אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נקודת תצפית


תאריך פרסום קודם: 
2004
יוהאן סבסטיאן בַּאך
יוהאן סבסטיאן בַּאך. שלוש נשים שלאורך כל היצירה ניגנו וניגנו, לא קיבלו מהמלחין (האכזר, מן הסתם) שום שהוּיות, הן היו הטאם-טאם היוהאני-סבסטיאני ש"מטמטם"-מטריף את הציוויליזציה המערבית זה למעלה ממאתיים שנה.

 "דחק אדירים מכיסאם

וירם שפלים". 

(מתוך "המגניפיקט" של באך. לוקס פרק א', הברית החדשה)

לפני קרוב לשנתיים (בסוף 2002) טילפן אלי אחד מדורשי טובתי הספוּרים והודיע לי בצהלה מחממת-לב שהוא השיג לי כרטיסי הזמנה לקונצרט שאמור להיות משהו-משהו, חלומם הרטוב של שפוּטים כמוני: תזמורת ירושלים-רשות-השידור, מתוגברת במקהלה מחו"ל, ובסולנים מחו"ל, וגם סולניות... מצוֹ-סופרניות... דווקא ישראליות... הנהלת התזמורת הצליחה לשכור את כל אלה לבבת-אחת, לצורך ביצוע "המגניפיקט" של באך, והרקויאם של פורה(!), ואל תשאלו מה-זה! ודי לחכימא! ובתמורה יהיה עלי לכתוב למחרת ביקורת באחד מאתרי האינטרנט. 

אך כידוע גם גשם זה משהו רטוב: הקונצרט נועד להערך בתיאטרון ירושלים, בצהרי יום שישי דצמברי קר וזולף במיוחד, אם כי הקור והזלף והזעף והטינה הרפלקסיבית שלי כלפי העיר הזאת הסתיימו ישר בכניסה המסתובבת: החימום והיובש השטיחיים שקידמונו בפואייה, רק הם לבדם כבר הספיקו בשביל שארגיש הכרת תודה כלפי זה שפיתני להפליג אותו בוקר נגד הרוח, היישר אל תוך אותו לוע-ארי המכונה ירושלים. 

אחרי כמה תנועות שאפשר לכנותן שיחרור צעיפים, עלינו לקומה השניה וניגשנו אל דלפקה של היח"צנית חמוּרת הסבר, אשר ברוב אחריותה מסרה לידי מעטפה שהיתה אמנם גדולה וכבדת אינפורמציות, ובתחתיתה היו אמנם שני כרטיסים, אבל... בשורה 1!, כיסאות 2-3!

אבל... כידוע בכל מזל רע יש גם גרעין של מזל טוב: לכל אורך הקונצרט מה שראיתי היה כמעט רק את הקונטרבַּסיסטית הצעירה (אשר על פי אותה מעטפה שמה הוא כנראה חיה יושע), ומי שראה אותה פעם ודאי יסכים איתי שהיא בהחלט ראויה להתבוננות ממושכת (מה שבאנגלית נקרא  staring), אם כי לא דווקא בקונצרט שהכותרת שלו היא ליטורגיקה (דת, הדת הנוצרית).

ויתרה מכך: ב"מגניפיקט" של באך יש לקונטרבּס הראשון תפקיד משמעותי במיוחד, עד כדי כך שאם הייתי מוזיקולוג הייתי מרשה לעצמי לומר שביחד עם הצ'לו הראשון והעוגב העתיק, ב"מגניפיקט" השלישיה הזאת היא הכוכבת האמיתית: שלוש נשים שלאורך כל היצירה ניגנו וניגנו, לא קיבלו מהמלחין (האכזר, מן הסתם) שום שהוּיות, הן היו הטאם-טאם היוהאני-סבסטיאני ש"מטמטם"-מטריף את הציוויליזציה המערבית זה למעלה ממאתיים שנה.

ולכן ייתכן שגם מבחינה מוזיקלית-נטוֹ נקודת התצפית שלי היתה יותר מרתקת מזו של נכבדי הירוּשַלְמִיָאדָה, אותם בחנתי בהפסקה, תוך שאני מחקה, בהינהוני סנטר, את הסריקה המצמיתה המאפיינת את כתָבֵי הרכילוּת של המקומונים.

כהוכחה לטענתי לגבי הטאם-טאם אני – ורק אני! -  יכול להעיד על המבט הישיר – כמעט דיבור! – שמדי פעם הפנה המנצח המעורר-אמון אל עבר הצ'לנית הראשית, אשר מבין השלוש היא היתה זאת שישבה הכי סמוך אליו.

הנגינה של העוגבנית נראתה לי קשה ועמלנית במיוחד: בכלי העתיק-האורגינלי הזה –  שבהפסקה לא התאפקתי ועשיתי צעד-וחצי ובחנתי אותו מקרוב, עד כדי מישוש! – אין אפשרות להעלות ולהוריד את הווליום, ולכן הוא כאילו לא קיים, הוא היה לא יותר מאשר הגיבור-האלמוני של היצירה. אך כיוון שהוא ניצב בקידמת הבמה –  ובצד שלי! –  אז אני אישית דווקא יכולתי להבחין בצלילים המונוטוניים שלו, באקורדים המישוריים האלה שהזכירו לי את מה שאני חושב תמיד, באופן כללי, על התרבות/הדת אשר לכבודה התכנסנו.

יש פזמון שנקרא "הרווח שבין הגבר לחולצה", ועל משקלו רציתי לכתוב כאן על הרווח שבין הגברת לקונטרבּס שלה, על כישרון הליהוק של זה ששידך לבחורה הזאת את הכלי הזה (ובטח אין יום בחייה שלא מתלוצצים איתה על כך), המגה-כלי-קשת הזה שבדרך-כלל הוא יותר דומיננטי בג'אז מאשר בקלאסי, ושלכן, בשילוב עם קווי המיתאר המסוימים שלו הוא מקרין משהו אפלולי קמעה; ואיך שלאורך כל הקונצרט הבחורה המצוֹדדת וגדולת המימדים הזאת ישבה-נשענה על הכיסא המיוחד שהביאו לה, כיסא הבאר המוגבּהּ... ואיך שהדרך היחידה שהיתה לי לראות קצת-תזמורת וקצת-מקהלה היתה אך ורק דרך הרווח שבינה לבין תיבת התהודה הנאדרת, ודרך הרווח שבין ידיה החובקות לבין סוללת המיתרים שעליה היא לא פסקה אף לרגע מלדרוך את קשתה הבוטחת... דרך השקעים הצצתי, דרך מה שנקרא מותניים...   

בנקודה זאת, קצת לפני שעלה השחר על תל-אביב, בעודי רכון אל המקלדת התעשתתי ונזכרתי שאני אמור לכתוב מאמר ביקורת, ורשימה כמו זאת היא בסדר אולי בשביל הפורום-לכתיבה של אותו אתר, וגם זה לגמרי לא בטוח. הייתי אמור לכתוב על הקונצרט הזה ביקורת מוזיקלית תיקנית. וממצה, כמו שאומרים. עם "קריטריונים" ועם... ציונים!:  

קודם-כל ציון לועדת הרפרטואר של התזמורת. ואחר-כך כמובן למנצח. ולנגנים. ואיך שכחתי את המקהלות. והסולנים (וכמה שזממתי לכתוב פיסקה מסולסלת על הסולניות!). תעודה, אמרתי שאכתוב. תעודה נטולת תעודין, אך יחד-עם-זה-ובכל-זאת, ולמרות, ובעצם בגלל. תעודה שהפסיקות הנחרצות שלה... הרי הן ורק הן היו עושות ממני איש "אמיץ", ואף "מקצועי", ו"רחב-אופקים", ו"רק בגלל" כרטיסי הלוע האלה קרה לי מה שקורה לפעמים בהתכתבות ב-ICQ : 

מה עושים כשרוצים לצ'טט משהו שהוא ארוך ומורכב ומיוחד-עד-בלי-די? קודם-כל כותבים משפט אחד ולוחצים על SEND , ואחר-כך לפעמים, רק לפעמים ממשיכים.     

תגובות

הרשימות שפירסמתי באימגו בשנת 2004

שמחתי להיווכח שרשימות שפירסמתי באימגו בשנת 2004 עברו לאחרונה טיפול מינהלי (ואף תמונתי!) וממשיכות להתקיים כאן. כמי שנכווה לא פעם באתרים שונים, אני יודע להעריך זאת. המשיכו כבני תרבות!

יצחק שפי

sheffi39@walla.co.il

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יצחק שפי