אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הפזמונים של יורם טהר לב


התמונה של אלי אשד
תאריך פרסום קודם: 
2004

קום והתהלך בארץ

בתרמיל ובמקל.
וודאי תפגוש בדרך
שוב את ארץ ישראל.
יחבקו אותך דרכיה
של הארץ הטובה,
היא תקרא אותך אליה
 כמו אל ערש אהבה.

זאת אכן אותה הארץ,
זו אותה האדמה
ואותה פיסת הסלע
הנצרבת בחמה.
ומתחת לאספלט
לבניני הראווה,
מסתתרת המולדת
בישנית וענווה.

 

"קום והתהלך בארץ" /

מילים - יורם טהר לב ;

 לחן - יאיר קלינגר)

מי לא מכיר את הפיזמונים של יורם טהר לב? משורר ופיזמונאי ששיריו הושרו על ידי טובי המבצעים והם מוכרים ומושרים כמעט בכל בית בישראל. לצד המשוררת  המנוחה נעמי שמר, טהר לב הוא המייצג "האולטימטיבי" של "שירת ארץ ישראל", למרות שפזמוניו נראים, עם חלוף השנים, אנכרוניסטיים לחלוטין.  

יורם טהר לב היה אחד הכותבים הפוריים והפופולאריים של שירי ארץ ישראל. שיריו הישנים ממשיכים לרגש אותנו, משום שהם מבטאים ערכים ציוניים שהמחבר האמין בהם בלב שלם, גם אם בחינה של שיריו המאוחרים מראה שאמונתו התערערה, בדומה לזו של רבים אחרים.

חיי המשורר

"נולדתי בארץ גדלתי עם הארץ ,אני זוכר אותה משחר ילדותי ….האנשים של אז אשר גדלו אותנו איפה אתם עכשיו ? איפה אתם היום? …איפה אותה הארץ ואותו חלום?"

(מתוך "אהבת ציון" / יורם טהר לב)

יורם טהר לב נולד ב-1938 בקיבוץ יגור. אביו, חיים טרלובסקי, היה מוותיקי הקיבוץ וסופר בשעות הפנאי. טהר לב גדל והתחנך בקיבוץ, וחותם הרעיונות שעליהם התחנך טבוע בפזמוניו.  

את שירותו הצבאי עשה ככתב צבאי של ירחון "במחנה גדנ"ע".  אחרי שחרורו היה עורך "במחנה נח"ל"  ולאחר מכן בחר בקריירה של סופר. טהר לב כתב ספרי ילדים רבים, חלקם מבוססים על סיפורים מתולדות הארץ ואחרים הכוללים שירים משעשעים וסיפורים בחרוזים לילדים. הוא חיבר גם ספרי שירה אוטוביוגרפיים כגון "משק יגור: טיוטה", "נשיקה ראשונה" ו-"נשיקה שניה", בהם שירים קצרים ונוסטלגיים המתארים אירועים ודמויות מתקופת ילדותו ונערותו בקיבוץ.

לפרסום רב ביותר זכה טהר לב ככותב פיזמונים. הוא חיבר מאות פזמונים ללהקות הצבאיות ולמופעי בידור אזרחיים, לילדים ולמבוגרים. רבים מפזמוניו זכו בתחרויות זמר, היו להיטים כשהושרו לראשונה ועודם אהובים עד עצם היום הזה. מאידך, טהר לב התלונן לא פעם שמתעלמים משירתו "הרצינית" ורואים בו פזמונאי ותו לא. ספרו " משק יגור: טיוטא" נבחר על ידי השבועון "העולם הזה" כאחד מששת ספרי השירה הבולטים ביותר שפורסמו בשנות ה-70, אך מדורי הספרות של העיתונות היומית התעלמו לחלוטין מקיומו. זאת כנראה משום שטהר לב נחשב בעיני הביקורת לסופר פופולארי שאין יאה להתייחס אליו כאל משורר "רציני".

רבים מפזמוניו הידועים של טהר לב נכתבו בהזמנת להקות צבאיות וקציני חינוך בצה"ל, ותוכנם הותאם לדרישות המוכתבות של המזמינים. בראיון שערכתי איתו הקפיד טהר לב לציין שמעולם לא כתב על משהו שלא עניין אותו באמת ותלה עצמו באילנות גבוהים, כבאך ורמברנדט, שגם הם כתבו וציירו לפי הזמנה, ובכל זאת יצרו יצירות חשובות שנבעו מעצמם, מתחושותיהם ומתחומי עניינם.  

בפזמוניו תיאר טהר לב אירועי עבר תנ"כיים וציוניים שונים, וזאת גם בשל הזדהותו האישית. נושאיו מגוונים ביותר - הוא עסק בעבר התנ"כי, הציוני וההתיישבותי, ביהודי הגלותי ובהווה הפורח של המדינה וצבאה.

השינויים שחלו בטקסטים שכתב ביטאו גם את השינויים שחלו בתפיסות האידיאולוגיות של כלל החברה הישראלית. בפזמוני שנות ה-70 העוסקים בדמויות תנ"כיות שוב לא שם טהר לב דגש על הערכים הלאומיים והמסרים הנעלים כפי שעשה קודם לכן, אלא התעמק בדמויות ובמכאוביהן, בהתלבטויות  ובחולשות. בשיריו מתקופה זו מופיעים הומור וסלנג לצד נושאים אישיים, אהבה ורגשות, כולם חידושים של ממש בפזמונאות העברית ה 'לאומית' שהייתה רווחת עד אז.  

בספרו "לאוהבים את האביב"(1981) כינס טהר לב מבחר מפזמוניו האהובים. ניתן לומר שפזמונים אלה מייצגים היטב את כלל יצירתו. מספר זה בחרתי לנתח מספר פזמונים המייצגים היטב את מבחר הנושאים בפזמונאות הישראלית ואת ההתפתחות שחלה באופן הצגתם.

מאפיין ייחודי של שירי טהר לב משנות השבעים הוא נסיונו להחיות את הבלדה, כדוגמת אלו שכתב שאול טשרניחובסקי. בשירים אלה הוצג סיפור עלילה רחב יריעה מהתנ"ך או מההיסטוריה. היו בהם מונולוגים על פרקים בתולדות הישוב (כגון "יואל משה סלומון", שעסק במתיישבי פתח תקווה הראשונים), ועיבודים של סיפורים עממיים יידישאים דוגמת "הסוס עם הכתם על המצח", שתיאר את חיי יהודי העיירה בגולה, תופעה נדירה בתחום הפזמון העברי.   

פיזמונים תנכיים 

"ואז הוא אמר : די אינני נביא , זה לא בשבילי, לא זה לא בשבילי!" .

( יונה בנינווה מאת יורם טהר לב ) 

טהר לב כתב פזמונים רבים שעסקו בנושאים תנ"כיים. כך היה מקובל בפזמונאות העברית עד ובמהלך שנות השבעים. התנ"ך עמד במרכז הקונצנזוס הלאומי. הוא סיפק לתנועה הציונית את ההצדקה לתביעתה על הארץ, והדמויות שבו נראו כמודלים ראויים לחיקוי.

מספר הדמויות התנ"כיות שיוצגו בפזמונאות העברית היה קטן, ורובן שייכות לתקופות כיבוש ושיבה, מודלים ראויים לאתוס הציוני. יורם  טהר לב פעל בניגוד למגמה זו. הוא הרחיב את מגוון הנושאים והדמויות אותן "שאל" מהתנ"ך, והשימוש שעשה בהם היה אישי יותר. הדמויות בפזמוניו הופיעו לא רק כמבטאי גורל האומה, אלא גם כדמויות אישיות בעלות צרכים ורצונות פרטניים. בכך ביטא טהר לב את הדרישה הגוברת ליתר ייחוד אישי. 

"ראובן ראובן, בכורי אתה הבן, למה יצואי חללת  ראובן ....

אבל בן פורת יוסף, אבל בן פורת יוסף ,יבורך ברכות שמים , יבורך יוסף!"

אחד משיריו המוקדמים, "יבורך יוסף", הוא מונולוג הנישא על ידי יעקב הזקן, המברך את בניו אך למעשה מקללם. מכל בניו מברך יעקב רק את יוסף, המייצג את עם ישראל ואת הברכות שזומנו לו מידי ה'. שיר זה מייצג נאמנה את המסורת הדתית ואפשר לראות בו המשך ישיר שלה, במיוחד בלשון הנמלצת והחגיגית בה נקט וממנה סטה טהר לב מאוחר יותר.

בשירים תנ"כיים אחרים שחיבר, לעומת זאת, ניכרת גישה שונה ועצמאית, "חילונית אינדיבידואליסטית" כלפי המסופר בתנ"ך, וחלקם עוררו סערות ציבוריות.

אמר משה : אסור לשתות ! אמרו כולם עזוב שטויות ! אפילו נח השתכר, דחיל'ק מוישה תוותר!" .

אמר : זכור את השבת, אמרו כולם : נזכר לעד , גם אם תוסיף כל יום מועד אנחנו כלל לא נתנגד . 

השיר "משה משה " הוא  שיר הומוריסטי. משה מוסר את עשרת הדברות לעם ישראל וזוכה לתגובה קרירה למדי. טהר לב הרשה לעצמו להשתמש בסלנג, בניגוד לאווירה החגיגית הדתית בשירים דוגמת "בן פורת יוסף". גישה זאת בטאה את הלך הרוח של הציבור, שלא ראה עוד באידיאלים הציוניים פרות קדושות ולא שלל את היחס ההומוריסטי אליהם. בשיר זה הפך טהר לב את המיתוס הדתי הלאומי לדיווח פרטני וחסר חשיבות בעל אופי "רכילותי". זו פארודיה על הענקת הצווים המוסריים מתוך משא ומתן נוסח השוק, שהערכים המנחים אותו הם חומרניות, אינטרסנטיות והדוניזם (הפוך ל"נעשה ונשמע"). דמות הנביא והאירוע ההיסטורי הדרמטי עוברים פרודיזאציה באמצעות המרת מרכיבי סיטואציה היסטורית סמלית ברכיבי "אנטי תרבות" אקטואלית, ובעיקר באמצעות השימוש בסלנג. דומה כאילו בשיר זה ביטא טהר לב את הערכים החדשים שהיו דומיננטיים אז בחברה הישראלית. 

שירים אחרים של טהר לב אינם עוסקים בשליחותם הגדולה של דמויות תנ"כיות, אלא דווקא באי רצונם לשאת בעול. השיר "קום לך אל נינוה" המספר את סיפורו של יונה הנביא מסתיים במילים: "ואז הוא אמר : די אינני נביא , זה לא בשבילי, לא זה לא בשבילי!" . דחייה מוחלטת של השליחות, המבטאת עייפות ממנה ומכל מה שהיא מייצגת ורצון לשוב לחיים שקטים. זוהי גישה לסיפורי התנ"ך שלא ניתן היה להעלותה על הדעת בדורות קודמים, וביטאה את "הקטנת" מעמדו של התנ"ך בעיני הציבור החילוני. 

"תן לנו לצאת ולחזור לבית, כי כבר נמאסנו זה על זה, האריה על הממותה, הגמל על השבוטה, וגם ההיפוטוטם."

כך שרות/מלגלגות החיות בתיבה בתיבת נח. לסיפור המבול חזר טהר לב בספר הילדים "נח", בו ניתן למצוא את אותו סגנון הומור ו"הקטנה" לממדים אנושיים של סיפורי התנ"ך. הקטנה שיש בה משום חיבה עמוקה לתנ"ך, אבל גם מסר לפיו אין לקחת ברצינות רבה מדי את המסופר שם, בניגוד לדעה שרווחה בדורות הקודמים. יחסו ההומוריסטי לסיפורי התנ"ך הופך מוקצן באחד מספריו האחרונים "מצע אישה מצע טוב",  שהוא למעשה ספר שירים ארוטיים אודות חיי דמויות תנ"כיות.

פזמונים על המסורת היהודית

"והוא יושב ומחכה לו, כבר שנים חולם הוא שיזכה לו, על סודו שומר ומחכה לו, מתי כבר יגיע היום."  

בפזמוניו של טהר לב משנות השישים ניכרת הערכה עמוקה למסורת היהודית ששיקפה את המקובל באותה תקופה, כדוגמת שירו "על כפיו יביא", שזכה בפרס ראשון בפסטיבל הזמר. פזמון זה מתאר בהערכה עמוקה שלושה מבני ירושלים המקדישים את חייהם לביאת המשיח, נושא שאין להעלות על הדעת בפזמון בן ימינו.

גם בתיאורו החיובי והנוסטלגי את העיירה הגלותית בבלדה "הסוס עם הכתם על המצח" היה טהר לב פורץ דרך. גישה חיובית ביותר למסורת, לדת ולחברה הגלותית עמדה בניגוד גמור לאידיאולוגיה הציונית הרשמית, שדחתה לחלוטין את הקיום הגלותי והיציגה אותו כאפל וחסר תקווה. זו הייתה ראשית שינוי ערכיו של טהר לב שנגעו ליהדות הגולה המסורתית, ולא בכדי שרה אותו הפעם חווה אלברשטיין ולא להקה צבאית.

פיזמונים ציוניים 

 "והרצל, שכלום לא נשאר לו בחייו, נתן את הלב ועצם את עיניו"

שירים אחרים של טהר לב ביטאו את "החזון הציוני" ביתר דיוק משיריו התנ"כיים המוקדמים, ובכך ניתן להיווכח תוך קריאה בשירים כגון "יואל משה סלומון", "אין כבר דרך חזרה" העוסק בעליית הבילויים, בשירו אודות חוזה המדינה הרצל ואפילו בשיר על בן גוריון שכתב.

שירים אלה, מההיסטוריה הציונית, נכתבו לעיתים לתוכנית ספציפית של להקה צבאית שעסקה בציונות, ולכן הינם בעלי אופי מוכתב. אך, לדברי טהר לב, גם אם היו אלה שירים מוזמנים, עדיין יש לו יחס אישי אליהם - הם מבטאים את רגשותיו.

בשיר על הרצל הוא מזדהה עם האדם שנתן את כל מה שהיה לו, תחושה אישית מאוד לטהר לב שמקורה בחינוכו הסוציאליסטי בקיבוץ יגור. פיזמונים כגון זה אודות  אבות הציונות אינם ניכתבים בעשורים האחרונים.

כך גם הבלדה על יואל משה סלומון, סיפורו של המתיישב הראשון בפתח תקווה שריגש את טהר לב במשך שנים, עד שכתב אותו כאגדה בה שילב שני סיפורים שונים. לא היה זה שיר מוזמן מהטיפוס הרגיל. בשיר זה יצר טהר לב צורה של בלדה פזמונית "עממית", הנשענת על מיתוסים מוכרים הנוגעים לדמויות מראשית היישוב החדש בארץ, כפי שאלה נרשמו במקורות היסטוריים שונים.

הבלדה "על יואל משה סלומון ושלושת רעיו" היא סיפורית. עלילתה נמסרת מפי מספר לא-אישי המשלב ביריעתה האפית מספר יסודות דרמטיים של דיבור ישיר. המספר אובייקטיבי בדרך כלל, אם כי בבתים האחרונים חשים במעורבותו והזדהותו עם הדמויות ונושאי הפיזמון. המוטיב העל-טבעי המופיע בסוף הטקסט, הפיכתו של הגיבור לציפור, הופך בלדה זו לבלדה עממית. טהר לב הפך את הסיפור ההיסטורי ל"אגדה", ובכך הגדיל את מידת השפעתו על המאזינים, שאינם נידונים לשיעור היסטוריה יבש.

פזמונים צבאיים

בגאון הירדן,

באום שורט ואום צוץ

במטע הדקלים,

בחצר הקבוץ

במקום בו הקיץ אדום ובוער

אך הגבול בו אדום ולוהט עוד יותר

שם השריונים ,שם השריונים

שם השריונים מחכים לפקודה

מרכבות הברזל ואנשי הפלדה!

 (שריונים 69 ; לחן - משה וילנסקי) 

פזמונים אחרים מאותה התקופה היו מוזמנים בעליל, ונועדו לפאר יחידות צבאיות שונות, שירים כגון "אנשי הצפרדע - אנשי הדממה" ו-"שירו של צנחן". שירים כגון אלה ביטאו התפעלות מאנשי היחידות הפרטניות, התפעלות שלבשה לעיתים גוון נשי רומנטי. בזמננו קשה להאזין לחלק משירים אלה, שתוכנם מנוגד כל כך לאווירה הכללית בארץ.

בשתיים ,שתים ושלושים

 נכנסנו דרך הטרשים

לשדה האש והמוקשים

של גבעת התחמושת

מול בונקרים מבוצרים

ומרגמות מאה ועשרים

מאה וכמה בחורים

על גבעת התחמושת  

(מתוך "גבעת התחמושת" ; לחן - יאיר רוזנבלום

פזמונים אלה, שרובם ככולם הוזמנו על ידי אנשי היחידות הצבאיות, אינם מהטובים שבפזמוניו של טהר לב. אבל ביניהם ישנו גם "גבעת התחמושת", שתיאר בשירה ובמונולוגים את סיפור כיבוש גבעת התחמושת בירושלים, במלחמת ששת הימים. זהו פזמון מרשים ביותר, ומרגש דווקא בגלל התיאור היבש לכאורה של הקרב, שטהר לב נתן לו מבע שירי קצבי.

פזמונים לאומיים 

הן עוד יפציע הכוכב

ועוד נראהו אור באור

אנחנו ואתם.

לכן נמסור את התקווה

מאב לבן, מדור לדור

אנחנו ואתם.

("אנחנו ואתם" ; לחן - יאיר רוזנבלום)

טהר לב התגלה במיטבו בשירים בהם ביטא את גורל הלאום. כך השיר "אנחנו ואתם", שהושר על ידי להקה צבאית, ביטא הזדהות עם יהדות בריה"מ, הזדהות שקשה למצוא כמותה בתקופות מאוחרות יותר. השיר הזה היה פופולארי מאוד בקרב יהודי ברית המועצות, יותר מאשר בישראל עצמה. 

"העולם כולו נגדנו זה ניגון עתיק מאוד שלמדונו אבותינו לזמר וגם לרקוד"

שיר הזדהות נוסף כזה היה "העולם כולו נגדנו", בו תיאר את תחושת הרדיפה של המדינה.

לצערנו, פזמון זה הפך שוב לאקטואלי.  

פזמונים אישיים 

ואם חשוב אלי  בערב קר ודולף,

תפשוט את מעילך ותלהו בפרוזדור

אני אסגור בלאט אחריך את הדלת

 אני אוביל אותך לחום ואל האור.

אם תשוב, אם תשוב

אם תשוב אלי....

("אם תשוב" ; לחן - רפי בן משה)

לצד שירים "לאומיים" אלה כתב טהר לב גם שירים אישיים ורומנטיים,"עליזים" יותר ואסקפיסטיים לחלוטין, כגון "חסקה" ו"אם תשוב", אחד משיריו היפים ביותר. שירים אלה היו בשנות ה-70 דומיננטיים ביצירתו ובפזמונאות העברית כולה.

שיריו הלאומיים הנובעים מההיסטוריה ומהתנ"ך נעלמו או זכו לגוון אינדיבידואלי לחלוטין, כפי שרצה כעת השוק, ורוב שיריו הפכו מסחריים, "מתוקים" וחסרי כל גוון ישראלי מיוחד, בדומה לשיר הילדים "ברבאבא", שזכה בפרס הראשון בפסטיבל שירי הילדים והתבסס על סידרה מצויירת ידועה שיובאה מחו"ל, או שיר הנושא של סידרת החינוך המפורסמת של משרד התחבורה משנות ה-70, "דלת הקסמים"

. . אם מתחשק לך לפעמים
לפתוח לרגע את דלת הקסמים
בוא ואתן לך מפתח
תכנס ותהיה אורח
כי פה הקוסם הוא הכל יכול
אצלו תוכל ללמוד את הכל
אם תכנס ותשתלם  
 תוכל גם אתה להיות קוסם

("דלת הקסמים" ; לחן - נורית הירש)

את רגשותיו האמיתיים הנוגעים לשינוי אותה עברה הארץ ביטא טהר לב בשירו הנוסטלגי משנות ה-80 "אהבת ציון":

נולדתי בארץ גדלתי עם הארץ ,אני זוכר אותה משחר ילדותי …

האנשים של אז אשר גדלו אותנו איפה אתם עכשיו ? איפה אתם היום? …איפה אותה הארץ ואותו חלום? את ארץ ישראל אשר הייתה שלנו לקחו הקבלנים, לקחו המתווכים.

בשיר זה מבטא טהר לב את סלידתו ממצבה המודרני של המדינה ואת געגועיו לימים קודמים, אודותם שר בעוצמה כה רבה בפזמוני שנות השישים שלו.

שינוי תפיסה זה לא היה ייחודי לטהר לב. אפשר לראות אותו גם אצל פיזמונאים אחרים. מעין מהפך בתפיסה שהחל להיות בולט בפזמונאות העברית החל מתקופת מלחמת יום הכיפורים, שבניגוד למלחמת ששת הימים שעליה נכתבו פזמונים רבים (ורבים מהם מאת טהר לב בעצמו) לא נכתב עליה אפילו פזמון אחד. אותו מהפך תפס תאוצה רבה יותר לאחר מלחמת לבנון ב-1982, מלחמה שהייתה שנויה במחלוקת כל כך בחברה הישראלית (ונכתב עליה רק פזמון אחד בעל ערך - "שתי אצבעות מצידון") - פזמוני אהבת המולדת, שהיו כה נפוצים בשנות ה-60 וה-70, הלכו והתמעטו ובמקומם הופיעו שירי מחאה כגון "משיח לא בא" של שלום חנוך, שהתייחס למפולת בבורסה, "יורים ובוכים" של סי היימן, שהתייחס לאינתיפאדה, ו"המדינה הולכת פייפן" של אריק אינשטין, ששמו מדבר בעד עצמו.

אפילו בשיר של פזמונאי "שמרני" כאהוד מנור, "אין לי ארץ אחרת", נמזגו געגועים לצד מידה של יאוש: "לא אוותר כי ארצי שינתה פניה, לא אוותר לה, אשיר באוזניה, עד שתפקח את עיניה". שיר זה מזכיר מאוד באופיו את שירו של טהר לב (בן דורו של מנור) "אהבת ציון"

ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה
מולדת בלי כותונת מולדת יחפה
קבליני אל שיריך כלה יפיפיה
פתחי לי שעריך אבוא בם אודה יה
 
עוד לא תמו כל פלאייך
עוד הזמר לא תם
עוד ליבי מכה עם ליל ולוחש לו בלאט
את לי רק את אחת, את לי אם ובת
 את לי את המעט, המעט שנותר.

("ארצנו הקטנטונת" ; לחן - רמי קליינשטיין)

בשנות ה-90 הופיע כבר דור אחר של זמרים ופזמונאים שהושפעו בעוצמה רבה מהמסורת הפזמונאית האמריקנית, הלא-לאומית, וההתייחסות לארץ ישראל ועברה נעלמו לחלוטין משיריהם. הפוליטי מכולם היה אביב גפן (בנו של הפזמונאי יהונתן גפן) ששר על בני דורו "אנחנו דור מזויין", ביאוש גדול מכפי שהיה מוכר בעבר.

גם יורם טהר לב הצטרף למגמה זו:

בפזמוניו משנות ה-80  והתשעים כגון "אהבת ציון" ו"ארצנו הקטנטונת " משקף טהר לב את אווירת ההתלבטות, את התחושה כי הערכים הישנים התנפצו כולם והוחלפו במשהו נחות, וכן את אווירת הנוסטלגיה והגעגועים למה שהיה ואיננו עוד. 

אפשר, אם כן, לראות בטהר לב יוצר מייצג ביותר של הפזמון הישראלי, הן בתקופת שיאו והן לאורך שקיעתו בשנות ה-80, עד להיעלמותו המוחלטת בשנות ה-90.

מיטב שיריו ופיזמוניו של יורם טהר לב יכולים עדיין לרגש אותנו, בייחוד כשהם מתארים מדינת ישראל אחרת ששוב אינה קיימת, כמו למשל ב"הר הירוק תמיד":


וילדינו כבר היום הם עלמים

הורינו- שערם הלבין מרוב ימים

אך צעירים נהיה כל בוקר עת נביט

אל אחינו- ההר הירוק תמיד.

ההר הירוק כל ימות השנה

אני עוד חולם ושואל

לנשום רוחותיך כבראשונה,

לשכב בצלך כרמל

("ההר הירוק תמיד" ; לחן - מוני אמריליו) 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד