אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

טיטוס ליויוס :תעודה או דמיון


תאריך פרסום קודם: 
2004
טיטוס ליויוס 59-17 לפסה"נ.
ליויוס לא הסתפק במסירת מידע יבש על המאורעות ההיסטוריים, אלא הרצה את דברי ימיה של רומא וקורותיה בצורה ספרותית חיה ובסגנון מקסים המבוסס על סגנונו המופתי של קיקרו

טיטוס ליויוס (Titus Livius) 59 לפסה"נ -17 לסה"נ. נולד בפטווים (פדואה) שבצפון איטליה. אין אנו יודעים פרטים על חייו, אולם כפי שאפשר לנחש על יסוד כתביו, היה ממוצא אצילים רומאיים. בהיותו בן עשרים ושמונה, השתקע ברומא ושם זכה לידידותו של הקיסר אוגוסטוס(1)(Augustus) , אשר דרכי שלטונו אמנם השביעו את רצונו, אך הוא עצמו העריץ את האידיאלים של הרפובליקה.  ליויוס כתב את דברי ימי רומא מאז יסוד העיר ועד מותו של דרוסוס ((Drusus) (2 בשנת 9 לפסה"נ. הוא החל בכתיבת חיבורו הגדול בשנת 26 לפסה"נ ועבד עליו עד יום מותו בשנת 17 לספירה, בהשלימו 142 ספרים, שמהם לא נשתמרו עד ימינו אלא 35 בלבד.

ליויוס לא הסתפק במסירת מידע יבש על המאורעות ההיסטוריים, אלא הרצה את דברי ימיה של רומא וקורותיה בצורה ספרותית חיה ובסגנון מקסים המבוסס על סגנונו המופתי של קיקרו  (Cicero) (3), בו הוא מערבב אלמנטים ספרותיים עם אלמנטים היסטוריוגרפים, וכך יוצר חרב פיפיות אשר תבטיח הצלחה מסחרית ובאותו זמן, תיזרע ספק בלב ההיסטוריונים שירצו להסתמך על יצירתו של ליויוס כמקור היסטורי של העת העתיקה. במאמר זה אבדוק מהם אותם אלמנטים ספרותיים או היסטוריוגרפים שבהם השתמש ליויוס, ובאיזו מידה אפשר להשתמש בספריו כמקור היסטוריוגרפי.   

א:

בספרו הראשון, ליויוס כותב על יסוד העיר רומא ומלכיה בעקבות נפילת טרויה, והגעת  אניאס((Aeneas) (4 אל חבל ארץ בשם לאטינום. אירועים אשר התרחשו שבע מאות שנה לפני לידתו של ליויוס. פרט שאילץ את ליויוס להתמודד עם בעיית מקורות אמינים. אי לכך ובהתאם לזאת, הסתפק גם באלמנטים פחות אמינים מבחינת ההיסטוריון המודרני. הוא השתמש בפולקלור ומיתולוגיה כדי למלא חורים כרונולוגיים שנוצרו במהלך הכתיבה.בעיה זו הוא פתר בעזרת הרטוריקה. אותה רטוריקה שבה הרבו להשתמש כל יוצרי הספרות של התקופה. כולל ליויוס, שבזכות כישרונו, גישר בין הפערים של חוסר מידע בעזרת דמיונו

אלמנטים כגון נאומים או רגשות גיבורי הסיפור, או במילה אחרת כל גורם אשר לא היה ביכולתו לדעת, ונאלץ להשלים עם דמיונו, היינו אלמנט ספרותי. למשל: נאומו של רומולוס ((Romulus) (5  בעת הקרב עם צבא הסאבינים "רומולוס עצמו שנגרף בהמון הנסים, הרים את נשקו אל השמים וקרא ..."(6). אותו נאום, אינו אלמנט תיעודי, אלא ניסיון ליצור את הפרופיל המוסרי והפסיכולוגי של רומולוס ,כדי לקרב את לב הקורא לעלילה. דוגמא נוספת היא: הרגשתו של רומולוס ברגע סיומו של הנאום,"ככה נשא תפילה, וכמו חש כי נשמעה תפילתו.."(7). ליויוס לא ידע איך רומולוס חש יותר משהוא ידע את השפעת אותו נאום על חיילי רומא, כל אלה הם פרי דמיונו של ליויוס.

 כלי ספרותי שנועד לחבר בין המידע היבש לבין העלילה. מהסיבה הזאת, יצירתו נחשבה לספרות של התקופה. ישנן עד דוגמאות רבות לסגנון הכתיבה הספרותי שלו, שימוש במיתולוגיה ואפילו סתירות פנימיות בין המידע שאותו מסר בספר אחד למשנהו. עובדה הנובעת מההיקף העצום של עבודתו.  

 ב:   

בקטע הקודם הבאתי דוגמאות לשימוש בכלים ואלמנטים ספרותיים. בקטע הנוכחי אביא דוגמאות לשימושו של ליויוס באלמנטים היסטוריוגרפים. למרות הפער שנראה לפעמים בלתי ניתן לגישור, בין תקופתו של ליויוס והתקופה עליה כתב, הוא הצליח לשמור במידה מסוימת על האמת בלי לדעת עליה.

הוא לא בחר אם להאמין בסיפורי האלים או לא, במקום הוא ניסה להביא כמה וכמה גרסאות לכל אירוע, וזה יותר מכל מציב אותו כהיסטוריוגרף בסצנה  ההיסטורית.                    

דוגמא לכך היא, שהוא מביא מספר אפשרויות למצבים מסוימים, בניסיון לתאר תמונה מלא יותר על עולם עתיק והמסתורי. כך למשל כשהוא מספר על מוצאם של רומולוס ורמוס, הוא רומז על שתי השקפות:"הווסטאלית נאנסה, ולעת לדתה תאומים נקבה בשם מארס כאבי צאצאיה המפוקפקים, בין משום שכך האמינה בין משום שתליית העוון באל שוותה לו יותר כבוד"(8). כשבבירור אחת מהן היא פיקציה והשנייה יותר הגיונית, ובכך מנסה לשקף את הפרספקטיבה של העם ובסופו של דבר מביע את דעתו ומכוון את הקוראים לכיוון הנכון בלי להפריע למהלך העלילה. דוגמא נוספת לכך היא סיפור הזאבה המניקה את התינוקות:"... בין הרועים הייתה לארנטיה מכונה זאבה בשל זנוניה..."(9). פרשנות כפולה שליויוס לא מתעלם ממנה, אלא מאמץ אותה בגישה אמפירית, שבה הוא בוחן את כל השמועות, סיפורים ודעות מקובלות. אך שימושו בכלים היסטוריוגרפים לא נגמר בזאת. 

ליויוס משתמש באלמנטים היסטוריוגרפים נוספים גם כשמדובר בסיפור לכידת הנשים הסאביניות. כך למשל, ליויוס מסביר את מקורה של המסורת העממית לקריאה הנפוצה בחתונות ע"י הסיפור של תאלאסיוס(10):"וכשרבו השואלים אל מי ישאוה, היו חוששים שמא יחמסנה איש ועל כן קראו ושנו:אל תאלאסיוס, וזה מקורה של קריאת הכלולות"(11).  ובכך בתור היסטוריון מנסה למצוא הסבר דרך הפולקלור לתופעה המסורתית. כנגד זה ניתן לטעון שהיסטוריון שמשתמש במקורות דמונים שלו או של אחרים אמינותו מוטלת בספק ולכן שוב אנו נזרקים אל נושא ההגדרה של ליויוס כהיסטוריוגרף. 

ג:

היסטוריון או סופר? זאת השאלה שמטרידה את נפשם של חוקרי העת העתיקה. האם ניתן להשתמש בליויוס כמקור היסטורי, באיזו מידה ואיך. אין ספק שליויוס ראה את עצמו כהיסטוריון. כתיבתו המאופיינת במוטיב חוזר ושב של מוסר, וטענתו שלא חידש אלא חזר על הנאמר לפניו למען הדורות הבאים, עקב חובתו המוסרית, תורמת לתדמיתו המקצועית בתור היסטוריוגרף. אך האם די בכך, האם ניתן להתעלם מכל אותם סדקים היסטוריים, שאותם מילא ליויוס בעזרת דמיונו וסגנון כתיבתו, שבלי ספק היה מקובל בזמנו. לא לחינם חלוקות דעותיהם של החוקרים בנוגע לליויוס, וכל מה שניתן לעשות הוא לבחור את האסכולה המתאימה לך. 

אם כן ניתן להתרשם מקריאת הספר הראשון של ליויוס שאכן ניתן להשתמש בו בתור מקור לחקר העת העתיקה. למרות הטיעונים שהצגתי לפני כן ובזכות טיעוני הנגד, נוצר רושם עז שליויוס היה היסטוריון שהשתמש באלמנטים ספרותיים בין אם מחוסר מידע או, בגלל הנורמה הקיימת לכתיבה בזמנו. בניגוד לטעונה שהוא לכאורה סופר שכתב ספרות המבוססת במעורפל על אירועים היסטוריים הגובלים באגדה. ובעניין המידה בה ניתן להסתמך על דבריו,קשה לענות על שאלה זו כיוון שכמעט ואין לחוג ההיסטוריונים נקודת התייחסות יסודית להשוואה בינו לבין מקור אחר. יש אם כן להטיל ספק סביר בספריו במידה מסוימת אך לא לבטל את אמינותם לגמרי.        

סיכום:

בתחילת המאמר שאלתי מספר שאלות. היה בכוונתי למצוא להן תשובה. לא למעט זמן השקעתי בניסיון למצוא את הדרך לתמצת את תשובותיי לשאלות כה גדולות, אשר גדולים וחכמים ממני ניסו במיטב כוחם לענות עליהן. בנוגע לשאלת האלמנטים הספרותיים כנגד ההיסטוריוגרפים, הבאתי מספר דוגמאות מכל תחום, בין אם אלה נאומים מיתולוגיים או הפקת לקחים משתי גרסאות לגבי האמת. רציתי לטעון בכך, שאף על פי  שליויוס מקשר בין חלקי המידע יבש השונים בעזרת פלפול ספרותי, גוברים בחשיבותם האלמנטים ההיסטוריוגרפים על הספרותיים שבהם הוא משתמש.

לסיכומו של העניין ניתן להבין מהמסקנה האחרונה: שאפשר להשתמש בליויוס כמקור לעת העתיקה, אך יש להפעיל שיקול דעת ובדיקה בהצלבה עם כמה מקורות במידת האפשר. ליויוס הוא אם כן היסטוריון חשוב מאוד אם לא החשוב ביותר של העידן הקלאסי, וכל ניסיון למצוא יצירה שתתעלה על יצירתו שואפת לאפס. 

 

הערות: 

1. קיסר אוגוסטוס (63 לפסה"נ – 14 לסה"נ), היה הראשון והגדול שבקיסרי רומא.

2. קלאודיוס טיביריוס דרוסוס

3. קיקרו (43-106 לפסה"נ), נואם, סופר, משפטן ומדינאי רומאי, שנאומיו וחיבוריו נחשבים ליצירות-מופת של אמנות

    הנאום והכתיבה בלטינית.

4. טיטוס ליויוס,דברי ימי רומא,ספר א'( ירושלים,מוסד ביאליק,תשל"ב 1972 ), עמ' 27 .

5. שם, עמ' 31.

6. שם, עמ' 39.

7. שם, עמ' 39.

8. ליויוס, דברי ימי רומא, ספר א', עמ' 30.

9. שם, עמ' 31.

10. סיפור שלכאורה הוא דמיוני לגמרי אך בעזרתו הוא מסביר את הסכם השלום בין רומא לסבינים.

11. ליויוס, דברי ימי רומא, ספר א' , עמ' 36


ביבליוגרפיה :  

# ליויוס טיטוס, דברי ימי רומא, ספר א'(מוסד ביאליק,תשל"ב 1972 ).

אנציקלופדיה  בריטניקה (תל-אביב,אנציקלופדיות לנוער בעם,1977)

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גבי ליפשיץ