דף הבית - מאמרים אחרונים    פורומים    רשימת כותבים   אודות אימגו   מדע בדיוני

סטאט

זיו מגן 

 

 הסטאט, סם ממכר באופן בלתי הפיך והחל מן השימוש הראשון, פשט בעולם כאש בשדה קוצים. בעולם בו השליטה באמצעי התקשורת, ערוצי ההפצה והמכירה, אמצעי הלוחמה המאורגנים, רשות האכיפה והמשאבים החומריים נמצאו כבר ממילא ברשות הממ"ת, הסטאט היווה את המסמר האחרון בארון המתים שהכיל את שרידי רשות הפרט.

הרמתי את המזרק הקטודי, עצמתי את העיניים ופימפמתי את הוורידים במנה בריאה של סטאט. בהיתי דרך חרכים בעפעפיים שהלכו ונצטמצמו בנוזל הזהוב שפעפע מעדנות, כמו דבש סמיך, בעוד הוא יורד ואוזל, עוזב את מקום משכנו הבטוח, הקריר, ומתערבב בדמי הרותח, הפוער לעברו את נימיו ועורקיו ושותה אותו בצימאון חרב. הספקתי עוד לראות, כמו בכל פעם, את המזרק צונח על השטיח, ומאותו הרגע לא ראו עיניי עוד דבר. 

סטאט. ההברקה הכי מוצלחת של ממ"ת, מועצת מנהלי התאגידים. הסם הממכר היחיד עלי אדמות שהמרשם לו נוצר ונשמר, מרגע הולדתו ועד עצם היום הזה, במעבדות התאגידים. במקרה הזה גם לא דובר בתו תקן או בשמירת הזכויות בלבד. המועצה לא יכלה להרשות לעצמה שוק שחור. תוכנית הפעולה חייבה בלעדיות בייצור ובקווי האספקה, ועל מנת לוודא שכך בדיוק זה יישאר, המדען שגילה את המרשם בודד מיידית, התבקש להעלות את ממצאיו על מחשב מאובטח שנותק מן הרשת, לכתוב את תוכנית הייצור, ולנעול את הנתונים באופן מוצפן ובלתי הפיך. עם סיום עבודתו, שלא תועדה בשום אופן אחר, הוא חוסל לאלתר, וחדר המחשב, שממילא המרשם שעליו לא היה זמין לעולם, הפך למקום השמור ביותר עלי אדמות. רגל אדם לא דרכה בו עוד לעולם. 

עם ווידוא אבטחת הסוד החל עידן חדש של שליטה תאגידית. הסטאט, סם ממכר באופן בלתי הפיך והחל מן השימוש הראשון, פשט בעולם כאש בשדה קוצים. בעולם בו השליטה באמצעי התקשורת, ערוצי ההפצה והמכירה, אמצעי הלוחמה המאורגנים, רשות האכיפה והמשאבים החומריים נמצאו כבר ממילא ברשות הממ"ת, הסטאט היווה את המסמר האחרון בארון המתים שהכיל את שרידי רשות הפרט. שמונים וחמישה אחוזים מן העולם התחתון, שספג מהלומה אדירה עם מיסוד הזנות הווירטואלית בחסות הממ"ת חמש שנים קודם לכן, "הולאם" בתוך שנתיים. שימוש אחד בסטאט, שהונדס בדיוק לצורך זה, הפך כל התמכרות קודמת לבטלה בשישים, והנרקומנים הפכו, הלכה למעשה, רכוש ממשלתי. הסטאט הופץ חינם אין כסף במשך כשנה, במרכזי חלוקה קהילתיים, ופורסם באמצעי התקשורת כמפתח החדש לחיים מאושרים ובריאים יותר, מעין וויטמין קסום ומרוכז שנטילתו פעם ביום תהפוך גם את החיים העלובים ביותר לגן עדן עלי אדמות.

האמת? הם צדקו.

אלא שמסטאט לא ניתן להיגמל. יום אחד בלעדיו וחייך אינם חיים עוד. הרחובות נמלאו במיעוט חדש, כעשרה אחוזים מן האוכלוסיה, זומבים אפורים ושקועי עיניים שלא יכלו עוד לקבל את הסם שלהם מסיבות רפואיות כאלה ואחרות. לא דובר בייסורי גמילה אלא בנזק בלתי הפיך למערכת העצבית והמוחית, נזק שהדרך היחידה להפכו באופן זמני הייתה על ידי חידוש אספקת הסם, אלא שהזומבים לא יכלו עוד לקבל אותה ולהישאר בחיים. אם תשאלו אותי, במצבם הייתי הולך על המזרק.

בתום השנה הראשונה הם שינו את הכללים. המכורים הבלתי מזיקים, שהיו כעת רוב האוכלוסיה, המשיכו לקבל את הסם שלהם באופן רציף מקציני החלוקה לאחר ראיון קצר לאיתור כישורים בעלי ערך. רובם לא עניינו אף אחד. אבל אלה בינינו שאתרע מזלם וכישוריהם היו בעלי ערך זכו ליחס קצת שונה. 

חיי שלי התנהלו על מי מנוחות יחסיים לסביבת העבודה שלי עד שעליתי על רכבת הזהב. תמיד הייתי תברואן. את הוריי לא הכרתי מעולם. בגיל עשר חיסלתי בפעם הראשונה, בקלות שלא תיאמן, בריון מקומי בן תשע עשרה. הוא נפל קדימה באנחה כבדה, קרן האולר שלי נשלפת מבין צלעותיו, ואני ברחתי כל עוד נפשי בי. זה לא היה כיף או חוויה מרגשת במיוחד וזה לא היה קשה או מזעזע במיוחד. זה היה צורך, זה היה קל, וזה הפך לעבודה מכניסה למדי. את הסטאט קיבלתי בפעם הראשונה ממישהי שלא הכרתי, במסיבה בדירה של מישהו. היא העבירה לי אמפולה זהובה קטנה ומזרק קטודי, שלפה לי את הזין מהמכנסיים ומצצה לי בעוד אני חותם את גורלי לנצח עם השד שבבקבוק. כששאלתי אותה מאיפה היא השיגה את החומר ואיפה אני יכול להשיג עוד, שעות מאוחר יותר, היא צחקה, נתנה לי עוד אמפולה אחת שקיבלה מתחת לשולחן מקצין החלוקה האישי שלה, את הכתובת של מרכז החלוקה הקרוב והמליצה לי בחום להגיע לשם תוך יומיים.

בבוקר היום השלישי התעוררתי בבעתה ונזכרתי באזהרה. בעתה היא למעשה מילה מאד לא ראויה לתאר את חוסר התחושה שאפף אותי. המציאות כיסתה אותי בשמיכה אפורה של אבק ומחנק. לאן שלא הבטתי, חפצים נראו דהויים וחסרי צבע, דמות הקריין על מסך הטלוויזיה דמתה לשלד מגחך, השמש שזרחה מהחלון ישר על פניי לא חיממה אותי כהוא זה, ובמקום להתפלץ מכל זה מצאתי את עצמי יושב בקצה המיטה שלי, ראשי מורכן וידיי בין רגליי, כשאני מנסה להבין למה אני חי.

 

כבר לא היה לי על מי לכעוס ואת מי להאשים. כל מי שהכרתי היה מכור. ראיתי אותם במרכז. אנשים שלא ראיתי שבוע או שבועיים עמדו שם, פניהם מכורכמות בכעס וידיהם רועדות בתאווה. ממני ומשכמותי כולם תפסו מרחק, וממילא בעיניי נראו הממתינים האחרים כמו רכבת שדים אפורה ונרקבת.  

 

 

 

עד שהספקתי להגיע למרכז החלוקה הקרוב ולהבין מה קרה לי, כבר לא היה לי על מי לכעוס ואת מי להאשים. כל מי שהכרתי היה מכור. ראיתי אותם במרכז. אנשים שלא ראיתי שבוע או שבועיים עמדו שם, פניהם מכורכמות בכעס וידיהם רועדות בתאווה. ממני ומשכמותי כולם תפסו מרחק, וממילא בעיניי נראו הממתינים האחרים כמו רכבת שדים אפורה ונרקבת.  

את קצין החלוקה פגשתי רק פעם אחת. הוא הביט בי בתיעוב ופלט "שימוש ראשון?"

הנהנתי בכבדות.

"תפשיל את השרוול."

הוא לקח ממני דגימת דם, הזין אותה למחשב הנישא שלו, הביט בתוצאות ומסר לי מזרק קטודי מלא בנוזל אדום. לא נגעתי בו.

"סם אמת. כל מה שתספר לי כאן יהיה אמת ויישאר בינך ובין הממ"ת. כל פשע שעליו תתוודה יימחל אוטומטית, וכל פשע עתידי יתגלה טרם קבלת המנה הבאה וישלול אותה באופן מיידי, חד פעמי או לאורך זמן, בהתאם לחומרת הפשע. על פשעים חמורים במיוחד או על פשיעה כרונית תופסק האספקה לצמיתות."

הנהנתי שוב בכבדות. הוא יכול היה לספר לי שהוא עומד לכרות לי את הביצים ולדחוף לי אותן לאוזניים ולזכות באותו ההנהון. שום דבר לא יכול היה להיות נורא מספיק כדי לגרום לי לרצות להישאר במצב הזה, ובכל מקרה הוא לא עמד לחיות מעבר לרגע בו האמפולה הזהובה תהיה בידי. לא תכננתי אפילו להתעכב כדי לשאול אותו איפה הם מחזיקים את החומר. אני אסתדר, חשבתי. אלא שגם הם חשבו על זה. אלא מה.

"במידה ואתה מהרהר כבר כרגע או תהרהר בעתיד בביצוע עבירה כזו או אחרת כלפיי או כלפי מי מנציגי הממ"ת, מחובתי לציין בפניך כי כל פגיעה או איום בפגיעה על הממ"ת, רכושו ובכלל זה נציגיו תתוגמל בהפסקת אספקה מיידית ותמידית. בנוסף, מחובתי לציין בפניך כי במתקני החלוקה אין ולו מנה אחת של סטאט ולעולם לא תהיה. פגישתנו משודרת למשרדי הממ"ת, ועם סיום הראיון, לכשתימצא מתאים, ישגרו נציגי המשרד את מנתך היומית במערכת צנרת הלחץ שלצידי. שום איום או פעולה מצידך לא תגרום להם לשגר את החומר, אך יימנעו ממך כל שימוש עתידי בו."

 

הוא עצר לנשום וחייך.

"הכול ברור?"

הנהנתי והוא הושיט לי את לוחית הזיהוי החדשה שלי.

"ברוך הבא. זה יהיה עליך בכל עת."

הוא החווה אל המזרק הקטודי ואל האמפולה האדומה שבתוכו.

"בוא נדבר."

 

כשהצבעים חזרו, בכיתי בפעם הראשונה בחיי. 

ידעתי שלא אהיה בלי האמפולה הזהובה עוד לעולם. לכעוס או להילחם בממ"ת היה מגוחך, וידעתי, בנוסף, שמכישוריי, שמרגע שהחלו מפורטים בפניו שינו לחלוטין את גישתו הזחוחה של המראיין שלי, יהיה טיפשי מצידם להתעלם ממילא. נראה שעמדתי להיות מגויס. 

ביום השני ישב מולי מישהו שנראה כמו בדיחה רעה. מישהו מאבות אבותיו היה, ככל הנראה, אסייתי, ותווי פניו היו יכולים להיות מהממים ביופיים אם היה זוכה מסבו גם בממדי גופו הפרופורציוניים. אלא שניק, כפי שהסתבר לי שקוראים לו, אהב לאכול, והרבה. הוא נשם בצרידות מבלי להרים את עיניו מהתיק שהיה מונח למולו על השולחן, שהכיל ככל הנראה את פרטי ראיון יום האתמול. לצידו היה תיק עור קטן ושחור ובו כעשר או חמש עשרה אמפולות זהובות ומזרק. גם הפעם לא נגעתי בדבר. 

"אתה יכול לשבת ולהזריק, או לשבת ולקחת את התיק איתך הביתה. הוא שלך. בסם האמת אין לנו עוד צורך. אתה עובד עבורנו כעת, וענייניך האישיים אינם מטרידים אותנו כל עוד הם אינם פוגעים בעבודתך."

הוא הרים כעת את עיניו וסגר את התיק, הביט בי רגע, וסובב אותו אליי. השם שהופיע עליו לא היה שלי, אלא של מישהו שמעולם לא ראיתי. הוא הכיל כתובות, סדרי יום ותצלומי מטרה. התחלתי להרגיש בבית. 

והרשיתי לעצמי גם צעצוע אחד חדש – אקדחון GR-28 של חטיבת הלוחמה של הממ"ת, אקדחון שזכה לכינוי "המנתח האילם" בשל דיוקו והחרישות האופיינית בה ביצע את מלאכתו. זה היה הכלי המתאים לאיכות ולמספר המשימות שנטלתי על עצמי בימים אלה, ולא הרגשתי אשם מדי על הרכישה.  

ניק התגלה כמקצועי ומנומס, למרות מראהו המגוחך, ואני לא התבקשתי להגיע עוד למרכז החלוקה. הסטאט וגיליונות העבודה היו מגיעים לביתי מדי שבוע, ואם לומר את האמת, חיי הפכו נינוחים אפילו יותר מכפי שהיו בעבר. המשכורת הפכה קבועה ורציפה, הסטאט המשיך לזרום ואני הייתי התברואן הכי מאושר בשכונה, אם כי עסוק למדי. למרות הכול, לא כל אוכלוסיית העולם התמכרה לסם, והממ"ת עבד קשה כדי להשבית כל ניצני התנגדות שעוד נותרו בקרבם של הבלתי-מכורים לפני שאלה יתרבו ויהפכו למחתרת אמיתית, מאורגנת ובעלת דור או שניים של מסורת התנגדות מושרשת. כתוצאה מכך, קצב החיסולים שלי התגבר באופן מרשים, ואיתו משאביי הכלכליים ואמצעיי החומריים. רכשתי לי בית חדש, רכב חדש, שניהם צנועים אך מצוידים היטב ובהתאם לצרכים, והרשיתי לעצמי גם צעצוע אחד חדש – אקדחון GR-28 של חטיבת הלוחמה של הממ"ת, אקדחון שזכה לכינוי "המנתח האילם" בשל דיוקו והחרישות האופיינית בה ביצע את מלאכתו. זה היה הכלי המתאים לאיכות ולמספר המשימות שנטלתי על עצמי בימים אלה, ולא הרגשתי אשם מדי על הרכישה.  

אבל בבוקר אחד, כחצי שנה לאחר תחילת החוזה שלי עם הממ"ת, הגיע תיק דק במיוחד ובו רק כתובת ומספר פרטים בנוגע להסדרי השמירה על המטרה. דובר באיזו מלכת גותיקה מקומית כזו או אחרת שהטיפה נגד הממסד וחוקי התאגידים, שמידת השפעתה וכמות נאמניה זיכו אותה בביקור אחרון ממני. לא אהבתי להתעסק עם נשים יותר מדי, אבל לעיתים גם זה קרה, וודאי שלא עמדתי לאבד על זה שעות שינה מיותרות.

מאורת המלכה הגותית וחבר מרעיה שוכנה ללא יתר כבוד במבנה תעשייתי ישן, בחלק של העיר שגרתי בו פעם. הגעתי לשם כשאני חובש משקפי ראיית לילה. שני השומרים שעמדו בין הגרוטאות שליד הכניסה הראשית ושוחחו זה עם זה בידידות נעימה לא היוו בעיה, אלא שכשפסעתי בזהירות מעל גופותיהם וחיפשתי עליהם גיליתי שהם לא נשאו כלי נשק. זה העביר בי בחילה רגעית. מספר השומרים הצפוי ומיקומם היה רשום על הדף הבודד שבתיק, אבל החבר'ה במשרד פספסו ככל הנראה את העובדה שאפשר היה לשלוח לשם גם את ג'וני חצ'קוני, המגויס הכי טרי בשוק, ולהשיג את אותן התוצאות. הרגשתי כמו מהנדס גרעין שנשלח לעבוד בפס הייצור, אבל כל זה עבר לי בראש רק לשבריר שנייה, וגם עליו גערתי בעצמי.

טופפתי על קצות האצבעות, צל בין שאר הצללים, הקרן הירוקה והדקיקה של "המנתח" זורעת מוות חרישי סביבי, וכל אחד ואחד מן השומרים, לנגד עיניי הסמוכות בפעמים האלה, כשאני בתפקיד הרואה ואינו נראה עד לרגע האחרון, מביט בי במבט תמה, מופתע אך חסר כל כעס, אלימות או עצב. הם לא הרימו יד או קול, לא קיללו אותי או ביקשו רחמים. לא שהיה בידם זמן לעשות משהו מאלה, אבל גם האדם המופתע ביותר פולט קללה עסיסית או זעקה כשהוא מנוקב ומת במקום בו הוא עומד.

לא הערב. הערב הם מתו בדממה, בהפתעה גמורה ובעיקר ללא טיפת רוח קרב. אם בתחילתו אחזה בי בחילה, עם סיום מרחץ הדמים הזה בקושי יכולתי לעמוד על רגליי. דידיתי אל מרכז המרתף הגדול בו שכנה הקבוצה. במרכז החדר הטחוב, המשובץ מזרונים מטונפים, קופסאות שימורים משומשות וגוויות דוממות, שכבה מישהי על הרצפה כשהיא ישנה, גם לאחר הטבח שעשיתי בידידיה, גופה הצנום עטוף בלבן.

ניגשתי אליה כשאני מקלל את ניק ואת חבורת המאוננים שלו, שלחתי את ידי אל כתפה כשידי השנייה חומקת אל ידיה ואוחזת את שתיהן מאחורי גבה, מוכן לכופף אותן ולשבור אותן במקרה שזו תהיה הנציגה היחידה בבית הקברות הזה שבידיה נשק...אלא שמשהו לא היה נכון.

הידיים שהחזקתי היו קטנות מדי, חלושות מדי, הגוף כולו צנום מדי, רך מדי. היא הסתובבה אלי, מחייכת, ואני צנחתי על ברכיי המום. היא הייתה בת שש לכל היותר, פניה שחומות, יפהפיות, עיניה חומות-זהובות וענקיות, והיא חייכה אלי ונגעה בידה בפניי. 

שלושה דברים קרו כמעט בעת ובעונה אחת. כאב שיניים טורדני שהציק לי מזה ארבעה שבועות הצהיר על דעיכתו המהירה, מה שהיה גורם לי לאנחת רווחה מיידית אם הדבר השני והשלישי לא היו מכים בי באותו הרגע ממש, בזה אחר זה – הסטאט החל נעלם לחלוטין מהמערכת שלי. ידעתי את זה כפי שאני יודע שאני נושם עכשיו וכפי שידעתי בכל יום בו בן הזונה הצהבהב אכלס את עורקיי מאז אותה מציצה גורלית. הוא הלך והתנקה מעורקיי, תוך מספר שניות הוא לא יהיה שם עוד, ואני לא עמדתי להפוך לזומבי בגלל זה. נרפאתי.

הדבר השלישי היה שהבנתי את פשר החייכנים המתפגרים שסביבנו. מהרגע בו נגעה בי, לא היה בי עוד ספק שלעולם לא אוכל להזיק עוד לנפש חיה. המחשבה על פעולה אלימה או רגש אלים או שלילי באשר הוא כלפי אדם או יצור חי אחר העומד למולי הייתה כבר כמעט בלתי אפשרית, והפכה יותר ויותר כזו עם כל שבריר שנייה שחלף.

נותרתי קפוא במקומי במשך כשנייה אחת והבטתי בעיניה החומות של היצור הפלאי שעמד למולי, מחייכת אליי באהבה אינסופית ובתמימות של ילדה בת שש, ידה מונחת על לחיי כשמה שלא יהיה שהיא עושה לי ממשיך ומתפשט בגופי ובנפשי. עצמתי את עיניי, הנחתי את ידי הגדולה על ידה הקטנטנה, הרמתי את "המנתח" וסחטתי את ההדק. 

כשהיא צנחה לרצפה, עדיין מחייכת, בכיתי בפעם השנייה בחיי.

---------------------------- 

את ניק ואת דירתי לא ראיתי שוב, מן הסתם. את הרכב השארתי במקום בו ידעתי שיימצא, בהתרסה, ונעלמתי. זה לא היה קשה. בסטאט לא נגעתי עוד לעולם, כמובן, ואת זמני אני מעביר בשוטטות, בעבודות מזדמנות, ובהימנעות ממגע מיותר עם בני האדם, שטומנים בחובם רק כאב וסכנה עבורי לאור מצבי.

אין בי חרטות. ברור לי לחלוטין מה היה קורה אם ניק והממ"ת היו מניחים את ידיהם באופן כלשהו על הילדה הזו. ברור היה לי לא פחות שלא יכולתי לתת להם אותה. עולם של כבשים חסרות רצון ויכולת להתמרד הוא עולם שבו הממ"ת כבר לא צריך אפילו את הסטאט. אם הם יעלו על השיטה להרבות אותה, והם יעלו עליה ללא צל של ספק, זה יהיה הסוף המוחלט עבור כל מה שכונה אי פעם "רוח האדם".

לא, אין בי חרטות. אבל יש בי פחד. פחד עצום, איום ונורא. פחד שגם המוות אינו יכול לו. יש בי יראת אלוהים במלוא מובן המילה, ואני לא מתכוון אליה במובן התנכ"י. אני מפחד עד עמקי נשמתי הנצחית ומתפלל שאין לי כזו. מתפלל לאלוהים שאין אלוהים, שאין עולם שמעבר, שאין חיים שלאחר המוות ושאין לכל אחד ואחד מאיתנו פגישה איתו בסיום הדרך האחרונה. כי אם הוא קיים, אם יש אלוהים, עולם שמעבר ופגישה גורלית שכזו, אני בבעיה רצינית, וקשה לי לראות איך אני יוצא ממנה. 

אני חושב שרצחתי מלאך.

למאמרים נוספים מאת זיו מגן:

אי הדקלים והמוות

תשיגו לי את הסוכן שלי

זו כפרתי

אוכלים אותה

השמש שוקעת מעל נאורו

צהוב! מופע ה(לא ממש)אימים של מארק לאת'אם

אל תיגע ילד, זה ארסי

איך אומרים רשיון באוסטרלית

על אנשים (וקצת על עצים)

סקס פה!

דברים שלא שמתי לב אליהם

שנה חדשה

הגביע הוא (כבר לא) שלנו

המציאות מעל כל דמיון (או התקציב)

אסייתים החוצה (ג'ינג'ים לכלא)

נפולת נמושות

ברמה התיאורטית (סיפור)

זין נשאר זין (סיפור)