אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אחדות למרות המחנאות


התמונה של נסים ישעיהו
תאריך פרסום קודם: 
2003

הפגנה ענקית נתקיימה במוצ"ש האחרונה. אחת הגדולות בשנים האחרונות, כתבו בעיתון. בכלל, זה למעלה מעשור אנחנו משופעים בהפגנות. הפגנות בעד, הפגנות נגד, בד"כ נגד; הפעם זו היתה הפגנה 'בעד', עכ"פ כך היא הוצגה בתקשורת.

אם אני מבין נכון אז תכליתה של הפגנה הוא להטות את הכיוון של אלה שלמעלה אל עבר היעד הרצוי למפגינים. לא מרוצים מדרכה של המנהיגות אז מפגינים כדי ללחוץ שתשנה את דרכה. כאשר מדובר בעניינים שיש למפגינים נגיעה אישית מיידית בהם – ניחא, טבעי ומובן שיבקשו להשיג לעצמם הטבות גם אם לצורך כך נדרשים להפגין. כאשר מדובר בעניינים פוליטיים – מובנת ואף חיובית מאד הפגנת מחאה נגד קו או תהליך מסויים, אבל לא נראה שההפגנה האחרונה נכנסת תחת הגדרה זו שהרי הממשלה הולכת בכיוון שעליו הצביעו המפגינים. אז בשביל מה הם הפגינו?

לפעמים נדמה שאנחנו העם הכי מפגין בעולם ואצל הח"מ התעוררה תהיה קלה בנושא, מדוע זה קורה לנו? הרי מזמן לזמן יש בחירות וההכרעה בהן אמורה לתת שקט עד הבחירות הבאות, אז למה זה לא מצליח? היתכן שזה נובע מהאופי חסר הסבלנות שלנו? ודבר נוסף, האם הפגנות מועילות במשהו?

אין בדעתנו לדון בעניין ההפגנות כן או לא. הנושא הוזכר כאן רק כמאפיין של המציאות בה אנו חיים שהיא הפוכה מן המציאות בה אנו אמורים לחיות, מציאות אידיאלית שאותה ננסה להציג בהמשך.

ולפני שנמשיך אולי כדאי להזכיר שהנחת היסוד שלנו היא כי לכל עם ישנן תכונות אופי בסיסיות המייחדות אותו מעמים אחרים; בד"כ זה לא אומר דבר לגבי הפרט כי אדם יכול לאמץ לעצמו לאום חדש ותכונותיו ישתנו בהתאם. אבל עם ישראל מיוחד בכך שלאורך מרבית ההיסטוריה הוא מפוזר ומפורד בין העמים ונשאר 'עם ישראל' עם אותן תכונות אופי בסיסיות. במסגרת זו נתייחס אך ורק לאותן תכונות שיש להן אחיזה גלויה בפרשת השבוע שלנו.

סביב לאוהל מועד יחנו

פרשת השבוע 'במדבר' הנה הפרשה הראשונה בספר הרביעי בתורה, ספר במדבר. בכל שנה פרשה זו נקראת בשבת שלפני חג השבועות ובלי ספק יש קשר פנימי הדוק בין שני האירועים.

(במדבר ב) [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרן לֵאמר: [ב] אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאתֹת לְבֵית אֲבתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ: 

(תנחומא) אמר הקדוש ברוך הוא למשה, משה, עשה אותם דגלים לשמי. מיד עמד משה והתחיל מיצר, אמר, עכשיו עתידה מחלוקת להנתן בין השבטים. אם אומר לשבט יהודה לשרות במזרח – הוא אומר לי, אי אפשי לי אלא בדרום, וכן אחרים כיוצא בו [כל] שבט ושבט.

הפזילה אל חלקו המוצלח יותר של השכן אינה המצאה של הדורות האחרונים. ממנה חשש משה רבנו בעת שקיבל את ההוראה לחלק את השבטים לארבעה מחנות בני שלושה שבטים כל אחד. הסיכוי שחלוקה כזאת תעבור בשלום אינו גדול וזה עלול לעורר תרעומת קשה נגדו ואף מרדנות ומחלוקות קשות בעם ח"ו.

אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, משה, מה אכפת לך, הם אינן צריכין לך בדבר הזה, שמעצמן הן מכירין דירתן. למה, שצוואת אביהן בידם היאך לשרות בדגלים. איני מחדש עליהם דבר, שכבר יש להם טכסין מן יעקב אביהן, כשם שהקיפו את מטתו, כך יקיפו את המשכן. מנין. שכך כתיב, איש על דגלו (...) בשעה שנפטר יעקב אבינו מן העולם (...) אמר להם, יהודה ויששכר וזבולון יטענו (ישאו) מטתי מן המזרח, ראובן ושמעון וגד יטענו מן הדרום, דן ואשר ונפתלי יטענו מן הצפון, בנימין אפרים ומנשה יטענו מן המערב.

אמנם חלפו הרבה שנים ואירועים קשים מאז, אבל מסורת אבות נשארה בידיהם; שנים עשר שבטים הם ולכל שבט נקבע ע"י יעקב אביהם מקומו המיוחד לו.

ארבעה מחנות ואחדות מלאה

בשלב זה נמצאים במדבר קצת יותר משנה. השהייה במדבר נועדה לעצב אותנו, לחנך אותנו להיות עם בן חורין לאחר העבדות הממושכת במצרים. את התורה קיבלנו בשנה הראשונה וכעת, לאחר בניית המשכן / אוהל מועד, מתארגנים במבנה מסודר בדרך לארץ ישראל. התורה מאריכה בתיאור הפרטים ופרטי הפרטים כי כל הפרטים חשובים ומשמעותיים לנו בכל זמן.

עם ישראל נחלק לארבעה מחנות ובמרכזם אוהל מועד ובו הארון עם לוחות הברית. לכל מחנה ישנם האיפיונים שלו וגם התפקידים המיוחדים לו, אבל המשותף לכולם הוא ש- סָבִיב לְאהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ: 

אוהל מועד הנו מרכז ההוויה של עם ישראל; מרכזיותו חיונית כל כך עד ששום נטיה אישית אסור שתאפיל עליה. שכן אם חלילה מעדיפים נטיה אישית על פני המיקום שנקבע לאדם ביחס לאוהל מועד, פירוש הדבר הוא שהאדם שם את עצמו – במקום את אוהל מועד – במרכז, ובכך ח"ו הרחיק את עצמו ממי ששוכן באוהל מועד.

בטבע האדם, בהחלט יתכן שמישהו יעדיף מיקום אחר, תפקיד אחר, ואולי גם יוכל לחתור להגשמת העדפתו, אבל לעולם עליו להישאר ברדיוס המוגדר סָבִיב לְאהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ: 

בעצם, מה שמתואר בפרשה זהו מבנה צבאי; ישנן ארבע חטיבות שכל אחת מורכבת משלוש יחידות משנה. וכמו בכל צבא, לכל יחידה יש את האיפיונים שלה ואת המשימות המיוחדות לה אבל כל היחידות חותרות אל אותו יעד ורק בחתירתן המשותפת הוא יושג. אם יחידה כלשהי תבחר לעצמה יעד שונה מזה שהכתיב הפיקוד העליון – היעד לא יושג וגם הצבא עלול להתפורר.

לכאורה היעד הוא ארץ ישראל. אבל המוזר הוא שארץ ישראל אינה נזכרת כלל בפרשת השבוע, אפילו לא ברמז. האם יתכן שזה מפני שיש נושאים שהם קודמים לארץ ישראל, כמו למשל אהבת ישראל ואחדות ישראל סָבִיב לְאהֶל-מוֹעֵד? דומה כי פרשת השבוע באה ללמד אותנו את הנחות היסוד של קיומנו כעם, וקיום זה אינו מותנה בקיומה של מדינה ואפילו לא בהימצאות פיזית בארץ ישראל.

כאיש אחד בלב אחד

כאמור, בכל שנה פרשה זו נקראת בשבת שלפני חג השבועות שהוא "זמן מתן תורתנו". לקראת מתן תורה נאמר בפסוק:

(שמות יט, ב) וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר:

(רש"י) ויחן שם ישראל. כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות – בתרעומות ובמחלוקת.

אמר כבר יהודי חכם: "אין אומתנו אומה אלא בתורתה". למרגלות הר סיני עמד כל העם שזה הרבה מאד אנשים פרטיים; מדרך הטבע – לכל אחד ישנן הנטיות והשאיפות האישיות המיחדות לו, אבל במה שנוגע לקבלת התורה – כולם כאיש אחד בלב אחד.

(מדרש רבה) [למה נאמר] וידבר ה' אל משה במדבר סיני? אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר, הפקר – אינו יכול לקנות את החכמה והתורה. לכך נאמר במדבר סיני:

לעשות עצמו הפקר פירושו להפקיר את האגו; לקבל שלא אני במרכז אלא אוהל מועד, התורה, ולהכנע בפני ההנחיה האלוקית.

ארץ ישראל מרכזית מאד בחיינו כעם. אי אפשר בלעדיה ובע"ה, בהזדמנות אחרת נאריך בכך. אבל נוכחות פיזית ואף שליטה מסוימת בארץ ישראל אין בהן כדי להבטיח את קיומנו כעם, מה שאין כן הדבקות בתורה. דבקות זו היא שאיפשרה קשר מיידי בין יהודים מגלויות שונות אף שעד לרגע פגישתם לא ידעו כלל זה על קיומו של זה. ברגע שנפגשו – התורה חיברה ביניהם.

במדינת ישראל של היום – קשה מאד למצוא מכנה משותף בין אנשים המשתייכים למחנות רעיוניים שונים פרט לעצם הצורך בקיומה של המדינה, וגם בהסכמה זו מתגלים לאחרונה סדקים. פרשת השבוע שלנו מורה לנו את הדרך לאחדות אמיתית, זו שמעבר לשונות שהיא טבעית לבני אדם: להניח בצד את האגו ולהתרכז במשותף לכל העם. וסמיכותה לחג מתן תורה מלמדת כי המשותף לכל העם הנו התורה הקדושה שהדבקות בה אינה תלויית טריטוריה, שעל כן ניתנה במקום הפקר, במדבר.

וכאשר התורה תהיה במרכז חיינו, אז יהיה רק טוב ליהודים.

נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו