אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

החיים כטרגדיה


תאריך פרסום קודם: 
2004
אנטיגונה (פרדריק ליטון)
אנטיגונה (פרדריק ליטון). מבחינה היסטורית - זה התחיל עם היוונים, כנראה במאה השישית לפני הספירה. הגיבורה היא דמות נעלה, רודפת צדק היוצאת למאבק נגד צו המלך. מתרחש מאבק בינה לבין קריאון שמפר את הסדר. כאשר מושב הסדר על כנו מתרחש האסון, אנטיגונה הגיבורה מתה, בנו של קריאון מת בזרועותיה ואשתו מתאבדת.

א. ז'אנר הטרגדיה  במחזאות:

בחינה היסטורית - זה התחיל עם היוונים, כנראה במאה השישית לפני הספירה. וסך הכול מדובר על 33 מחזות שנכתבו בין 430 ל-355 לפנה"ס. שבעים וחמש שנה. ועם זאת אין ביטוי יותר עוצמתי ומלא -לנואשות, הייאוש, הכאב והתסכול של החיים והקיום האנושי. מאז ועד היום.

הנה מספר תבונות והתייחסויות לנושא הטרגדיה:

* הטרגדיה [1] היא מעיין יצירתי שמגיב לדחפים ולא להגיון.

* הטרגדיה עוסקת בדחף האנושי להפוך סבל חסר משמעות להישג יצירתי משמעותי.

* טרגדיה וחיים טראגיים מנגנים על אותם מיתרים פחות או יותר. למשל חיי ואן גוך, או חייו של ישו.

* אנשים רבים מאמינים, כי טרגדיה אמיתית כבר אינה אפשרית. כי איבדנו את היכולת לשאוב מן התחושות החבויות   והאינסטינקטיביות, וזאת מכיוון שההיגיון משחק תפקיד כה חשוב בחיינו.

* לא משנה מה הגישה האישית של האדם לחיים, ומה מעניין אותו באופן אישי. הרוח הטראגית מפעמת בכולנו, הגישה הטראגית  היא הכרזה אוניברסאלית שאומרת מה זה אומר להיות אדם.

 * הטרגדיה מבטאת גם השקפת עולם, ולא רק תיאור מצב. והפילוסופיה של הטרגדיה היא של פסימיזם.

* רוח הטרגדיה היא פסימיזם. ופסימיזם הוא גם המנוע היצירתי החזק ביותר. וכך יש קו מוזר בין יצירתיות ובין טרגיות.

* הטרגדיה כז'אנר ספרותי מנסה  ליצור מפגש פיוס בין הפחדים והכאב של הקיום האנושי ובין משמעות החיים.

* עבור היוונים החיים לא היו ברי משמעות, אך לעומת זאת הטרגדיה, כצורת אומנות  - הייתה גם הייתה בעלת משמעות רבה.

* בימינו אלה אנו משתדלים לכפות סדר ומשמעות על חוסר המשמעות של חיינו על ידי הגדרה מחדש של מה זה טראגי. ובעצם לנפות את מושג החיים הטראגיים מתוך חיינו.

* תפיסת החיים מתוך פריזמה טראגית מנסה להבין את הממד הכלל אנושי של להיות בחיים, בניגוד לחיים האגואיסטיים-צרכניים- תחרותיים הקיימים בימינו.

* הטרגדיה משמשת גם כחיבור למה שאנושי בנו ומה שמאחד אותנו עם אנשים אחרים: הטראגיות של הקיום.

ב. הטרגדיה, חלק מן החיים.

כשאנו שומעים את המושג: טרגדיה, אנו חושבים על שני דברים:

האחד: על אחד מארבע תת הז'אנרים במחזאות ודרמה.

והשני: על מאורע יוצא דופן וקשה שמתרחש בחייו של אדם.

אך מהי טרגדיה כמושג בפני עצמו?

ובכן, טרגדיה היא התרחשות דרמטית שסופה הגרוע היה כבר מוכתב בראש. (שהרי אם הסוף הרע, לא היה מוכתב מראש, זו לא הייתה טרגדיה, זו הייתה תאונה).

מה שכל כך מיוחד בטרגדיה, ומה שעושה אותה לכזו, הוא שהדמויות, הלוקחות חלק בתהליך שלם של הצלה ושיפור עצמי, יגיעו בסופו של דבר לאותו סוף שהוכתב להם, ללא כל קשר למאמציהם לייצב את מצבם ולשנות את הגורל שהוכתב מראש.

אין טרגדיה ללא גיבור טראגי. [2] גיבור טראגי הוא אדם שפוגש את הטרגדיה של חייו מפגש חזיתי ללא יכולת להימלט או לשקר לעצמו אודותיה. ומה שמעצים את הטראגיות של מצבו הוא שהגיבור הטראגי חי לו בתחושה שיש לו בחירה חופשית. כלומר, מה שעושה את קיומו לטראגי עוד יותר, היא ההתכחשות לאספקט הטראגי בחייו. כך שאם הוא היה מקבל את גורלו והיה יודע את גורלו והיה יודע שאין לו בחירה- חייו היו עדיין טרגדיה, אך הוא לא היה גיבור טראגי.  הגבורה היא בהתמודדות הנואשת וחסרת הסיכוי.     

הטראגיות שלו מתעצמת  כתוצאה מכך שמצד אחד גורלו נחרץ, ומצד שני הוא מאמין ביכולתו לשנות את הגורל.

כך לגבי הגיבור הטראגי, אך באיזשהו מקום, כל בני האדם הם גיבורים טראגיים.

והשאלה לגבי הטרגדיה היא: האם זה חלק מהחיים וחלק מן האמנות. או שיש בטרגדיה משהו שמאפיין את חיי אנוש עצמם?

ובכן, אולי נתחיל בזה שהחיים של כולנו הם נגמרים ונגמרים לא טוב בדרך כלל. ועוד לפני כן אנו עוברים חוויות קשות. רבים מאיתנו חווים תאונות או מחלות במהלך חיינו. ואם איננו חולים אז אנחנו מזדקנים, ואם לא, זה אז היקירים לנו נפטרים לפנינו, או שאנו גורמים להם סבל בזה שאנו נפטרים לפניהם.

כפי שכותב ויליאם הגדול:

"מחר ועוד מחר ועוד מחר

מזדחלים בצעד כושל, מיום ליום,

עד לאות הסיום בספר דברי הימים,

וכל אתמולי ימינו, יאירו בפני שוטים,

הדרך אל מוות עלוב. דעך, דעך פתיל קצר!

החיים אינם אלא צל צועד, שחקן עלוב

המדקלם ומקפץ את שעתו עלי במה,

ואז לא ישמע יותר; הס סיפור,

מלא קול וזעם, מסופר על ידי אידיוט,

ומשמעותו כלום". ויליאם שייקספיר. מקבת, מערכה 5 תמונה 5

האלמנטים הקשים של חיינו, אינם נתונים מראש, הם נפרשים בפנינו ככל שהחיים הולכים ומתמשכים. ויש בפני אדם את הברירה, לראות את הסימנים ולקבל את האספקט הטראגי בחייו, כחלק מן מעסקת החבילה הכוללת של להיות חי, או לחיות  מתוך הכחשה של האספקטים הטראגיים שעוד לפניו, או מתוך שכנוע עצמי שיש לו, או יהיו לו הכלים להיחלץ מהם.

האדם המצוי לא מפתח מודעות כדי לראות את הטראגיות של קיומו, לקבל אותה ולחיות אותה מתוך גבורה פנימית.

רוב בני האדם לא חיים חייהם מתוך פרופורציה, קבלה וסינכרוניזציה עם הממד והאספקט הטראגי של הקיום האנושי.

האדם הממוצע חי חייו תוך הימנעות, הכחשה ובריחה מן הטראגיות של חייו באופן אישי, ושל חייו כאדם.

צריך גדולת נפש כדי לחיות חיים טראגיים מתוך מודעות וקבלה.

כדי שיהיה מסוגל לעשות זאת, על האדם להפחית את מידת המעורבות האישית שלו במעלות ובמורדות של חייו. להפסיק ולהלחם על כל פירור של הנאה ואושר. ולראות כי הרמה הגבוהה של לחיות את החיים, היא מעבר לאגו, שרוצה כיף והנאה ונמנע מסבל. הרמה הבאה היא רמת האותנטיות והמשמעות. ברמה שמעבר לאגו האדם מנסה לצקת לתוך הטראגיות של חייו את כול כולו, לחיות אותם מתוך מחויבות, אחריות, עוצמה וגיבוי פנימי. כי אלה הם חייו, והוא מחויב להם כמות שהם. לא בגלל שהם מילוי משאלה אלא דווקא בגלל שהם כלל לא מתייחסים למשאלות שלנו.  וזו הגדולה של לחיות את החיים. לא כגן שעשועים או קזינו, שבו אתה מאוכזב אם לא קיבלת את הכיף שלדעתך הגיע לך - אלא כמחזה שבו מוצגת הצגת חייך, והשאלה היא: לא אם קיבלת תפקיד נעים או מגעיל, או אם הדמות שאתה מגלם היא מאושרת או אומללה. אלא איך אתה מגלם אותה, ומה אתה יוצק לתוכה, ובאיזה מידה של אינטנסיביות פנימית אתה חי את הדמות. לא לקנא בתפקידים של שחקנים אחרים, אלא  לקבל את התפקיד הטראגי (כי כולם מקבלים במידה זו אח אחרת תפקיד טראגי, זה בעצם ההגדרה של להיות אדם) ולגלם אותו עם כל הלב והבטן. לגלם את התפקיד  עם כל הלב והנשמה לא בגלל שהוא יכול להיחלץ מכפיות הטובה של תפקידו, אלא בגלל שזה מנת חלקו, זה תפקידו.

ושוב,  ויליאם הגדול 

 "All the world's a stage,

And all the men and women merely players.
They have their exits and their entrances,
And one man in his time plays many parts,
His acts being seven ages."

From As You Like It (II, vii, 139-143)

שוב, שחקן טוב או שחקן גדול אינו נבחן לפי הכיף שהתפקידים מזמנים לו, אלא לפי מה שהוא משקיע בתפקיד. השחקן המקצועי לא מזדהה עם תפקידו, ועל כן הוא יכול לבצע דמות גם אם יש לו התנגדות לדמות, וגם אם חייה על הבמה הם חיים עלובים ומשבריים. אך בחיינו, אנו מזדהים מאוד עם חיינו. כמו ילדים שלא אכפת להם כלום, רק שיהיה להם כיף. אפשר להסביר להם שגם אם לא כיף להם, עדיין חשוב שיעשו את שהם עושים עם תשומת לב, אחריות, מהודקות פנימית, השקעה וכו'. וכי זה צריך לבוא לביטוי בניקיון והסדר בהופעתם, בדרך בה הם מתקשרים עם אחרים, באופי בו הם מגיבים לדברים כשזה לא מסתדר בדיוק לפי מה שהם רוצים -  אבל זה לא יעזור, אם ילד לא מקבל את מה שהוא רוצה מהחיים, הוא הופך את הקערה. אנו יודעים כי אספקט ההנאה הוא אספקט ילדותי לבחון דרכו את החיים, ומנסים להסביר לו כי חשוב שישקיע מכל הלב, גם כשלא כיף לו, אבל זה לא עוזר.

ומה עם חיינו שלנו? האם אנו ניגשים אליהם כילד, שהחוזה היחידי שלו עם החיים זה הנאה ואושר? או כאדם מבוגר, שיודע שבחיים לא הכול מסדר, ואתה צריך להוציא מתוך עצמך תכונות על, כמו אורך רוח, סבלנות, רוח לחימה ועוד, כי כאלה החיים.

לחיות לא בהתאם לאיך החיים מתנהגים איתך, אלא בהתאם למה שאתה מסוגל להוציא מתוך עצמך - דווקא כשאתה פוגש את האספקטים הפחות נעימים של החיים, שלא לומר: החלק הטראגי שלהם.

אדם יכול לחיות קיום טראגי אבל תוך התכחשות לטראגיות ולטרגדיה שבחייו או של חייו, מתוך רצון להפוך את זה ל'הפי אנד'.

האתגר של חיים של קיום טראגי, הוא להכיר בטראגיות, כדי לתת לה את העוצמה הפנימית.

בחיים של שאיפה לאושר, אנו מקריבים את המשמעות לטובת התחושה הטובה. ניתן להגיע לחיים של משמעות, כשהאדם חי מתוך ניסיון להיות ראוי לטרגדיה.

כולנו כל כך מזדהים עם אושרנו הסובייקטיבי, הפרטי והקטן – עד שזה מביא אותנו להתכחשות לגורל שלנו. אנו מסרבים לראות אותו, מסרבים לקבל אותו. ואז נוצר דיסונאנס, בין התפקיד ובין איך שאנו מגלמים אותו, ואז אנו חיים חיינו מתוך חוסר אותנטיות.

רוב בני האדם חיים מתוך התכחשות והתעלמות מן האספקט הטראגי של חייהם, (בין אם זה האספקט הטראגי הפרטי או הכלל אנושי), וכך הם עדיין חיים חיים טראגיים, אך אלה חיים לא אותנטיים.

אדם לא יכול להיות אמיתי, אלא אם כן הוא חי מתוך מודעות לאספקט הטראגי של חייו.  

ומצד שני חיים טראגיים הם חיי פרדוקס: נולדנו כדי לצנוח ולסיים בטרגדיה. כמו בניין מפואר שנבנה כדי שיתפורר וישבר לפני שייהרס ויעלם. כך הם חיינו. לא תהליך של בניה, אלא תהליך של אובדן והרס מתמשך של כל שהתעצב וצמח בילדותנו ובגרותנו. הבגרות וגיל העמידה הם במידה רבה היסדקות והתפוררות של התקוות והשאיפות של הגילאים הצעירים.

הפרדוקס אינו סתירה לחיים שקיווינו להם, הוא האתגר שעמו עלינו להתמודד. הוא צריך להפוך לבסיס להשקפת העולם שלנו.

חיים אותנטיים חייבים להישען את קבלת החיים כפרדוכס לוגי וכמציאות טראגית.. אין אפשרות להבין את החיים ללא קבלתם כפרדוכס.  או לפחות כסתירה לוגית. והפרדוקס הראשי שבהם הוא שאנו נולדים כדי למות, גדלים כדי להזדקן וחווים בריאות שתהפוך למחלות. החיים הורסים את עצמם כעבור כמה זמן. כל היופי והרעננות ממיטים על עצמם את קללת ההיפוך הרע. בחיים התיזה זורמת לקראת השלילה של עצמה. החיים הם חיים של ניגודים, אנו בוחרים בקוטב החיובי אך מי שמנצח בדרך כלל זה הקוטב הפחות נחשק.

וכמובן שהפרדוקס הגדול ביותר הוא המוות. אין סתירה לוגית יותר גדולה.

וכך, אם אנו מקבלים אכן את החיים כפרדוקס, חיינו יכולים להפוך למשולש, שהקודקוד העליון שלו מצוי למטה, בעוד שני הקודקודים שהם בדרך כלל בסיס המשולש, מצויים למעלה. ושני קודקודים אלו הם האותנטיות והטראגיות.

במידה והמשולש הזה שלם, ועומד על קודקודו, אפשר לקרוא לחיים הללו: חיים גדולים. הבעיה היא שברוב המשולשים רק קודקוד אחד של המשולש מתקיים: טרגדיה. וגם הוא בדרך כלל מוכחש.

ולכן על האדם להרחיב הווייתו, כדי שיכלול בתוכו את הפרדוקס, כתשתית בסיסית לקיום, ואז, משקיבל את הפרדוכס כתשתית לחיי אדם - יהיה מסוגל להתמודד עם הטראגיות של עצם הקיום האנושי, ואז יהיה מסוגל להצמיח מתוכו- את העוצמה הנפשית לקבל את גורלו, ולתת את כל כולו לגורלו, למרות שזה גורלו, ואז יחיה חיים אותנטיים. אלה חיים עם משמעות. חיים עם עוצמה פנימית.

 אף אחד לא ייתן לו ציונים על כך, אף אחד גם לא ידע שקיבל את גורלו, אף אחד לא ידע שמתחת לחזות הרגילה, הוא חי חיים גדולים. שיחק תפקיד גדול, חי אותו בצורה גדולה והוא הקהל, הבמאי והשחקן של חייו. (את התסריט כתב מישהו אחר).

רוב בני האדם חיים חייהם כמשוואה רציונאלית, של שכר ועונש: עשה כך וכך, קבל כך וכך. לא עשית לא קיבלת, גורלך בידך. החיים זה מה שאתה עושה מהם.

אך החיים לא בדיוק הוגנים, והטרגדיות הגדולות ביותר מתרחשות על אנשים שלא עשו כלום כדי שזה יגיע להם.

חיים מתוך הכוונה לאספקט הפרדוכסלי יכולים להביא לחיים אותנטיים. וחיים מתוך הכחשה של האספקט הפרדוכסלי יובילו לחיים אבסורדיים.

וכך לאדם יש בחירה: לחיות מתוך פרדוקס או מתוך אבסורד. חיים מתוך פרדוקס הם חיים של בחירה ואתגר, חיים של אבסורד הם חיים של הימלטות והדחקה. הפרדוקס היא בחירה בסיסית שמובילה לאותנטיות. האבסורד, לעומת זאת, הוא תוצר שמגיע בגלל ההדחקה שהאדם מדחיק את הפרדוקסליות והטרגיות של חייו.

זו בחירה בין שתי רעות חולות. רק שבאחת אתה בורח, בשנייה אתה מתמודד.

באחת אתה מוכר את כבודך בעבור מקסם האושר, בשנייה אתה מרוויח את תחושת הערך העצמי שלך, בעבור פיכחון וקבלת גורלך כמות שהוא.

והדוגמה הנפלאה ביותר לאדם שמתמודד עם גורלו ומרוויח את כבודו למרות שהפסיד בקרב. הוא סיפורו הנפלא של ארנסט המינגווי: 'הזקן והים'. שבו הזקן חוזר מן ההתמודדות עם הים האכזר, שמסמל אל החיים והגורל, והוא חזר בלי הדג הגדול רק עם שילדו. הוא הפסיד במערכה, אך הציל את כבודו.

וכך, אותנטיות וכבוד עצמי הן שתי איכויות שיכולות להתלוות לאדם שחי מתוך קבלה ועוצמה פנימית את הטראגיות של חייו (כאדם פרטי וכאנוש). אך ישנה גם איכות שלישית. שתי הראשונות הן איכויות אישיות ואילו השלישית היא איכות תקשורתית: ושמה אמפטיה. אדם שחוזה בממד הטראגי של הקיום האנושי, לא יכול שלא לחוש הזדהות וחום אנושי עם אדם אחר שהוא פוגש, כי לשניהם גורל טראגי משותף.

חיים בלי אמפטיה, הם קשים ובודדים. ואילו היכולת לקבל אמפטיה מן הזולת, לא בגלל משהו אישי אלא רק בגלל שהוא שותף לאותו גורל כמוך – היא אחת האיכויות התקשורתיות שמאפשרות לחיים הללו להיות נסבלים, למרות הטראגיות שאופפת אותם.  

קבלת אמפטיה מן הזולת יכולה להתקבל על ידי אדם החווה את הטראגיות של חייו וגורלו, כאחת החוויות המשמעותיות והחזקות של חייו.

וכך, המשולש האחד מצמיח מתוך קודקוד האותנטיות  - משולש אחר. קודקוד האותנטיות משותף לשני המשולשים, ובמשולש השני נוספים לקודקוד האותנטיות קודקוד כבוד עצמי וקודקוד אמפטיה.

המשולש הראשון הוא משולש החיים, המשולש השני הוא משולש הצמיחה הפנימית והגשר בין משולש החיים למשולש הצמיחה הפנימית הוא גשר האותנטיות.

במשולש הראשון לאדם ישנה אפשרות לראות ולקבל את החיים כמות שהם, (פרדוקס וטרגדיה) וזה יכול לאפשר לו להשיל את המסכות לקבל את עצמו כמות שהוא (אותנטיות).

לאחר שקיבל עצמו והרשה לעצמו להיות הוא, הוא יכול (דרך הווקטור של הקבלה העצמית) לאפשר לעצמו לצמוח מפנים. וכבוד כלפי עצמו (כבוד עצמי) והזדהות וחום אנושי כלפי בני אדם אחרים (אמפטיה) -  הם עלי הכותרת בצמח חייו הפנימיים שצמח על רקע הדשן שסיפקו חומרי המשולש הראשון.

מונחים משדה הז'אנר

1] טרגדיה:

טרגדיה היא יצירה ספרותית דרמטית, בעלת עלילה, אירועים וחוויות עזות. הטרגדיה עוסקת ביצרים אנושיים בלתי נשלטים כמו: גאווה, תשוקה ושנאה. עלילת הטרגדיה רצופה במשברים, עליות ונפילות של הגיבור כנגד הגורל והאלים. הטרגדיה מסתיימת באסון צפוי מראש.
משמעות השם טרגדיה נגזר מהמילה היוונית "טרגוס" שמשמעה- תיש. הטרגדיה הקלאסית לוותה בטקסים שנערכו לכבודו של אל היין והפריון – דיוניסוס והתיש הועלה כקורבן.
ראשית הטרגדיה ביון העתיקה. היונים הקדמונים שילבו טרגדיות בטקסי הפולחן שלהם לטבע. יסודם של הטרגדיות בטקסי חיים, מוות ותחייה התואמים לתהליכים בטבע של צמיחה, נבילה וצמיחה מחודשת.
הטרגדיות הראשונות ביוון היו מוצגות על ידי שחקנים ומקהלה על במות, בפני קהל צופים. הטרגדיה היוונית העמידה במרכז את האדם העומד מול עוצמת האלים. כוחו הדל של האדם מול כוחם הרב של האלים, תקווה מול גורל נחרץ מראש. שיאה של הטרגדיה היוונית ביצירותיהם של אייסכלוס, סופוקלס  ואוריפידס. גיבורי הטרגדיה הקלאסית היו גיבורי על, בעלי כוחות על טבעיים או מלכים. דרכם לאסון, לסוף הטרגי, הייתה מלווה בייסורים ובאיבוד מעמדם החברתי.
אריסטו, בספרו "פואטיקה" הגדיר את הטרגדיה כחיקוי למציאות – "מימזיס", כעלילה נעלה ושלמה. על פי כללי הטרגדיה: חשוב לשמור על אחדות בעלילה, בזמן ובמקום. לפי אריסטו, מטרת הטרגדיה ליצור אמפטיה בלב השומעים, לזעזע ולהעלות רגשות של פחד וחמלה. למעשה לגרום לצופה או לשומע להזדככות ולהיטהרות – "קתרזיס".
ביצירה "אניטגונה": הגיבורה היא דמות נעלה, רודפת צדק היוצאת למאבק נגד צו המלך. מתרחש מאבק בינה לבין קריאון שמפר את הסדר. כאשר מושב הסדר על כנו מתרחש האסון, אנטיגונה הגיבורה מתה, בנו של קריאון מת בזרועותיה ואשתו מתאבדת.

הטרגדיה כיצירה ספרותית, שבה ופרחה במאות ה 17-16 באירופה. מאז חלו בה שינויים: הגיבור אינו גיבור-על או מלך אלא פעמים רבות אדם פשוט. שייקספיר כתב את היצירות הגדולות "המלט" ו"מקבת". ביצירות אלה הכניס שייקספיר את האלמנט הפסיכולוגי הטמון בכל אדם. כוחן של הטרגדיות השיקספיריות הוא ברגש ההזדהות הגדול שהן מעוררות. לפיהן האדם עצמו גורם לאסון, ואילו הגורל או העל טבעי רק מאיצים את התהליך. מקבת, אינו מצליח לגבור על יצרו ונופל קורבן למזימתם של כוחות השאול המפתים אותו לרצוח את המלך.

בעשורים האחרונים לא נכתבות יצירות המוגדרות כטרגדיות. אך, ישנן יצירות ספרותית שיש בהן מוטיבים טרגיים. היוצרים המודרניים כמו בקט, פינטר או המחזאי העברי חנוך לוין שילבו ביצירותיהם מוטיבים טרגיים. גיבורי הטרגדיה המודרנית הם יצורים דלים וחסרי כוחות נפש מכדי להתמודד עם מר גורלם. (שלא כמו הגיבור הטראגי):

 2] גיבור הטראגי:   

גיבור טראגי-  מייצג את האנושות כולה. מצויה  בו תכונה אנושית,  הקיימת בטבע האדם: הסבל שהוא עובר, ידיעת הסבל העובר עליו, משותפים לו ולבני אנוש. אך הוא שונה מן האנושות הרגילה, בכך שהוא חשוף לתהפוכות הגורל, הוא עלול ליפול, לסבול עד כדי אובדן. עובדה זו  היא בעלת ערך דרמטי הגורם לאדם רגיל להזדהות עמו.

הגיבור הטראגי אמיץ לב אך מלא כעסים. הכעסים מתבטאים בסערת רגשות ספונטאנית ("המלט" של שייקספיר, "אנטיגונה" של סופוקלס), מה  שחורצים את גורלו הטרגי.

מוסריותו של הגיבור הטראגי גבוהה מאד. הוא רודף אמת ודורש לגלותה בכל מחיר. היכולת לסבול והפיוס עם הסבל מתוך אומץ לב, נובעים ממוסריותו הגבוהה. הסבל מוביל אל הידיעה.

הגיבור הטראגי מרכזי בטרגדיה, הוא הנושא העיקרי בה. הגיבור הוא מעין תחנת כוח לבעיות העיקריות בעלילה או המחזה, וכמה נקודות חשובות עלולות להתבהר ע"י עיון בטבעו ובתפקידו.

הגיבור הטראגי הוא יציג במיוחד, הוא מייצג את המין האנושי כולו, נציגה של כל האנושות בגילום איזה אספקט יסודי קבוע של טבע האדם. הגיבור מתמודד עם סיטואציה יציגה שלו שבה הוא משתמש בכלים מוכרים ליצור האנושי – שהם היצרים האנושים היסודיים וכוח התבונה האנושי, הוא בא להראות ולהוכיח כי בסבלו ובידיעתו יש מן המשותף לו ולשאר אחיו, בני–האדם, במידה שיש לעשותם כנותני דוגמא, מופתיים ומאלפים. אך בניגוד לנכתב הנ"ל  כדי שהגיבור הטראגי יהיה יציג במיוחד עליו להיות יציג במובן אחר: אסור לו להיות אדם ממוצע – אדם רגיל, בינוני, חסר ייחוד. הדבר שהוא מייצגו, קצה גבולה של האפשרות הגנוזה, שאינו ניתנה להשגה לאדם רגיל, ולא אמצעיתה או ממוצע שלה. הגיבור הטרגי מייצג את החוויה האנושית בהיבטיה הקיצוניים ביותר, הסבל והידיעה הקשים והטראומטיים ביותר ולא ברמתם הממוצעת, האחידה ועם זאת הגיבור הטראגי מייצג את האנושות כולה.  

ניסוחו של נורתרופ לגבי הגיבור הטרגי הוא אחד הקולעים ביותר:

 "הגיבורים הטרגיים הם נקודת השיא בגופם האנושי עד כדי כך שהם, כמדומה, נעשים כליאי אנרגיה החשמלית סביבם, שהרי העצים הגבוהים עלולים יותר להיפגע בברק מאשר אגודת עשבים …"

 – כלומר מה שנורתרופ אמר בניסוחו הוא שהגיבור הטרגי הוא מרכז העלילה וכל האירועים סובבים סביבו. הוא דימה את הגיבור לעץ גבוה שיש לו יותר סיכוי להיפגע מהאירועים המתרחשים מאשר לעשבים – לדמויות המשניות. הדמויות המשניות שבכל תמונה מעניינות אך ורק בה במידה שהן חשות כל אחת בסיטואציה שלה – תחושה מעומעמת, קלושה, המספיקה לצורך הסיטואציה ותו לא, הכמעט אינטלגנטית ולעומתם הגיבור הטרגי חש תחושה אינטנסיבית וחריפה, תחושת השלמה שבה הוא מודע ואחראי במידה רבה. הגיבורים מפיקים את המרב ממה שקורה להם ובכך נותנים לנו הצופים לחוש בדרך החזקה ביותר את המאורעות. הדמויות המשניות, פשוטי העם, האנשים הרגילים עוזרים לנו להמרצת המקרים הקורים. כך מוצאת לה הייצוגיות האידיאלית של הגיבור הטרגי מקום ושם בייחודו המובהק – ייחוד של אופי, רוח, נפש, וכדומה.

ביבליוגרפיה: 

טרגדיות מובחרות:

Aeschylus. Oresteia. Penguin.

Aristotle. The Poetics. Penguin. (or Bywater trans.)

Battenhouse, Roy. Shakespearean Tragedy. U Indiana P, 1969.

Bradley, A. C. "Hegel's Theory of Tragedy." In Oxford Lectures on Poetry: 69-95.

Euripides. Medea. Meridian.

Freud, Sigmund. On Oedipus and Hamlet. In Basic Writings. Brill. (see also Ernest Jones. Hamlet and Oedipus.  Norton.)

---. Character and Culture. New York: Collier Books, 1963.

Hegel, Georg Wilhelm, sections on tragedy in Aesthetics: Lectures on Fine Art. Trans. F. P. B.  Osmaston.  London: 1920.

Ibsen, Henrik. Ghosts. Signet.

The Book of Job.

Miller, Arthur.  Death of A Salesman. Viking Press.

The New Testament (The Gospels; special attention given to the non-synoptic Gospel According to John).

The New York Times.  All material on the Challenger disaster for January 1986.

O'Neill, Eugene.  Long Day's Journey Into Night. Yale University Press.

Nietzsche, Friedrich. "The Birth of Tragedy." In The Birth of Tragedy and The Genealogy of Morals.  Trans. Francis Golffing. New York, 1956.

Sewall, Richard B. The Vision of Tragedy. Yale UP, 1959.

Shakespeare, William. Othello. Signet.

Sophocles. The Oedipus Cycle. Trans. Dudley Fitts and Robert Fitzgerald. Harcourt, Brace, Jovanovich.

Steiner, George. The Death of Tragedy. New York: Galaxy/Oxford, 1961; 1980.

Styron, William. The Confessions of Nat Turner. Random House.

de Unamuno, Miguel . The Tragic Sense of Life.

Williams, Raymond. Modern Tragedy. Stanford UP, 1966.

Van Gogh, Vincent. Complete Letters. 1959.

 

Zimmermann, Bernhard. Greek Tragedy: An Introduction. Trans. Thomas Marier. Johns Hopkins UP, 1991

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גבריאל רעם