה אומנות -  יש משהו מרשים בצורך לחקור וללמוד לפרטי-פרטים את הטכניקה של ה"אולד-מסטארס", תוך ניסיון לפצח את סוד הקסם של ענקים כמו רמברנדט או ליאונרדו.

אורי בחר בדרך הקשה כיוון שהוא מדקדק בכל פרט, זה דורש המון סבלנות ועצבים חזקים. לעומת צייר עכשווי המסיים תמונה בשעה או יום, אורכת עבודה על כל ציור שלו חודשים רבים.

ציור הטייסת הוא בעיני יצירה מופלאה מבחינת האמביציה, בחירת הנושא  והגודל. כמו ב"משמר הלילה" של רמברנדט גם פה מדובר בציור בגודל טבעי של קבוצת חיילים, ביניהם אינטראקציות שונות, מחוות ופסיכולוגיות קטנות.

אורי הציב לעצמו רף גבוה מאוד ואני מתפלל שכשיסיים - יתברר כי אכן הצליח לדלג מעליו." 

 

 

 

למאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר:

 

הו ארצי מולדתי – ראיון עם צביקה כספי

"אין לנו דם מיותר" – ראיון עם בלהה אילון

מלך העולם – ראיון עם גבי ניצן

מלאכים בלבן

כוהנת במעבר ראיון עם איריס יוטבת

חולקים כבוד אחרון

שתיקת הכבשים

לא נפסיק לרוץ

ישראל... ישראל... ישראל

ברוך שלא עשני אישה

צאנה צאנה, הבנות

החיים זה סרטון

אל תתנדבו בבקשה

נשים, גברים, כדור הארץ

קרובים קרובים

משבר האדם החושב

סקס והסמרטוטה

למה מי מת?

אני שמאלני(ת)

נגיעה אחת רכה

להתראות 2003

השפנפנה

אנחנו ואתם