אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תיאולוגיה ופילוסופיה בהגות ימי הביניים


תאריך פרסום קודם: 
2004
אוגוסטינוס

את ההגות של ימי הביניים ניתן לחלק לשלוש תקופות עיקריות שכל אחת מהן מתייחסת באופן ייחודי לקונפליקט בין אמונה לבינה, בין הפילוסופיה לתיאולוגיה. לפני שאתייחס לכל תקופה בנפרד, אדון בקו המחשבה התאו-פילוסופי של ימי הביניים באופן כללי.  

הקו המנחה שאפיין את המחשבה האסכולוסיסטית התבסס על מושג ההתגלות האלוהית שנתפסה כהיררכיה מעל העולם הפנמונלי. בהיררכיה זאת, העל טבעי נמצא מעבר ליכולתו של האדם, מעבר לבינתו שהוגבלה ביכולתה לדעת את האלוהות בשלמותה. הסדר העל טבעי הועמד מעל הטבעי. האדם יכול לזכות בנגיעה חטופה בסדר האלוהי העליון בעזרתו של חסד דתי ובאמצעות ארגון חייו באופן ראוי מבחינה רוחנית ומוסרית.  

תפיסה זאת עגנה בתוכה משמעויות מטאפיסיות ואפסטימולוגיות. מהבחינה המטאפיסית, העולם הטבעי היה לא יותר מבבואה של העולם העל טבעי. מבחינה אפסטימולוגית, הטבע, ובכללו בטבע האנושי, פעל על פי רצון אלוהי. עבור המלומד של ימי הביניים העל טבעי היווה causa ultima essendi , causa ultima existendi ו causa ultima conoscendi . במילים אחרות, העל טבעי היה הרקע האולטימטיבי לכל האפשרויות, לכל הקיום ולכל האמת. לפיכך, חקר האמת, פילוסופיה, היה חלק בלתי נפרד מהתיאולוגיה ומהאמונה. שלושת ה causa ultima באו לידי ביטוי בעיקר בתקופה הראשונה. 

התקופה הראשונה – ניאו-פלטוניזם 

התקופה הראשונה כללה את המאה ה 9 עד למאה ה 12 והתאפיינה בראליזם אפלטוני או פילוסופיה אוגוסטינית (על שם אוגוסטינוס שהגותו הייתה הדומיננטית לאורך התקופה הנידונה). העקרונות המנחים של שלושת המאות הללו התבססו על המחשבה לפיה בין הישויות בעולם מתקיים נקסוס מטאפיסי היררכי שמסתיים בישות האלוהית העליונה. המציאות יוצאת ומתחלקת מאחדות אולטימטיבית שעוגנת בתוכה את האלוהות, הישויות והטוב המוחלט. הלך רוח תיאולוגי זה התבסס על ראייה ניאו-פלטונית של אסימילציה רוחנית ומוסרית בעל טבעי. במילים אחרות, ראיית עולם פנומנלית, לפיה הטבע הוא מערכת של תופעות שהתנאים לקיומם נמצאים באובייקטים והתרחשויות בעולם החומרי, נדחתה לחלוטין.  

הטבע חולק למערכת סמלים שאפשרה טיפוס דיאלקטי לעבר האלוהות, ככך הטבע בוטל כנושא לימוד עצמאי והפילוסופיה נכפפה לתיאולוגיה ולראיית עולם מיסטית. ה ante res (המהות האלוהית) ריקנה מתוכן את ה in rebus (התופעה הטבעית). הבינה, ככלי להבנת המציאות – post res- היוותה לא יותר ממערכת סימבולית הוליסטית שמתמשכת לאורך הסדר האונטולוגי עד להתנסות המיסטית באלוהות. 

התקופה השנייה – ריאליזם מתון ותלות גומלין בין תיאולוגיה לפילוסופיה 

שני ארועים חשובים אפיינו את המאה ה 13, הופעת הקורפוס האריסטוטליאני באירופה והגותו של תומס אקווינס. יותר מכולם, תומס אקווינס התעניין בקשר בין התיאולוגיה לפילוסופיה. הוא פיתח שיטה שנודעה בכינוי הריאליזם המתון ועיקרה היה יצירת גשר בין האדם המאמין – התיאולוג – לאדם החושב, הפילוסוף. 

הפילוסופיה והתיאולוגיה, לדעתו, יכלו למצוא את הנקודה המשיקה בהתקיימותם של שני תנאים:

 1) שמירה על האוטונומיה של תופעות טבעיות מול הנטיות העל טבעיות של המוניזם הריאליסטי.

 2) מצד שני, (וכאן מתבטא הגשר בין התיאולוגיה לפילוסופיה) היכולת של הבינה  לתפוס את הסדר האונטולוגי של היקום (בבחינת האופן בו אותו הסדר מתקשר לסמכות האלוהית העליונה) תופרד מהאטומיזם המשתמע מנומיניאליזם.  

אקווינס לא היה שלם עם המגמה של הראליזם להפוך סמלים וקונספציות למוחשיים. אולם מהעבר השני של המתרס הנומינאליזם יוצר דה-קונסטרוקציה בסדר הקוסמי המקובל בכך שמפריד את הסופי מהאינסופי. גישה אמפריציסטית רדיקלית מובילה לאגנוסטיסיזם תיאולוגי. שלילת הסדר ההירכי של המציאות תהווה שלילת האפשרות של הנפש להתקדם מהסופי לעבר התנסות מטא-פיסית של האלוהות. 

מצד אחד, התיאולוגיה צריכה לאמץ כלים פילוסופים, היא צריכה להפוך למדע. מצד שני, התייחסות לפילוסופיה במונחים של נסיבתיות בלבד (כל אירוע מניח אירוע קודם) תוביל לרדוקציה שתוביל אותה (את הפילוסופיה) לריק מטאפיסי של regressus ad infinitum. לפיכך רק  מערכת פילוסופית שתוכל לרומם את הסופי לעבר ה Ens Supremum תעניק לפילוסופיה המשכיות ומטרה.  

תומס אקווינס, למעשה, ניסה לשייך את התיאולוגיה לפילוסופיה ואת הפילוסופיה לתיאולוגיה. שילוב של שניהן מהווה "אנלוגיה של ישויות". האוניברסאלי בא לידי ביטוי באלוהות – כלומר בתיאולוגיה (ante res). אך גם בטבע (in rebus) ובמחשבה הפורמלית (post res) – כלומר בפילוסופיה. 

התקופה השלישית – נומיניאליזם 

במאה ה - 14 מתבלט במיוחד בהגות האירופאית ויליאם מאוקהם, מייסד הנומיניאליזם. אוקהם ייצר הפרדה מוחלטת בין ידע פילוסופי של תופעות טבעיות לידע דתי שמתבסס על אמונה בעל טבעי. גישה זאת הביאה למהפך דרסטי בחשיבה התיאולוגית והפילוסופית של ימי הביניים. 

במרכז השיטה של אוקהם, הושם דגש על הקיים, האמפירי. העיקרון הנ"ל הוביל לעיקרון נוסף לפיו ניסיון מיידי ואינטואטיבי של המציאות מסוגל לתפוס רק ישויות אינדיבידואליות מנותקות אחת מהשנייה. לפיכך יהיה זה חסר טעם להכניס בתוך החלל האונטולגי שנוצר בין החשיבה האנושית הסובייקטיבית והטבע את המושג הניאו-פלטוני של האלוהות. אוקהם דחה כל מכל את הראייה לפיה הבינה מתקדמת ממחשבה סופית להתנסות באלוהות כ Ens Supremum.  

הפילוסופיה של אוקהם ראתה את הטבע כאוטונומי ואטומיסטי. ידע של האלוהות בא לידי ביטוי בידע של כל ישות נוצרת בנפרד. הסדר ההיררכי של היקום נשבר ואיתו האמונה האונטולוגיסטית  לפיה האדם לוקח חלק בהכרה האלוהית האבסולוטית. היוניברס נהפך ל multi-verse שאינו מוניחה על ידי אידיאות אוניברסאליות:

In fact, nothing exists absolute 

כך ניתנו הכלים שיכלו לאפשר את המעבר של התיאולוגיה למאחורי הקלעים ואת המעבר של הפילוסופיה למרכז הבמה ההגותית. 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת קג'טי נגהי