אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

להשיג בחנויות המשומשים המובחרות


תאריך פרסום קודם: 
2004
ליאו טולסטוי (1828-1910)
ליאו טולסטוי (1828-1910). אם כי ידוע שאשתו של טולסטוי עשתה לו בלגנים בגלל הסיפור הזה, למרות שהיא היתה דווקא מאוד אשת-ספרות... כי ההקצנה האבסורדית אינה קריקטוריסטית, ודמותו של הבעל-הרוצח היא מאוד אנושית... עוד-רגע משכנעת בצידקתה.

 המלצה נלהבת אחרי קריאה חוזרת של שתי יצירות ספרותיות קלאסיות

 על "סונטת קרויצר" של טולסטוי  

את אחת מיצירותיו הידועות הכתיר טולסטוי (ליאו, 1828– 1910) בשמה של אחת היצירות הידועות של בטהובן, ומי שקרא יודע למה, ועוד רגע גם אתם תדעו.

הסיפור בכללותו עוסק בדינמיקה של חיי נישואים – ניתוח מבריק ומעמיק ביותר, וכמו לגבי בטהובן כך לגבי טולסטוי – כאילו שהסיפור הזה נכתב אתמול, למרות שכלי התחבורה העיקרי המשמש בו הוא כירכרת סוסים, וכו'.  

פעם היתה לסופרים בעיה של פוליטיקלי-קורקטנס לגבי כתיבת מילים כמו זין, ולכן, כדי להזיז לקוראים לא רק את הגבינה שלהם הם היו חייבים להפגין אומץ ולעניין ולרגש אותם במובנים יותר מהותיים (מה שנכון גם לגבי מלחינים, אם נחשוב קצת). 

סיפור מרתק ביותר שאורכו כ-80 עמודים. מרתק ביותר למרות שסופו ידוע לקורא מראש, ולכן אין לי בעיה לגלות: הוא מסתיים ברצח. במהלכו מסופר גם – במילים ספורות אך מפתיעות ומעוררות הרבה מחשבה – מה קרה עם הבעל-הרוצח לאחר הרצח, אבל את ה"מידע" הזה לא אסגיר כאן, למרות שמבחינתו של טולסטוי הוא אינו הפואנטה, כדי שאולי בכל זאת תקראו את הסיפור בעצמכם (אה, כן?? אפשר למצוא את ה"מידע" הזה ב"גוגל"?? עד כדי כך העולם התקדם??!!). 

כאשר יצירה היא באמת נועזת אז היא-נועזת-היא-נועזת בכל תקופה. כתביו של טולסטוי סבלו רבות מהצנזורה של משטר הצאר, מסיבות-עילות כנסייתיות, אבל הסיפור הזה עלול להתפרש כשערורייתי גם בימינו, לא פחות מאשר אז, לעורר הרבה אי-נוחות אצל אנשים נשואים, ואצל השואפים להנשא, כלומר אצל כמעט כולם, אם כי מסיבה שעל-פניה היא שונה, ואעשה עכשיו נסיון קלוּש להגדיר את הסיבה הזאת במשפט אחד: אנחנו חיים בתקופה שבה ה"אהבה" היא כבר לא רק גחמה של רומנטיקאים אלא הדת השלטת, כמעט כנסייה.  

להרגשתי הסיפור הזה הוא במהותו לא פחות נועז מאשר "לוליטה" של נבוקוב, וסופר שכותב היום סיפור כזה עלול שלא למצוא לו מו"ל, אפילו אם הוא סופר מהולל: על-פי המונולוג הזה לא רק עניין ה"זוגיות" אלא כל עניין המשפחה-ילדים, שלא לדבר על ההתברגנות, אינו אלא המחיר שבני-אדם מוכנים לשלם עבור הגשמת אמביציה אַפֵלָה להגיע לחיי מין סדירים וקלים, בעלי אופי רכושני-זנותי; וקשה למצוא בו איזושהו ביטוי של אמונה בצדדים אחרים של מטבע הנישואין. אבל בכל זאת בזמן הקריאה אני-אישית לא הרגשתי שמדובר בְּמָשָל חובק אלא בהקצנה אבסורדית-מכוּונת שלדידו של טולסטוי היא נכונה סטטיסטית באותה מידה שנכונה סטטיסטית האמירה שגבר נשוי חייב להגיע לנקודה שבה הוא רוצח את אשתו, או לפחות הוזה על כך. במילים אחרות אם דעתו של טולסטוי היתה פשטנית-חד-משמעית הוא לא היה כותב סיפור אלא מאמר.

אם כי ידוע שאשתו של טולסטוי עשתה לו בלגנים בגלל הסיפור הזה, למרות שהיא היתה דווקא מאוד אשת-ספרות... כי ההקצנה האבסורדית אינה קריקטוריסטית, ודמותו של הבעל-הרוצח היא מאוד אנושית... עוד-רגע משכנעת בצידקתה... 

האשה בסיפור היא פסנתרנית חובבת, כלומר למדה פעם, בנעוריה, ובשלב שבו חיי הנישואים-בית-משפחה מתחילים לשעמם אותה (לדבריו של בעלה) היא מתחילה לארח כנר אחד, מבאי ביתם. האם הבעל באמת או רק כאילו מעוניין בכך, והאם האשה מעוניינת במיפגשים האלה לצורך או שלא רק לצורך נגינת דואטים... זה הסיפור. ו"סונטת קרויצר" בנגינתם מטריפה את דעתו של הבעל ומעלה לו את הדם לראש באופן מיוחד. 

הסיפור מסופר ברובו בגוף ראשון, כווידוי-מונולוג של הרוצח. להלן הקטע המתייחס ספציפית ל"סונטת קרויצר" של בטהובן:  

בסוגריים: כיוון שנגינה בפסנתר היא מַתָת שגדולה עליי אז אסתפק במחיאות כפיים צוננות-סמליות מצידכם, כתודה על טירחתי בהעתקה עם המקלדת הנחותה הזאת, שאפילו בלבנים-שחורים-אדומים הפְּלֶבֶּאִיים שלה כנראה שכבר אף פעם לא אייטיב לנענע – לא מבחינה יצירתית ואף לא מבחינת הביצוע (מאז שקניתי מחשב כמעט שכבר התקבעתי על הקלדה באצבע אחת). סגור סוגריים.  

"הסעודה היתה ככל סעודה, משעממת, כולה העמדת-פנים. בשעה מוקדמת למדי התחילה הנגינה. הוֹ, מה זוכר אני את כל הפרטים של ערב זה. זוכר אני כיצד הביא את הכינור, פתח את הנרתיק, הסיר את הכיסוי שרקמה למענו אחת הגברות, לקח את הכלי לידיו והתחיל לכוונו. זוכר אני כיצד ישבה אשתי בשוויון-נפש מעושׂה – שמאחוריו העלימה חרדה רבה רבה, בעיקר חרדה ליכולתה – כיצד ישבה בהבעה מעוּשׂה אל הפסנתר, והנה התחילו צלילי ה'לַה' המקובלים, הפּיצ'יקאטו של הכינור, הצבת התווים. אזכור עוד, כיצד העיפו מבט זה בזה, סקרו את האורחים התופסים מקומות, אמרו משהו איש לרעהו, והנגינה התחילה. היא הקישה אקורד ראשון. פניו הרצינו, החמירו, נעשו סימפּאטיות, ותוך הטיית-אוזן לצליליו שלו מרט באצבעות זהירות בנימים והשיב לפסנתר. והנה מתחיל הדבר...

הפסיק והשמיע פעמים אחדות בזו אחר זו את צליליו. אמר להתחיל, אלא שנתנשף חוטמו ושוב נעצר.

הם ניגנו את סונטת קרויצר לבטהובן. המכיר אתה את הפּרֶסטו הראשון? מכיר?! אוּ!.. יצירה איומה היא סונטה זו. דווקא חלק זה. והמוסיקה בכללה דבר איום היא. מה היא? איני מבין. מהי המוזיקה? מה היא עושה? ומדוע היא עושה מה שעושה? יש אומרים, המוזיקה משפיעה בצורה המעלה את הנפש – הבלים, שקר! היא משפיעה, משפיעה עד מאוד, בי אני מדבר, אך כלל לא בצורה המעלה את הנפש. אין היא משפיעה בצורה המעלה את הנפש או מורידה אותה, אלא בצורה המגרה את הנפש. כיצד אסביר לך זאת? המוזיקה מאלצת אותי לשכוח את עצמי, את מצבי האמיתי, היא מעבירה אותי לאיזה מצב אחר, שאינו מצבי: בהשפעת המוזיקה נדמה לי, שאני מרגיש מה שאיני מרגיש, לאמיתו של דבר, שאני מבין מה שאיני מבין, שאני יכול לעשות מה שאיני יכול. אני מסביר את הדבר בכך, שהמוזיקה משפיעה כפיהוק, כצחוק: איני רוצה לישון אך מפהק למראה איש מפהק, ואין לי עילה לצחוק, אך אני צוחק לקול צחוקו של מישהו. 

היא, המוזיקה, מעבירה אותי במישרים אל מצב-הנפש שבו היה שרוי מלחין המוזיקה. נפשי מתמזגת בנפשו ואני עובר עימו ממצב אחד למשנהו, אך מדוע עשיתי כן, איני יודע. הלא האיש שהלחין את סונטת קרויצר – בטהובן, ידע בוודאי מדוע הוא שרוי במצב זה – מצב זה הביאו לידי מעשים מסוימים, ועל כן ראה משמעות במצב זה, ואילו אני איני רואה אותה. ועל כן המוזיקה מגרה בלבד, ואינה מסיימת. הנה, ינגנו מארש-מלחמה, החיילים יצעדו לצלילי המארש, והמוזיקה הגיעה לתכליתה. ניגנו ריקוד, רקדתי, והמוזיקה הגיעה לתכליתה. והנה שרו מיסה, אכלתי את לחם-הקודש, אף כאן הגיעה המוסיקה לתכליתה, ואם לא כן – הריהי גירוי בלבד, ואילו הדבר שראוי לעשותו תוך כדי גירוי זה – איננו. ועל כן המוזיקה משפיעה לפעמים השפעה אדירה, איומה כל כך. בְּסין המוזיקה עניין ממלכתי היא. וראוי שיהיה כן. כלום אפשר להרשות, כי כל הרוצה בכך יהפנט את זולתו או את הרבים, ואחר כך יעשה בהם כרצונו. והעיקר, הייתכן כי מהפנט זה יהיה פורק-המוסר הראשון שנזדמן לנו באקראי. 

ואמצעי אימתני זה נתון בידי כל המזדמן. למשל, אפילו סונטת קרויצר זו, הפּרֶסטוֹ הראשון. כלום מותר לנגן פרסטו זה בטרקלין, בחברת גברות חשופות-חזה? לנגן ואחר כך למחוא כף, ואחר כל לאכול גלידה ולדבר ברכילות האחרונה. פרקים אלה מותר לנגן רק בנסיבות מסוימות, חשובות ונכבדות, ורק כשנדרשים מעשים חשובים ההולמים מוזיקה זו. לנגן, ולפעול לפי הלך הנפש שהשרתה מוזיקה זו. אולם הפעלה שאינה הולמת לא את המקום ולא את הזמן של האנרגיה ושל הרגש שאינו מתגַלֵם בשום דבר, אינה יכולה שלא להשפיע השפעה קטלנית. עלי, מכל מקום, השפיע פרק זה השפעה איומה. כאילו נפתחו לפניי רגשות חדשים לגמרי, אפשרויות חדשות, שלא ידעתי עד כה. כאילו נאמר בנפשי – הנה כך, כלל לא כפי שחשבתי וחייתי עד עתה, הנה כך. מהו חדש זה, מה נודע לי, לא ידעתי, אולם תודעת קיומו של מצב חדש זה משמחת היתה מאוד. כל הדמויות הללו, ובכללן אשתי והוא, נצטיירו לעיניי באור שונה לגמרי. 

לאחר פְּרֶסְטוֹ זה השלימו לנגן את ה-andante הנהדר, אך רגיל ולא חדש, על הוואריאציות התפֵלות והסיום החלש לגמרי. אחר כך הוסיפו וניגנו לבקשת האורחים אלֶגיה של ארנסט ופכּים קטנים. הכל יפה היה, אלא שכל זה לא הניח בי אפילו אחוז אחד של הרושם שהניח בי הפרק הראשון. כל השאר התרחש על רקע הרושם שטבע בי הפרק הראשון. הרגשתי כל הערב קלות, עליצות. ואילו את אשתי לא ראיתי מעולם בדמותה בערב הזה. עיניים מבריקות אלו, חומרה זו, החשיבות שבהבעה בעודה מנגנת, וההתמוססות הגמורה, אותו חיוך חלוש, עלוב ומדושן-עונג לאחר שסיימו את הנגינה. כל זה ראיתי, אך לא ייחסתי לכך שום משמעות, אלא הבינותי כי חוותה מה שחוויתי אני, וכי גם לה, כמו לי, נתגלו, וכאילו עלו בזכרון, רגשות חדשים שלא נודעו עד כה - - - ".

הסיפור יצא לאור בעברית בהוצאת "דביר" בשנת 1976. תירגם מרוסית צבי ארד – עברית נהדרת, שניחֶנֶת במידה מסוימת של ארכאיוּת שבהחלט הולמת.

 
על "כוכב הלכת של מר סאמלר" של סוֹל בֶּלו (1915 – )

הסיפור מתרחש בערך בשנת 1969, השנה בה הנחיתו האמריקאים אנשים על הירח. ארתור סאמלר מתגורר בניו-יורק, הוא אינטלקטואל יהודי בן למעלה מ-70, ניצול שואה, איש-מופת (לפחות בעיניי) שנוטה להרהר רבות ועמוקות בערכו ובטעמו של המאמץ לכבוש את הגלקסיה, וליתר דיוק באמונה שהגיעה העת להעביר את המין האנושי ל"אמריקה" חדשה, בתולית. הוא קצת בעד אבל בסך-הכל נגד, הוא מבין לליבה של התשוקה הזאת אבל מתקשה לכבד אותה, הוא לא מתגעגע לאיזשהו עולם מוצלח שכאילו היה פעם ובהחלט מוצא הצדקה לתחושה שכדור הארץ הוא כבר אדמה חרוכה; אבל בסך-הכל כל האקשן שתכליתו הנתקות הוא בעיניו בריחה, שיגעון... לא חייבים לעשות את כל מה שאפשר לעשות...

מי שקרא בסול בלו (חתן פרס נובל לספרות 1976) יכול בקלות לעשות הקבלה בין לבטיו של גיבורו סאמלר בעניין יישוב הירח לבין כל דיון אפשרי בכתיבתו: בלו הוא אולי אחרון הקלאסיקנים, בעיניי אחד הגדולים שבהם, אי פעם. המבקר האמריקאי ג'יימס ווּד כותב ש"בֶּלוֹ דחה את ההוצאה להורג של הריאליזם למשך דור שלם, הדור שלאחר מלחמת העולם השניה; הוא הרחיק את צווארו של הריאליזם מחרבו החדה של הפוסט-מודרניזם, והוא עשה זאת באמצעות הפחת רוח חיים בריאליזם המסורתי מתוך שימוש בטכניקות מודרניסטיות"... האם אלו דיבורים על סופר? על צייר? על מלחין?.. גם וגם וגם... בכתיבתו של בלו יש הכל, גם הרבה טעמים, ותשומת-לב מיוחדת לריחות – ב"מערכת קולנוע ביתי" שקניתם לאחרונה אתם מקבלים פחות.

למרות הקירבה המסוימת-המשוערת בין השקפותיו של בֶּלוֹ-עצמו לבין השקפותיו של גיבורו הראשי (זה או אחר) יש תמיד להקפיד על הבחנה ביניהם – גם כשמדובר באינטלקטואל כמו סאמלר (או בפרופסור לפילוסופיה, למי שקרא את "הרצוג") נקודת התצפית של האמנות שלו היא תמיד יותר גבוהה. כדי לחזק את הגישור בין סיקור סיפורו של טולסטוי לבין סיקור הרומן הזה של בלו, אצטט קודם-כל פיסקה שבה החומר שממנו הציפור בונה את קינהּ הוא מוזיקה:

"עולמות חדשים? אתחלתות חדשות? אין זה ענין פשוט כל-כך (הירהר סאמלר בינו לבין עצמו, בחפשו משהו שיסיח דעתו). מה עשה רב החובל נֶמוֹ ב'עשרים אלף רגל מתחת למים'? הוא ישב בצוללת נאוטילוס, וניגן על קרקעית האוקיאנוס את באך והנדל בעוגב. חומר טוב, אך ישן. ומה בדבר 'נוסע הזמן' של וֶאלס, כשמצא את עצמו אלפי שנים בעתיד? הוא התאהב בפשטוּת בנערה אֶלוֹי היפהפיה. לקחת עימך, בין למעמקים ובין לחלל ולזמן, משהו יקר, ולשמור עליו – זה כמדומה היה הדחף שלהם. ז'ול וֶורן צדק בהחלט, שהביא את הנדל ולא את ואגנר אל קרקעית הים, אף כי בימי וורן היה ואגנר האוואנגארד בקרב הסימבוליסטים, שמִיזגוּ מילה וצליל יחד. לפי ניטְשֶה, הגרמנים, שהיו מדוּכאים ללא-נשׂוא על-ידי העובדה שהם גרמנים, השתמשו בואגנר כבחשיש. לגבי מר סאמלר היה ואגנר מוזיקת-רקע לפוגרום. ומה צריך אדם להביא לירח, מוזיקה אלקטרונית? מר סאמלר היה מתנגד לכך. תהיה בכך השפלת-האמנוּת בפני המדע."

סוגיית כיבוש החלל היא רק אחת מהסוגיות שבהן נוטה סאמלר להרהר, היא מטאפורה המדגישה את הרובד ההגותי-מטאפיזי של הרומן. במהלך הקריאה שמו של הרומן – "כוכב הלכת של מר סאמלר" – לא יכול שלא להזכיר לנו הישראלים את המטאפורה "פלנטה אחרת", אותה הגה ק.צטניק במשפט אייכמן; וסול בלו היהודי, למותר לציין, מתמצא בהסטוריה הישראלית ובכלל, הוא מכיר אותנו יותר מאשר רוב-רובנו מעיזים להכיר את עצמנו (כנ"ל פיליפ רות'). יש קטע בספר שבו מספר סאמלר על חוויותיו כעיתונאי-חוץ במלחמת 67 – מה שנחרת בזכרונו זה כמעט אך ורק הגופות החרוכות שהיו מוטלות בהמוניהן במדבר סיני, שהזכירו לו... אוקיי, הבנתם... לא... הקטע הזה מריח אך ורק מגופות, שום פוליטיקה.

אבל החוויה המרכזית של הקורא נסובה סביב היחסים המאוד אמפטיים, אף שקשה לומר אוהבים, בין סאמלר לבין הדור הצעיר של משפחתו ושל הפריפריה שלה: לא פחות מאשר ביחסיו של סאמלר עם בתו עוסק בלו ביחסיו של סאמלר עם אחייניו, ועם אחייניותיו... יש הבדל... נצרים מדרגות קירבה שונות שהם מצד אחד אמריקאים ברוב רמ"חיהם ושסיהם, בהולים-לזהב וכל זה, אך מצד שני שורש היהודי ושורש הנודד שלהם מניעים אותם לחיפושי-אמת הרבה מעבר למה שמחייבים אותם האתוס והמנטאליות האמריקאיים; וכך הם מוצאים את עצמם מגלים מידה לא מבוטלת של נכונות לדעת את היוסף הזה, והתמיכה הכלכלית והסיעודית שהוא מקבל מהם (למשל הוא מתגורר אצל אחת מאחייניותיו) נתפשת אצלם לא כחמלה, אף לא כ"והדרת פני זקן", אלא כמַעֲשֵׂר שמעלים למנהיג רוחני.

אבל גם לצעירים שכאלה יש את העַד-כאן שלהם: למשל ישנה סצינה שבה סאמלר מרשה לעצמו למתוח ביקורת על אחייניתו אנג'לה לגבי חיי המין שלה, ומתפתח ביניהם הדיאלוג הבא:
" 'דוד סאמלר!' היא היתה מלאת זעם.
'אה, את כועסת. כמובן... '
'אתה העלבת אותי. די השתדלת. ובכן הצלחת – הצלחת להעליב אותי, דוד סאמלר.'
'לא זו היתה המטרה. אני מאמין רק שיש דברים שכל אחד יודע, וחייב לדעת'.
'בשם אלוהים, עזוב את זה.'
'אני לא אעסוק עוד בעניינים אחרים.'
'אתה חי חיים מיוחדים בחדר המדכא ההוא (אצל אחיינית אחרת). זה מקסים, אך איזה קשר יש לזה עם משהו! אינני סבורה שאתה מבין את ענייניהם של הבריות. לְמה אתה מתכוון ב'מישגל-פֶּה', מה א ת ה יודע על זה?'
ובכן, זה לא פעל (אמר לעצמו). מה שהטיחה נגדו היה מה שהאיש הצעיר בקולומביה צעק אליו. הוא לא שייך לעניין. זקן גבה-קומה, יבש, בלתי נעים, מותח ביקורת, מעמיד פני חשיבוּת. מיהו לעזאזל? - - - אולי הוא לא היה צריך להרגיז את אנג'לה בצורה כה מכאיבה אבל עכשיו הוא עצמו היה רועד".

סול בלו הוא כאמור אמן גדול מכדי שאפשר יהיה לתמצת במאמר את ה"מה הוא רצה להגיד" בספרו, גם לא בדרך של ציטוט עמוד מסוים, אף לא העמוד האחרון. כל פיסקה אצלו טעוּנה ומרובדת כבמיטב השירה, וכאמור כל משפט הַגִיגַנִי אינו יותר מאשר יציאה מפיה או מליבהּ של דמות ספציפית זו או אחרת, בסיטואציה ספציפית. ולכן אין בציטוט שלהלן משום מסקנה כלשהי שכאילו הגעתי אליה – אני מביא אותו רק בגלל נפלאוּתוֹ הספרותית-אמנותית, במטרה לעורר את התיאבון. אתחיל בנקודה בה סאמלר מצטט בליבו משהו שהוא קרא בספריה ברחוב 42 (ניו-יורק):

" 'יבורכו העניים ברוח. עני הוא זה שאין לו דבר. מי שעני ברוח נוח לקלוט כל רוח. והנה אלוהים הוא רוח כל הרוחות. פרי הרוח הן האהבה, השמחה, השלווה. ראֵה כי תהיה משוחרר מכל יצור, מכל נחמה של יצורים. שכן מוּכח, כל זמן שיצורים מנחמים ומסוגלים לנחם אותך, לעולם לא תמצא נחמה אמיתית. אך אם שום דבר אינו יכול לנחם אותך חוץ מאלוהים, אלוהים באמת ינחמך.'
מר סאמלר לא יכול לומר שהוא מאמין בדברים שקרא כפשוטם. הוא יכול, מכל-מקום לומר, שאין הוא מעוניין לקרוא אלא זאת.
על המידשאה לפני הבית העשוי למחצה קורות-עץ היתה האדמה לחה, העשב היה ריחני. או שמא הקרקע עצמה ריחה הוא כה רענן? באוויר המזוכך, טהור-הירח, הוא ראה את שוּלה (בתו) באה, כשהיא מחפשת אותו.
'מדוע אינך ישן?'
'אני הולך לישון.'
היא נתנה לו את שמיכת-הצמר של אליה (קרוב משפחה עשיר שבביתו הם מתארחים) להתכסות בה, והוא שכב.
הוא חש לאיזה מין מוזר הוא שייך, מין שאירגן את כוכב הלכת שלו עד כדי כך. חלק מהמון זה של יצורים נבונים, מחציתם הפליגה למצב של תנומה, על כרים, סדינים, עטופים בכסתות, במוך. העֵרים, כמו צוות, מפעילים את מכונות העולם, והכל עולה ויורד מעלה ומטה בחישובים מדוייקים עד החלק המיליארדי של מעלה, כיסויי המכונות מסולקים, חדשים באים במקומם, מותקנים קליעים של מיליון מיל. על-ידי הגאונים הללו, הערים. הישנים, גסי-רוח, בעלי-דמיונות, בעלי חלומות. אחר-כך הם מתעוררים, והחצי השני שוכב לישון.
וככה מנהל הגזע האנושי המזהיר את הכדור המסתובב הזה.
לזמן-מה חַבַר לשאר הישנים."

ובכל זאת לא נואשתי והמשכתי לחפש פיסקה שאולי בכל-זאת-איך-שהוא תיתן תימצוּת של סך "מישנתו" של הספר. אז הנה לקראת הסוף (עמ' 222) מצאתי משהו שבעצם... אולי... אפשר בהחלט... דברים שאומר סאמלר לאחייניתו אנג'לה:

" 'ניו-יורק גורמת לך שתחשוב על התמוטטות התרבות, על סדום ועמורה, קץ-העולם. הקץ לא יבוא כאן כהפתעה. אנשים רבים כבר משליכים יהבם על כך. אינני יודע אם המין האנושי הוא באמת במצב יותר רע כדי כך. - - - אינני בטוח שזהו הזמן הרע מכל הזמנים. אך זה באוויר עכשיו שהדברים מתפוררים, ואני מושפע מזה. תמיד שנאתי אנשים המכריזים שזהו הסוף. מה יודעים הם על הסוף? מנסיון אישי (סאמלר הוא כאמור ניצול שואה), מן הקבר, אם רשאי אני לומר כך, ידעתי משהו על כך. אך טעיתי טעות גמורה, מוחצת. כל אחד עשוי לחוש את האמת. אך נניח שזו אמת – אמת ולא מצב-רוח, לא בוּרוּת או הנאה הרסנית או כלייה הרצויה לאנשים שקילקלו הכל. נניח שזה כך. עדיין קיים דבר הקרוי אדם – או היה קיים. עדיין יש תכונות אנושיות. המין האנושי שלנו לחם נגד פחדו, המין האנושי שלנו לחם נגד פליליותו. אנחנו בעל חיים שניחן בגאונוּת.' "...
עד כאן דברי סאמלר. ובנקודה זאת מנחית-מזניק אותנו בֶּלוֹ-מולידוֹ אל הקרקע-הרקיע האמיתי בעיניו, הלא הוא קרקע-רקיע הספְרוּת: המשפט שאחרי "בגאונות" אינו מפיו של סאמלר אלא קולו של המספר: "לעתים קרובות חשב על כך (סאמלר). כרגע, זו היתה נוסחה בלבד. הוא לא חש זאת בכנוּת."

את העמודים האחרונים של הספר אפשר בקלות לפרש כזעקה, כמעט צרחה של בלו לנוכח הפוסט-מודרניזם (=פרוידיזם), אבל כדי ממש להתרגש וממש לרדת לעומקם צריך לקרוא את כל הספר, להכיר מוחשית, כאילו אישית, את הסצינות והדמויות שבֶּלו מעצֵב גם ללא כְּחַל וגם תוך התחברות ריגשית לַכְּחַל שלהן. הוא מַנְכִיחַ ומַנְשִים ומפַתֵח אותן כך שהקורא נכנס בעונג לעובי קורתן, וכמתחייב מהיותו בּוֹרְאָן הוא מקפיד לאהוב אותן, את כל הדמויות, גם את אותן "מפוקפקות" שבחיי היום-יום שלו, בהתחכּכוּתו החוץ-אמנותית-רוחנית-אֵמוּנית איש כמוהו בטח סולד מהן, כלומר בלו זה לא חנוך לוין, רחמנא ליצלן – בעניין הכי-מהותי הזה, בעניין ההבדל בין לתת (השראה לקורא) לבין לקחת, בלו הוא מהדוסטויבסקיים-טולסטויים שדומה שבדיוק עליהם היטיב לשורר נתן זך הצעיר: "זהו חוֹנִי/ הוא לא כמוךָ או כמוני/ הוא מעַגֵל".

אקליד עכשיו שניים-שלושה משפטים מהפיסקה האחרונה של הספר – כך אומר סאמלר בליבו על קרוב משפחה שלו, בן דורו, שנפטר זה עתה: " 'במיטבו היה האיש הזה הרבה יותר טוב-לב ממה שיכולתי אני, או אוכל אי-פעם להיות במיטבי. הוא היה מודע שעליו למלא, והוא מילא – דרך כל הבילבול וההשפלה המוקיונית של החיים האלה שדרכם אנו חולפים ביעף – הוא מילא את התנאים של החוזה שלו. התנאים שבתוך-תוכֵי ליבו כל אדם יודע מה הם. כפי שאני יודע את שלי. שכן זו היא האמת – שכולנו, אלוהים, יודעים, שאנחנו יודעים, אנחנו יודעים, אנחנו יודעים, אנחנו יודעים.' "

לסיום אביא ציטוט מדברים שכתב פיליפ רות' על סול בלו – פיליפ רות' הוא המגדל התאום-לו בספרות זמננו. שני האמריקאים האלה חדורים בשליחות היהודית ו"ממלאים את התנאים של החוזה שלהם" הרבה יותר מכותבי העברית העכשויים, ואין אלא להאמין שהתרוממות הרוח שיצירותיהם משפיעות על קוראיהן תתקיים גם כאן, שיסודותיהן יעמדו להן לא רק בכוכב-הלכת כולו אלא גם בְּסוֹ-קוֹלְד ארץ היהודים, שהן לא תקרוסנה מהבְּזזז הישראלי, מהטיסות המנמיכות-מִתְחזות – שלא לומר חַנֵפות – של הסו-קולד סופרים המקומיים, התאומים הילידיים, "אנשי הבסדר"* המזל"טיים הסוּפֶּר-אדיפליים הפסאודו-ישראליטים האלה או האחרים.
(*כן, אפשר בהחלט להקל ראש בחנוך לוין ובַנשימה-בַפיסקה הבאה לצטט את אחת מההברקות הסטנד-אַפִּיסְטִיוֹת שלו).
אז פיליפ רות': "חשיבותו של סול בלו נעוצה בעובדה שהוא מצליח לגשר ללא מאמץ בין תומס מאן לדֶמוֹן רנְיוֹן, כלומר לצרף עוצמה אינטלקטואלית לתיאור הדמויות בלי לפגוע כהוא זה במהימנות העלילה. בנוף הספרותי העכשווי אין שני לו".

הספר יצא לאור בעברית בשנת 1971. הוצאת "ספרית פועלים", 228 עמ'. בתרגומו של חיים גליקשטיין העברית היא נהדרת, אך כיוון שלא השוויתי עם המקור אז אין לי דעה לגבי מידת נאמנותו.

להלן לינק להקלטה של הרצאה נפלאה שנשא סול בלו לרגל קבלת פרס נובל. בקולו.
(הקטע המושמע – באורך 11 דקות – מכיל רק כחצי מההרצאה. את השאר אפשר לקרוא באותו עמוד):

  

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יצחק שפי