אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בלי סלים דאסטי


תאריך פרסום קודם: 
2003
סלים דאסטי על עטיפת אחד מאלבומיו הידועים. הרעיד לבבות באולימפיאדת סידני
סלים דאסטי על עטיפת אחד מאלבומיו הידועים. הרעיד לבבות באולימפיאדת סידני

אז התעדכנתי מאוחר לגבי מותו של סלים דאסטי (Slim Dusty). מה-זה-מאוחר: שלושה חודשים תמימים כמעט חלפו מאז שהכריע אותו הסרטן ועד שגלשתי על הידיעה הזו. ממש נצח. כלי התקשורת בארץ לא טרחו כלל לדווח על כך. מה להם, לעיתוני השעה בארץ הקודש, עם אגדת פולקלור אוסטרלית שכמו הגדירה מחדש את תרבותה של היבשת החמישית. מעבר לעניין המועט ממילא שיש לכלי התקשורת שלנו באספקטים הקשורים למתרחש בעולם הגדול, הרי שבתחום הדיווח על תרבות-שאינה-אנגלו-אמריקנית, המצב שואף לשממון מוחלט.אני מודה ומתוודה שההתעדכנות שלי באירוע הזה הייתה מאוחרת. כל כך מאוחרת, שהיא שוות ערך למהירות בה התעדכנומורדי הבאונטי בטהיטי על הגעת הסירה העמוס להעייפה של הקברניט ויליאם בליי למקום מבטחים בבריטניה. ולמהדרין: מאחר ובמאה השמונה עשרה עסקינן, החדשות הגיעו אל המורדים בטהיטי כעבור חודשים ספורים בלבד. זו המגרעת הבסיסית כשאין אינטרנט, אין טלפון, אין אפילו טלגרף - והחדשות עוברות באמצעות נוסעים, מכתבים המועברים בדרך הים והיבשה וכדומה.

(בהקשר זה, אגב, אני חייב לספר כאן משהו. לפני מספר שנים, במהלך טיול באלסקה, פתחתי עיתון מקומי. ידיעה בגודל בינוני בישרה לי, להפתעתי, על מותו של המחזאי חנוך לוין. יצירתו של לוין הייתה מחוברת מאוד לישראל, ואף כי השפיעה על התיאטרון, הספרות והשירה כאן, סביר להניח שרמת ההשפעה שלה על תושבי אנקורייג' ופיירבנקס הייתה מזערית, אם בכלל. ובכל זאת, טרח עיתון בפרובינציה מרוחקת לציין את פטירתו של אייקון תרבותי במדינה מזרח-תיכונית קטנה. איזה הבדל בין התנהגות מעין זו לבין ההתעלמות המוחלטת אצלנו. אני כבר יכול לשמוע את נחירות הבוז ולראות את נפנופי הידיים המבטלים של העורכים. "קאנטרי אוסטרלי?... יצאת מדעתך ?!?... את מי זה מעניין בכלל ??").

סלים דאסטי היה אגדה מוסיקלית מהלכת. פשוט אגדה חיה. הוא נולד ב-1927 בחווה נידחת ליד קמפסי, אזור מרוחק בניו סאות' וולס. השם האמיתי שלו היה בכלל דייוויד גורדון קירפטריק, ומאז היה בן עשר, הוא ידע שיש רק דבר אחד שהוא רוצה לעשות בחייו: להיות זמר קאנטרי. אבל מי יכול לפתח קריירה של זמר עם שם כמו קירקפטריק. בגית אחת-עשרה שינה את שמו, איפוא, לסלים דאסטי, והחל לחיות את החלום.   

סלים דאסטי כתב והלחין בעצמו את רוב שיריו. את הראשון, The Way The Cowboy Dies, כתב בהיותו בן עשר. בגיל חמש-עשרה הצליח לחסוך מספיק כסף כדי לממן את הקלטת שני שיריו הראשונים, Song For The Aussies ו- My Final Song .ב-1945 כבש לראשונה את תחנות הרדיו באוסטרליה עם שירו When The Rain Tumbles Down In July, שהפך מאז לקלאסיקה בפני עצמה. ההצלחה הובילה לחתימת חוזה הקלטות ראשון עם חברת קולומביה גרמופון, שייעדה את הצעיר המוכשר ללייבל חדש שהקימה, ריגל גרמופון, ושהיה מיועד למוסיקת קאנטרי ופולק. וסלים דאסטי, אחד היוצרים הפוריים ביותר בהיסטוריה של המוסיקה הפופולרית, החל לספק את הסחורה.

הוא נדד עם הגיטרה שלו בכל רחבי אוסטרליה. הוא הופיע בערי אוהלים, במחנות כורים, בפונדקים נשכחים, בפני נהגי משאיות ופועלי רכבות וחקלאים קשי-יום. הוא שר על אוסטרליה של דרכי האספלט המאובקות ונהרות הפרא ועל דמויות מיתולוגיות כמו השודד נד קלי (Game as Ned Kelly) והאיש מסנואי ריבר (The Man from Snowy River). אחר כך הקים, יחד עם המפיק פרנקי פוסטר, את ה-Slim Dusty Show, מעין מופע מוסיקלי נודד, בסגנון אוסטרלי עממי, שהיה נערך באוהל גדול, בדומה למופעי קרקס. ב-1958 הקליט את A Pub With No Beer, שיר שעשה היסטוריה בהיותו ללהיט הזהב הראשון של זמר אוסטרלי כלשהו. והנה עוד פריט טריוויה שיכול המוסיקאי המחונן הזה לספק: אם מישהו שואל אתכם מי היה האוסטרלי הראשון שהגיע לתקליט זהב, תוכלו להסיר מסדר היום את כל השמות הרגילים שעולים על הפרק בהקשר זה (איי.סי.די.סי, גברים בעבודה, ריק ספרינגפילד, קיילי מינוג, ג'ייסון דונובן, אינקסס, מידנייט אויל וכדומה) ולמלמל את השם הזה, שאם נודה על האמת קצת קשה לשכוח.

את ההופעה הראשונה שלו מחוץ לאוסטרליה ערך רק ב-1969, כלומר בגיל 42. היה זה בניו זילנד, שם הופיע בחברת להקת בלו גראס מקומית מוערכת, Hamilton County Bluegrass Band, וזכה להצלחה רבה. ב-1978 ערך הופעה היסטורית נוספת, הפעם בבית האופרה של סידני. ב-1980 הוציא את להיטו המצליח Duncan, בו סיפר על חבריו לשתייה, וברוח זו הקליט ב-1986 אוסף שירי בירה, Beer Drinking Songs Of Australia. ב-1997 הופיע בפני הגראנד אול אופרי, מקדש הקאנטרי בנשוויל, וגרף הצלחה מסחררת. שנה מאוחר יותר יצא לאור אלבום בשם Not So dusty, בו ביצעו אמנים אחרים משיריו. בסך הכל הוציא סלים דאסטי 104 אלבומים - הספק מדהים בכל קנה מידה.

אבל הרגע המרגש ביותר בו זכיתי לראות את סלים דאסטי היה דווקא במשחקים האולימפיים של סידני, שנערכו בשנת 2000. בטקס הסיום של המשחקים "הפגיזו" המארחים האוסטרליים מכל טוב התרבות המקומית: להקות רוק, זמרות פופ, תוכניות טלוויזיה מצליחות, תרבות אבוריג'ינית ומה לא. ואז, דקות ספורות לפני מתן ההודעה הרשמית על סיום המשחקים, בקע מתוך אחד מחדרי ההלבשה אדם נמוך-קומה וקשיש, חבוש כובע גדול, ובידו גיטרה. תוך שהוא צועד אל מרכז המגרש, זימר סלים דאסטי, אגדה חיה, את Waltzing Matilda, אולי השיר האוסטרלי המפורסם ביותר בהיסטוריה - ולבטח אחד מסמליה התרבותיים של המדינה. עשרות אלפי צופים רקדו ביציעים לצלילי שיר העם הלאומי. היה בזה, בלי שום ציניות משהו מרגש מאוד. 

בשבת האחרונה עשיתי לעצמי מעין מיני-מרתון של סלים דאסטי. שמעתי את כל המלים שוב ושוב: על הברנש שהפך לכבשה השחורה של משפחתו (The biggest Disappointment), על הישיבה בחברותא עם הברנשים שממלאים את העיירות הנידחות ב"בוש" האוסטרלי (By A Fire Of Gidgee Coal), על הרודיאו הסוער (The Isa Rodeo), על שיירת הקרונות הנוסעת בערבות הגדולות (Wagon Trains North), על כל מה שהוא אוסטרליה ויותר מזה. תוך כדי, חזרתי לאינטרנט ובדקתי שוב. "יחיד במינו" ו"אייקון אוסטרלי גדול", כינה אותו ראש הממשלה, ג'ון הווארד.שוב: קשיש בן שבעים ושלוש, מצויד בכובע ובגיטרה, מקפיץ על הרגליים בעזרת שיר עם פשוט יבשת שלמה ומיליוני צופים מחוץ לה. זה הרגע בו התאחדו כל הטעמים וכל הגילאים, שהרי בין חובבי קיילי מינוג מהניינטיז לבין אוהדי ג'ודית' דורהאם מהסיקסטיז אין הרבה מן המשותף; אבל את סלים דאסטי ואתWaltzing Matilda אין פשוט סיכוי שאוזי לא יכיר.

ישנם כמה זמרי קאנטרי שרמת ההשפעה שלהם על התרבות שבתוכה הם פועלים היא כמעט חסרת-תקדים. בלי האנק ויליאמס, ליאון ראסל, וילי נלסון וג'ון דנוור קשה בכלל לדמיין את מוסיקת הקאנטרי האמריקאית. בלי סלים דאסטי, ספק אם מוסיקת הקאנטרי האוסטרלית - בעלת מורשת מפוארת כשלעצמה - הייתה בכלל קיימת.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר