אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

טרויה - אירופה הלבנה ?


תאריך פרסום קודם: 
2004
בראד פיט נבחר לשחק את אכילס
בראד פיט נבחר לשחק את אכילס. כך סייעו עיניו הכחולות ושיערו הבלונדיני להגמוניה האירופו-אמריקנית לדמיין את ערש התרבות שלה על פי המודל הלבן.

ישנן כמה נקודות שחשוב לי להעיר את תשומת הלב אליהן לאחר הצפייה בסרט "טרויה", עיבוד ה-"איליאדה" של הומרוס לתסריט קולנועי הוליוודי. הנקודות הללו משקפות חלק מהמזון הערכי אותו מייצא עולם הקולנוע האמריקאי-האירופצנטרי לעולם כולו. לפני שאציין אותן, ברצוני להרחיב מעט יותר אודות המיתוס המוכר העוסק ביציאת צבאות יוון למלחמת טרויה, מיתוס המיישם הלכה למעשה את שאלת הערכים הכרוכה בנושא, ומתוך כך לצאת ולבדוק מהם הערכים שהודגשו בסרט.  

כשנולד פאריס, טען אורקל (נביא) שהוא יביא לנפילתה של טרויה. לכן, שלחו אותו הוריו להר אידה, בתקווה שכך תימנע התגשמות הנבואה.

האלות הרה, אתנה ואפרודיטה הוזמנו יחד עם שאר בני הר האולימפוס לחתונה המאולצת בין פלאוס וטתיס, שיהפכו בעתיד להוריו של אכילס, אך אריס (אלת המריבות) לא הוזמנה בשל נטייתה ליצור מהומות. בעקבות כך הגיעה אריס למסיבה בהיחבא והטילה על השולחן תפוח זהב שעליו נכתב "ליפה מכולן", במטרה לגרור את האלות לוויכוח בנוגע למי מביניהן היא הראויה לתואר. פאריס האומלל , נסיך טרויה, אשר אז חי עדיין בהר אידה, מונה לבחור את היפה מכולן. שלוש האלות שהוזכרו ניסו מייד לשחד את פאריס כדי שיבחר בהן. הרה הבטיחה לו כוח פוליטי ושליטה בכל אסיה, אתנה הבטיחה לו מיומנות קרב, חוכמה ואת יכולותיהם של הלוחמים הגדולים בעולם, ואפרודיטה הבטיחה לו את האישה היפה ביותר בעולם, הלנה, אישתו של מנלאוס, מלך ספרטה.

פאריס, לאחר פרק זמן לא ברור, נתן את תפוח הזהב לאפרודיטה. 

מכיוון שהלנה הייתה האישה היפה בעולם, היו לה מחזרים רבים. כדי לשמור על השלום ביניהם, גרם להם אודיסיאוס להבטיח להגן על נישואיה של הלנה עם מי שתבחר בו בסופו של דבר. היא בחרה במנלאוס, וכשחטף אותה פאריס, שהגיע בספינה שנבנתה בידי פרקלוס (בגרסא אחרת - הלנה התאהבה בפאריס ועזבה איתו מרצונה), התקיפה כל יוון את טרויה – להלן מלחמת טרויה. פאריס קל הדעת בחר בהלנה.

את הדיון הערכי הזה בחרו יוצרי הסרט, בתפקידם כמייצגי העולם הקפיטליסטי התעשייתי המאוחר, להשמיט מגוף הטקסט, כחלק מהרדדת והשטחת העולם הערכי. תעשיית הסרטים, שהחליפה את בית הספר הקלאסי של מדינת הריבון, לקחה על עצמה את ניהול הדיון הערכי באופני הפעולה בחברה העתידית, ולצערי בחרה, בטלאולוגיות מדהימה, לתמוך בלאומיות וברעיונות אירופוצנטריים, ובשורה של ערכים נוספים, שלטעמי מדרדרים אותנו מטה במדרון חלקלק. 

ז'אן פול סארטר כותב, בפתיחת העיבוד למחזה "נשות טרויה", של אוריפידס, כי המלחמה לא תשאיר אחריה מנצחים או מנוצחים, וכי זה מה שהוכיח לו המחזה של אורפידס. היוונים הרסו את טרויה, אולם לא הפיקו שום ברכה מנצחונם, שכן ברכת האלים השמידה את כולם. המלחמות הקולוניאליות היו מוכרות כבר לעולם הקדום, הטרוינים מול היוונים, אסיה מול אירופה, כך תורגל האימפריאליזם הקולוניאלי של אתונה באכזריות שאווריפידס גינה אותה ללא משוא פנים.

הוא כותב על המחזה "נשות טרויה", שהוצג בתקופת מלחמת אלג'יריה בפני קהל אוהדי ההדברות עם הפ.ל.ה וזכה לאהדה רבה, ומגיע למסקנה לפיה מאז תקופתו של הטרגיקון האחרון, אוריפדס, קיים במחזה מסר פוליטי ברור : הוקעת המלחמה בכלל וההתפשטות הקולוניאלית בפרט. המסר שלו אודות המחזה "נשות טרויה" מקבל משנה תוקף כשמדובר בסרט "טרויה", ממנו יכולנו ללמוד על חוסר התוחלת שבכיבוש האמריקני את עיראק, כיבוש מדינת פלסטין במלחמות 48 ו-67 על ידי ההגמוניה הציונית-אשכנזית, ועוד. 

הנה עוד שש נקודות ערכיות שחשוב לי להפנות אליהן את תשומת הלב, נקודות הנוגעות לסרט ומדגימות, לטעמי, את התדרדרותו המוסרית של העולם התרבותי אותו משווקים הערכים הטמונים בו : 


 1) בעיית זהות - בראד פיט נבחר לשחק את אכילס. כך סייעו עיניו הכחולות ושיערו הבלונדיני להגמוניה האירופו-אמריקנית לדמיין את ערש התרבות שלה על פי המודל הלבן.  ב-1987 יצא ספר בשם "אתנה השחורה – השורשים הקלאסיים של האפרו=אסייאתים" Black Athena - the Afroasiatic roots of classical civilization – פרי עטו של 'מרטין ברנל' Martin Bernal - שטען כי התרבות היוונית, ממנה שואב העולם המערבי את ערכיו האוניברסליים לכאורה, אינה אלא תרבות אפרו-אסייתית (ומכך נובע כי ערכי התרבות המערבית הינם פרטניים ולא רב-תרבותיים). בכך הצביע מרטין ברנל על ערך האירופוצנטריות כערך יסוד בתרבות המערבית, ערך שתפקידו לבנות נרטיב וזהות מסוימים. הביקורת שלו כוונה למרחב כינון הידע של החברה המערבית בעלת הזהות הלבנה, על מנת להביא אליה את בשורת הרב-תרבותיות. (הטענה שלי, הממשיכה את דבריו במובן מסוים, היא כי כל עוד לאא מתקיימת חברה בה השוני התרבותי הוא ערך מכונן, תיווצר תרבות אתנו-צנטרית אלימה במקומה). ניתן להתייחס לספרו כאל קוריוז, ולהמשיך לטעון שכל הגיבורים האתונאיים היו לבנים, אך כיום, משהפכנו מודעים לשיח הזהות ולפוליטיקה של הזהויות, קשה היה שלא להבחין בשחקן הלבן, צהוב השיער ותכול העיניים שנבחר לשחק את אכילס, נסיך יוון "האירופית", כמו גם בשחקנית הלבנה, צהובת השיער ותכולת העיניים שנבחרה לשחק את הלנה היפה. קשה להתעלם מכך שהם נלחמו בפאריס והקטור, נסיכי טרויה ה"אסייתית" שהיו בעלי שיער שחור. האם אותה תרבות אירופו-אמריקנית שדמיינה את עצמה כ"חלוצה" בארצות הברית בו בזמן שערכה טיהור אתני לילידיה, בחרה שוב לאשש את ערכיה וזהותה דרך המוצרים אותם היא מייצרת? לצערי, מדובר בשאלה רטורית.

2) דמות האישה- לפני הסרט דנתי עם עצמי בסוגיה - כיצד יבחרו היוצרים לפרש את הטקסט הקלאסי? האם יבחרו, אחרי שנים של ביקורת פמיניסטית קיצונית על הקולנוע הגברי הלבן הליברלי (ואצלנו גם על הגבר האשכנזי-ציוני) לבנות מחדש את דמותה   של הלנה בפרט ושל הסיפור בכלל, או שמא יבחרו שוב להתמקד במלחמתו של הקטור באכילס?

שוב, לצערי, התבדיתי ומצאתי שהסרט אישש ערכים גבריים מהותיים. הלנה בחרה ליפול לזרועותיו של פאריס ולהגיש לו את גופה, לא את חוכמתה (ופאריס אף טרח להדגיש את חוסר האונים שבמצבה, כשציין בפניה כיצד נפלה לזרועותיו). האם בכך מסתכם שחרור האישה בעידן שלאחר שנות האלפיים ?

האם בוטא כהלכה המסר אודות שחרורה של הלנה על ידי תיאור הליכתה בעקבות פאריס, נסיך טרויה, המתואר כדמות רומנטית, צעירה וחסרת ניסיון ?

דמותה של בראסיס, הכוהנת ודודניתו של הקטור, שנשבתה על ידי היוונים, הראתה סימני תקיפות כשאכילס ניסה לשכב עימה, אבל אחרי ש-"הציל" אותה מאונס קבוצתי, נכנעה לקסמו. כל פסיכולוג רגיל ידווח על הקשר שבין כוחו של הגבר ומצב השבי לבין התמסרות האישה לאדם ששבה אותה. לצערי, היוצרים הלכו עם התסמונת עד הסוף וכשאכילס גסס, הם ידעו לשתול סצינה שלו מחובק עם בראסיס, האישה-קורבן שלו, ולהסביר לקהל שזה בסדר שאישה תשכב עם השובה שלה ותסלח לו אחר כך, מבלי באמת לדון בנקודה לעומק.

3) לאן הלכו האֵלִים והאלות ?- במאי ותסריטאי הסרט הצליחו להסיר את כל הראיות לקיום האלים בעולם היווני, ובמיוחד בטקסט של הומרוס. המלך פריאמוס, למשל, הגיע לפגוש את אכילס ולבקש את גופתו של הקטור בנו, רק אחרי שהתפלל לאלים, לפי ה"איליאידה". עולם האלים שיצר הומרוס מורכב ומעניין ואני משער שהתסריט לא יכול היה לסבול דמויות שכאלו בעולם החילוני, ליברלי ואמריקני. אני מניח כי קיים קשר גורדי בין התרבות בה גדלו יוצרי הסרטים האמריקנים ובין התרבות אותה הם מגבים בסרטיהם המוקרנים למול עינינו. התוצאה של הצגת עולם חסר אלים המגובה בתרבות תרבותית-חילונית, היא יצירת אי-שיוך לתרבות הדתית ואי הבנה למושגיה, הגורמים לתיוג כל דת קהילתית כ"אחר", כדבר מה הממשיך להתקיים למרות האוטומטיזציה והניכור המודרני.  

4) אלימות יתר- כשלמדתי לתואר הראשון בתיאטרון, לימדו אותנו שבתיאטרון היווני לא היו מראים רצח/הרג על הבמה, אלא משמיעים צעקה מאחורי הבמה, והדמיון האנושי היה מפעיל את מכונת המחשבה, שעשתה את הרצח מפחיד ביותר, עבור כל אחד ואחת מן הצופים. אבל היום חייבים היו הצופים לצפות בדם, בעריפת הראשים וב"כיסוחים" השונים והמשונים בהם הקנו היוצרים משנה תוקף לערכי האלימות והכוחניות שבסרטם.  ניכר הכישלון למצוא מדיומים אומנותיים שייצרו מרחב של דיאלוג בין סיפור הטקסט לבין הנכחתו על מסך הקולנוע. ואיני חושב שחייבים להראות לנו מציאות כדי ללמד אותנו להימנע ממציאות שכמותה. נהפוך הוא - במרחב פוליטי בו ארצות הברית כובשת את עיראק והיא מדינה המרשה לתושביה להחזיק נשק, איני חושב שעל היוצרים לייצר אלימות גם בסרטיהם, אלא ליצור אלטרנטיבה, מרחב בו יוכלו קולות אחרים ליצור מציאות. 

5)

אופן העיבוד- "האיליאידה" של הומרוס עובדה לאין ספור טרגדיות, אפוסים, ספרים, שירים, מחזות וכיו"ב. יוצרים שונים ניתחו והציגו את הסיפור המיתי באופנים שונים. אייסכילוס, אותו טרגיקון מופלא, לקח את נקודת הרג המלך אגממנון על ידי אשתו קלימנסטרה, באמבטיה שבביתם, וכתב עליה מחזה שלם שפתח את האוריסטיאה (שלושה מחזות שביטאו את המעבר מחברה הנשענת על נקמת הדם לחברה הנשענת על מוסדות בית הדין). הנקודה בה הרגה קלימנסטרה את אגממנון הייתה חשובה, משום שביטאה את כל מורת הרוח ששרתה באתונה, עקב יציאת הגברים למלחמה המיותרת. אגממנון, לפי מיתוס זה, העלה את איפגניה, ביתם, על המוקד, משום שהאלים לא העניקו לספינות היוונים את הרוחות שנדרשו להן כדי להגיע לטרויה, ואגממנון קיבל עצה מהכוהנים לפיה הדבר קשור בו.

היוצרים בסרט "טרויה" בחרו שלא להתאמץ ולעבד את הסיפור באופן שיצור בו חדשנות עלילתית כזו או אחרת. הסיפור הוצג באופן כרונולוגי, מודרניסטי בו ההיסטוריה היא אנליטית, נעה ממעשה למעשה בהיגיון מסוים, שלעיתים נפגם משום שהשמיטו את סיפורי האלים מהסרט. כך נוצרו סצינות שלא היה להן הסבר עלילתי, למשל כוחו הרב כל כך של אכילס, או האופן בו הצליח מלך טרויה להגיע לפגוש את אכילס ולבקש את גופת בנו, הקטור.  

דווקא היום, לאחר שהפילוסוף הצרפתי מישל פוקו פרץ לעולם האינטלקטואלי עם השיח (Discourse) שניסה למצוא נקודות אפס בהן ניתן לקרוא תיגר על ההיסטוריה כולה, ציפיתי ליותר עבודה תסריטאית-בימאית בנושא, שתאיר את הסיפור מחדש באופן חדשני.

לסיכום, אוכל להמשיך ולמצוא נקודות תורפה בעיבוד לסיפור המיתי עליו גדלתי, (דרך הספר "מיתולוגיה" של אניד המילטון), ילד עיראקי שגדל בשכונת מהגרים ברובעים המערביים של חיפה. יחד עם זאת, אני חייב לציין שמדובר בשיפור ביחס לסרט הקודם בו צפיתי בקולנוע, "שר הטבעות" - בו הדמות הרעה היא רעה לחלוטין, ללא שום מורכבות אנושית כלשהי. כנראה שהסרט "טרויה" לא הצליח להרוס לחלוטין את הטקסט ההומרי, שלמרות כל האלימות שבו, עדיין לא אמר את מילתו האחרונה, אלפי שנים לאחר שנכתב, נהגה, נשמע ונקרא...

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מתיתיהו (מתי) שמואלוף