דף הבית - מאמרים אחרונים    פורומים    רשימת כותבים   אודות אימגו   פרוזה וסיפורת

שלוש שאלות

מיכאל האפרתי 


ראלף פסע לאטו בשביל המוביל לבריכת הדגים. המקום היה שומם והבריכה נראתה מוזנחת. בחלקים ממנה שחו ברווזים, ויחד עם זאת כיסתה הירוקת חלקים נרחבים ממנה. ספסל עץ ניצב כשפניו לבריכה, ולידו ספסל נוסף שגבו אליה (כנראה שהיה להם קשה להחליט מה עדיף), ועל זה שמופנה לבריכה לוחית מתכת קטנה ועליה הקדשה לאדם אהוב שחי כאן ומת.  

מעולם לא הבחין בלוחית זו בעבר. זה היה מסלול הריצה שלו - מסביב לפארק, הבריכה והספסלים – נקודות ציון, כמו הגשר, השביל עם קיצור הדרך, העיקול שליד הכביש; כל אלה מסמנים את ההתקדמות במסלול הריצה. הגשר מסמל את ההתחלה. אין ציפיות, מוקדם לחשוב על הסיום. העיקול מסמן את האמצע.

בדרך כלל ראלף לא יפסיק את הריצה אם עבר את העיקול, גם אם יהיה עייף, אם יהיה חשוך בפארק, או אם ימתח את הגיד. קיימת נקודת אל-חזור בה הסיפוק הרגעי מהעצירה מתגמד מול תחושת ההישג מהקילומטרים שכבר רץ. הספסל, מעבר למחשבה "הייתי יכול פשוט לשבת על הספסל הזה עכשיו", שייך לחלק של הסוף, החלק של המנצחים. שלושת רבעי המסלול מאחורינו. לא חשוב כמה נהיה עייפים או לא בכושר, לא משנה אם יהיה חם מדי או גשום מדי. אם הגעת לכאן לא תפסיק, ואפילו תפתח בספרינט קטן, מה שלא תעז לעשות ברבעים הקודמים, שכן אז, ספרינט כמוהו כהתגרות בגורל: אתה תרוץ מהר כמה מאות מטרים, ואז תישבר ולא תסיים את הריצה. ברבע האחרון, אחרי הבריכה והספסל, אין לך ממה לפחד. אתה תסחט מעצמך את המיץ עד הסוף ובניגוד לחששות של תחילת הריצה, עכשיו זה הפוך: כמה שיותר תזיע ותגיע שפוך אל קו הסיום, כך תהנה יותר מהרגע שאחרי. מההליכה הביתה. מהישיבה על המדרגות עם משקה צונן והרבה קרח. המקלחת ותחושת האדרנלין הזורם בעורקים, שממשיכה גם דקות ארוכות לאחר מכן.  

אבל עכשיו, לפנות ערב, ההליכה היא יום החופשה שלו. המסלול הוא אותו המסלול, אבל ההתחלה אינה מפחידה ויחד עם זאת, הסיום אינו מספק. כשיחזור לביתו לא ייפול שדוד. הוא מביט על הרצים האחרים. הוא מכיר אותם והם אותו. הפעם הם רצים והוא הולך. בשעת ההליכה ראלף שם לב לפרטים הקטנים, אלה שחומקים מעיניו בשעת הריצה. "כמה נעים ללכת כאן", הוא חושב, אבל לא בטוח אם התחושה הנעימה היא הדחקת הוויתור על הריצה, כמו נער בבית הספר שהתחמק משיעור ההתעמלות. חודשים אחרי שהתמיד בריצה, בוקר בוקר, ערב ערב, למרות שחזר ואמר לעצמו: "כמה משעמם לעשות ספורט, אבל כמה מספק להיות בכושר גופני, איזו תחושה נפלאה טמונה באותם ארבעה קילומטרים יומיים".  

ולכן חייבת להישאל כאן השאלה: למה בעצם החליט ראלף שלא לרוץ באותו הערב?  

לי הוא מעולם לא סיפר. למעשה, לא הייתי יודע על כך אלמלא פגשתי אותו בתחנת הדלק באותו הערב והרגשתי שמשהו אצלו שונה. השוני לא היה קשור לריצה אלא למשהו אחר, אלא שאותו משהו השפיע על דברים נוספים רבים, והריצה הייתה רק אחד מהם. מהם אותם הדברים האחרים? גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו, אבל הבנתי מיד שאין זו השאלה הנכונה. השאלה שצריכה להישאל היא: מה הוא אותו משהו שמשפיע על דברים רבים כל כך. מהו אותו "משהו אחר"? 

ראלף גר בעיירה קטנה בה כולם מכירים את כולם. הבן שלו נפצע לפני שבועיים באימון כדורגל, ורגלו מגובסת. הילד מקבל תרופה שמקלה על כאביו, ומדי פעם צריך לקפוץ לבית המרקחת ולהביא אותה. בזמן האחרון ראלף שם לב שהוא נהנה לעשות את זה, כלומר לקפוץ לבית המרקחת. הוא עוזב הכל ובשמחה, אותה הוא מנסה לטשטש ולהסתיר, הוא לובש את מעילו ויוצא אל הרחוב. ההנאה הזו מטרידה אותו משום שאין לה הסבר. הבית חמים והוא מוקף באהבת משפחתו. בחוץ קר, וההליכה ארוכה, אבל ברגע שהוא יוצא לרחוב תוקפת אותו שמחת חיים. לכן, בתחנת הדלק, היה משהו מוזר בתגובה של ראלף כשריימן, השכן מהבית ליד, שבמקרה עבר שם, הציע לו את משככי הכאבים שנותרו לאשתו בכמות מסחרית. ראלף הודה, כמובן, לריימן, אבל אני הרגשתי משהו. קראתי לזה "המשהו האחר". לא ציפיתי לקבל מראלף את התשובה. ראלף רק עורר את השאלה.  

זו הייתה שאלה אחת שהתעוררה. ראשונה בסדרת שאלות. הנה למשל ראלף בריצת הבוקר שלו לפני כשבועיים. לאחר שתיארתי בפניכם את נקודות הציון במסלול הריצה ואת חשיבות, יהיה לכם קל להבין את המשמעות של ריצה במסלול בסדר הפוך, מהסוף להתחלה.

ראלף חש אי נוחות משולבת בפחד, בדומה לתחושה של מי שמעתיק בבחינה. פתאום הוא חולף על פני בריכת הדגים, המסמנת את הקרבה לסיום ולהישג, אבל הוא רק מתח את שריריו ובקושי הספיק לרוץ. ככל שהוא ממשיך לרוץ, נקודות הציון האחרות יוצרות אצלו בלבול שישפיע על הריצה גם אם ירוץ במסלול הרגיל. ראלף מוותר על השינוי וחוזר למתכונת הריצה הרגילה, אבל הקושי שהוא חש בריצה מהסוף להתחלה, מגלה לנו את השאלה השנייה, גם עליה אין לראלף תשובה.  

כרגע ראלף מהלך לו בפארק, אבל אתמול פגשתי אותו, עם אשתו והילדים, במסעדת "אכול כפי יכולתך", ולראלף הייתה אולי תחושת דה ז'ה וו, אבל יותר מזה. הוא הבין שמצד אחד הוא אוהב את החיים וטוב לו, ונראה כי מבהילה אותו לפעמים תחושת חוסר הייחוד. לפני שבוע ישבה המשפחה באותה המסעדה. בעוד תקופה קצרה לא יהיה עוד בעיניו כל הבדל בין שני המקרים. 

כן, הוא נהנה ומתרגש כמו ילד מהאפשרות הטמונה בחופש לאכול ככל יכולתך, ומתלוצץ בינו לבין עצמו שהיה צורך בהמצאת מין מסעדה שכזו, שהחופש אינו פועל יוצא של כסף (והרי ממילא מסעדות רשת מהסוג הזה אינן יקרות, גם אם היה מחויב על כל מנה ועל כל תוספת), אלא פועל יוצא של קלוריות. משלמים, נניח, 100 קלוריות למנה, אבל כל התוספות ללא הגבלה. משלמים רק 100 קלוריות, לא חשוב כמה אוכלים.  

הוא אוהב את התלהבות הילדים ממקומות שכאלה. בכל פעם מחדש יבקשו דפים ועפרונות לצביעה, ואם יתמזל מזלם יקבלו בלון עם סמל המסעדה. מלצר יגיש את המנות וישאל מי הזמין מה. תתנהל שיחה על עניינים ברומו של עולם, ובסיום, על אף שהשעה תהיה אחרי עשר בלילה, הילדים יעלבו שחוזרים הביתה ולא ממשיכים, נניח, ללונה פארק או לגן החיות. הכיף הוא כיף אמיתי, אבל פעמים רבות מדי קופצת לתודעה התחושה שכל יום דומה לקודמו. המחשבה הזו מפחידה. במיוחד בערב, לפני השינה, ולכן ראלף ואנשים רבים הדומים לו אינם אוהבים לישון בלילה (אלא רק בבוקר, ומיד אסביר מדוע), ונשארים ערים כל הלילה כשהם חושבים על כך שכל לילה דומה לקודמו.  

ראלף עומד לשאול את השאלה השלישית, אבל בדיוק מתקרב סוף השבוע, והיממה הופכת למיקרו-קוסמוס של השבוע, ושבת דומה לקודמתה. הדיכאון (או בעצם השמחה) של יום שני, בו חוזרים לעבודה, ואין עוד צורך להתעמק בשאלה "מה באמת עשית בסוף השבוע?", ובכלל, "סוף השבוע" יומרני כל כך, וכך נשאלת השאלה השלישית: טוב לנו או רע לנו?  

אבל השגרה, שהיא אגב נעימה מאוד (ביננו לבין עצמנו) מפחידה ב"דה- ז'ה-וואיות" שבה, וגם שמנו לב שהיא גורמת להאצת זמן, שפשוט טס בחוסר יחסיות בלתי מובן בהשוואה, נניח, לתקופת תחילת הקיץ בכתה ד', עם ההמתנה האינסופית לחופש הגדול, שדמתה אז להמתנה בת שנים, ועכשיו, רק תמצמץ, והנה עברה לה עוד שנה.  

הלילות ללא שינה הם המחאה וההתאבלות על סיומו של עוד יום בחיים, השינה בבוקר היא המחאה וההתאבלות על סיומו של עוד לילה בחיים. 

החיפוש אחר התשובות לשאלות האלה, או אחר תשובה אחת לכולן, היא החיפוש אחר אותו "משהו אחר". 

ה"משהו האחר" נקרא חוסר הרמוניה. ראלף למד את זה בדרך הקשה. אני ידעתי את זה מזמן, אבל עד שלא חווים את זה לא מבינים, רבים מחברי לא הקשיבו לי, וכך, ניסיון החיים שלי לא הביא תועלת לחייהם של אחרים.  

מהו אותו חוסר הרמוניה? תחושה של עודף עבודה מול קוצר זמן, עייפות בבוקר וחוסר שקט בערב. צורך במסגרת ורצון לשבור אותה. הימים דומים בצורה מדאיגה זה לזה. הנאות קטנות משליחות לבית מרקחת ואכזבה מביקור במוזיאון הכי מפורסם בעולם. 

מתי מרגישים הרמוניה? כשזה מתחיל, מרגישים סיפוק הקשור, בתחילה, לאותו חלק במוח שיכתוב מאוחר יותר את הדו"ח היומי ויציין בסיפוק שהיום הספקנו המון דברים, גם עבדנו וגם בילינו. התאמצנו אבל גם פינקנו את עצמנו, (ואגב, אותו חלק, חובב צילום, תמיד יצלם ויספר: "הנה תראו, כמה קצפת שמו לי בקפוצ'ינו").

אולם עם התפשטות ההרמוניה בחיים, הולך החלק המדווח ומתפוגג אט אט. בהתחלה הוא מוחה על כך בתקיפות, אבל לאט לאט דועך עד שנעלם כליל, אוחז במצלמתו,  ואז זה קורה: מרגישים שהכול זורם חלק, שנעים בחיים, ואין צורך לדווח על זה לאף אחד. אתה יכול להיות האדם האחרון ביקום, או מוקף באנשים, בקרב דוברי שפה זרה ובלתי מוכרת, עם או בלי בת זוג, עם או בלי ילדים, ועדיין תרגיש את אותה תחושה נהדרת. זו הרמוניה.  

אתה זוכר את הטיול לפריס? את הביקור ב"לובר"? או בניו יורק, עולה במעלית לקומה האחרונה באמפייר סטייט בילדינג, ובתוך תוכך כבר חזרת הביתה ופגשת את השכנה בחדר המדרגות. בזמן העלייה במעלית נכתבים הדיאלוגים לשיחה ומותאמות התמונות למשפטי המפתח בסיפור, והנה כבר חזרת לארץ, ואתה מספר לה תוך שהיא מביטה בך בקנאה ובהערכה.  

כשתיכנס ההרמוניה, השכנה, בת משפחתו של ה"מדווח", גורלם זהה. לא שכנה, לא הכתבה שתשלח לעיתון, לא הספר הבא, לא סיפורי בית הקפה השכונתי ואפילו לא סיפורי ההרפתקאות שתספר לילדים או לנכדים. אתה לבד עם עצמך, ואולי כשאתה לומד את זה אתה מגלה גם מה מהדברים שאתה עושה מקבלים תוקף משל עצמם, ומתי אתה שחקן בסרט של עצמך.

ואם תתפטר מתפקיד המדווח, תגלה שבכניסה לאמפייר סטייט בילדינג, היה שוק רחוב קטן, מעניין הרבה יותר, ושהיית יכול להסתובב שעות בחנות ספרים קטנה החבויה בתל המבנים הענק של הלובר, ולהתבונן באומנות בפעם אחרת.  

השארתי את ראלף על הספסל. כן, הוא התיישב. על זה שפונה לבריכה.  

הייתי צריך לסיים כאן את הדיון הפילוסופי, אלא שנתתי כאן עצה חלקית לגבי החופש וההרמוניה. יש כאן מלכוד. תיפטרו מהמדווח ותסתובבו בשווקים ובחנויות הספרים, ופתאום תגלו שהלבד צמצם את מעשיכם לשווקים וחנויות ספרים. אם המדווח היה עדיין בתפקיד, בוודאי היה מפציר בכם ללכת לסרט החדש, לראות הצגה, להירשם לקורס זה או אחר או להצטלם. יש לו, למדווח, את הסיבות שלו. לא תמיד סיבות טובות, אבל מה זה חשוב, אם בזכותו עשיתם קורס צניחה חופשית או לקחתם חמישה וחצי שיעורי טייס, ואם היה יוצא לגמלאות, אותו חלק מדווח, לא הייתם מביאים את עצמכם לנסות דברים חדשים, או לעשות את הדברים הישנים שמעולם לא יצא לכם לעשות עד היום. 

המדווח גר בתוככם, אבל לפעמים הוא חבר או בן משפחה. לפעמים הוא אפילו השכנה. לכן העצה חלקית וההרמוניה שוכנת באמצע. קשה לשים את האצבע אבל המפתח הוא ה"לבד".

הלבד הוא להעיר את עצמך בבוקר, ועוד מוקדם בבוקר, מתוך שמחה לקום ולחיות, שמחה שאינה תלויה בחלק שיספר על כך "אתם יודעים, קמתי היום בשש בבוקר והלכתי לשחות ארבעים בריכות", שמחה שלא תושפע מהסיפור ותישאר בעלת זכות קיום גם אם תישארו האדם האחרון בעולם.

הלבד מוביל לחופש, והחופש בעל זכות קיום עצמאית. להרבה דברים יש ריח של חופש, והריח מושך את כולנו, מה שמחזיר אותי לשלוש השאלות. 

ההליכה לבית המרקחת מריחה מחופש ומלבד, ובנקודת זמן מסוימת ביממה, המינון הזה של חופש ולבד הם בדיוק מה שראלף צריך. ריח החופש הרי מוכר מתמונות רבות ושונות: חוף הים, נסיעת עבודה, לימודים, נהיגה במכונית ואפילו שליחות לבית המרקחת. 

הרוקח שהולך כל בוקר לבית המרקחת אינו חש את אותו החופש, וכך גם המציל בחוף הים. אם ראלף יפסיק לרוץ, יפסיק להרגיש את הסיפוק של ההליכה בתום הריצה, או את הסיפוקים שבנקודות הציון שבדרך (לכן מומלץ שלא להפוך את הכיוון באופן שפוגע בקדושת כל נקודה ונקודה). 

והחיים, שנותנים לך תחושה של חוסר ייחוד, בעצם זועקים לעזרה. הם קוראים לך לעצור ולהזכיר לעצמך שהם קצרים וארוכים כאחד. קצרים מכדי להרשות לעצמך שלא לעשות את המאמץ (שבדומה למאמץ של ריצת הבוקר, הוא תנאי לסיפוק שלאחר מכן) להפוך כל יום ויום למיוחד ושונה (ואכן, זה כרוך בעבודה, אבל ... ככה זה בחיים), וארוכים מכדי שתוכל להתעלם מעצה זו ו"להעביר אותה" (זה לא ילך. החיים ארוכים מכדי שתוכל לעשות טעויות מסוג זה מבלי לשלם עליהן - בחייך). 

ראלף יושב על הספסל. בקרוב יחזור הביתה, לאשתו ולבנו המגובס שכבר חש דגדוגים ברגלו, מה שמעיד על החלמת השבר.

ואני, הייתי כאן לפני שנים, ובמובנים רבים, אני כאן גם עכשיו, מלווה את ראלף, מתבונן בו ובחייו. חייתי חיים ארוכים ומספקים, ואפילו חרטו את שמי על ספסל בפארק, ליד בריכת הברווזים.

סיפורים נוספים מאת מיכאל האפרתי:

טרמינל