משוק העבדים לתפילת ערבית

 אורי קציר 
 

סוחרים יהודים לא בחלו מעולם בסחר עבדים ובמיקוח עם שודדי ים. פוסקי הלכה, כולל הרמב"ם, לא טרחו להתעמת עם חוסר המוסריות שבעניין 

פטר אבלארד. הונורה דה בלזאק. פייר אגוסטין קארון דה-בומארשה. ז'ילבר בקו. שרה ברנארד. ז'ורז' ביזה. פרנאנד ברודל. מריה קאלאס. ז'אן פרנסואה שמפוליון. פרדריק שופן. אלפונס דודה. פייר פול דוד ד'אנגר. אז'ן דלקרואה. ז'אן-בפטיסט דלאמבר. איזדורה דאנקן. סטפן גרפלי. אנטואן גרוס. ז'אן דה לה פונטיין. איב מונטאן. ג'ים מוריסון. ז'אן מולאן. אימרה נוג'. מישל פטרוצ'יאני. קמיל פיסארו. מרסל פרוסט. ג'אקומו רוסיני. ריימונד רוסל. סימון סיניורה. גרטרוד סטיין. אוסקר ויילד.

אולי שכחתי מישהו, אבל אלה רק מתי מעט מאנשי הרוח והחומר הרבים הטמונים באדמת בית הקברות הפריסאי פר לאשז. רובם צרפתים, מיעוטם לא, וכולם הפכו את פיסת האדמה הלא-נורא-גדולה הזו לבית עלמין מבוקש במיוחד. כך, לפחות, זה נראה כיום: לא מעט ממפורסמי ההווה והעתיד מבקשים להיטמן לצד סימלי העבר. היו מתים.
בתוך כל החבורה המכובדת הזו נחה בשלווה כבר מאה ועשרים שנה דמות שאמריקנים רבים עודם לומדים עליה בבתי הספר אבל אצלנו לא נשמע שמה כמעט מעולם. זהו ג'ודה בנג'מין (Judah Benjamin) – יהודה בנימין, אם אתם מתעקשים לעברת – מי שהיה שר המשפטים ואיש הצללים של מדינות הדרום במלחמת האזרחים האמריקנית. בנג'מין היה טיפוס רב-מעללים, איש שרב בו הנסתר על הגלוי ושאלמלא היה נאמן כל כך לקונפדרציה בה תמך היה עשוי להפוך לאחד מעמודי התווך של ההיסטוריה הפוליטית והמשפטית באמריקה של אותה תקופה. זה האיש שדחה את הצעת נשיא ארצות הברית להתמנות כשופט עליון ושסיים את חייו כאדם חולה, בלוויית אשתו וביתו ורחוק מכל חבריו ומקורביו, בפאריס השוקקת.

ג'ודה בנג'מין היה טיפוס שראוי להקדיש לו כמה מלים. הוריו היו יהודים אנגלים שהיגרו ללואיזיאנה. הוא עצמו גדל ולמד בניו-אורלינס, תמך במפלגת הוויגים, הצטרף למשרד עורכי דין יוקרתי, התמחה בתיקיהם של בעלי מטעים וסוחרים עשירים ועד מהרה קנה לו שם כאיש מקצוע מבריק ומשכנע וכאחד הטובים בתחום. ב-1847 התמנה לחקור את סכסוך האדמות המתוקשר בקליפורניה, בו נטלו חלק מתיישבים אמריקנים מצד אחד וחקלאים ספרדים מצד שני. במסגרת זו בא בדין ודברים עם בית המשפט העליון של ארצות הברית וכך הוכרה יכולתו הרבה גם שם. שנה לאחר מכן גם מונה לחבר האלקטורים מלואיזיאנה, שבחר בוויג זכרי טיילור וסייע לבחירתו כנשיא המדינה. הוא נבחר פעמיים לסנאט, בשנים 1852 ו-1856, אבל בפברואר 1861, כשפרשה לואיזיאנה מהאיחוד התפטרו בנג'מין והסנאטור האחר מטעם אותה מדינה, ג'ון סלידל, מכהונתם.

ג'ודה בנג'מין. (1811-1884), "ישראלי בעל עקרונות מצריים".

במהלך כהונתו הפך בנג'מין לאישיות הדומיננטית ביותר בקרב האגף הדרומי והשמרני של הסיעה הדמוקרטית בסנאט (המפלגה הוויגית, שעליה נמנה בנג'מין בראשית הקריירה שלו, התפוררה כמה שנים קודם לכן ושרידיה עברו בחלקם לדמוקרטים וחלקם למפלגה הרפובליקנית החדשה שקמה זמן מה קודם לכן). מריבה קשה שפרצה בינו לבין ג'פרסון דייוויס, סנאטור כריזמטי ממיסיסיפי ומי שעתיד מאוחר יותר להיות נשיא הקונפדרציה הפורשת, ושכמעט הסתיימה בדו-קרב, באה לקיצה בהתנצלות פומבית של האחרון בפני חברי הסנאט. הוא תמך בפשרה קנזאס-נברסקה של 1854, שהתירה לשתי טריטוריות אלה להגדיר את עצמן כמדינות עבדות או כמדינות חופשיות, בהתאם לעקרון הריבונות העממית (Popular Sovereignity) של סטיבן דגלאס – אבל לאחר מכן טען שיש לבטלה מפני פסיקת בית המשפט העליון בפרשת דרד סקוט, שטען כי אין לשלול מאזרחים את רכושם (כולל עבדים) בלא הליכים משפטיים ראויים, ולפיכך כל הפשרות שחילקו את ארצות הברית בין שוחרי העבדות למתנגדיה בטלות ומבוטלות. תמיכתו הנמרצת בטיעונים המשפטיים שהצדיקו את העבדות הביאה את הסנאטור הרפובליקני בן וייד (Ben Wade) מאוהיו להטיח בו כי הוא "עברי בעל עקרונות מצריים" ("a Hebrew with Egyptian principles")., משפט שהביע בבירור את דעת רבים מחברי הסנאט עליו (לפי גירסה אחרת, אמר וייד משפט בנוסח "ישראלי בלבוש מצרי" ["Israelite in Egyptian clothing"], אבל בכל מקרה הכוונה ברורה לחלוטין).

עם פרישת מדינות הדרום והקמת הקונפדרציה מונה בנג'מין לשר המשפטים שלה. אחר כך הועבר למשרד המלחמה, אבל נכשל שם= וועדה של קונגרס הקונפדרציה קבעה כי כשל במילוי תפקידו. הוא נאלץ להתפטר, אך מונה מייד למזכיר המדינה של הקונפדרציה, תפקיד בו שימש עד תום המלחמה. הוא הפך לאיש סודו הקרוב של הנשיא ג'פרסון דייוויס, שלמעשה הטיל עליו למלא כמעט כל תפקיד שלא היה בסמכותו של שר אחר. אחרי תבוסת הקונפדרציה ב-1865 ברח לפלורידה, משם לאיי הבהמה ומשם לבריטניה, בה שב ופתח שוב משרד עורכי דין מצליח. מחלה קשה כפתה עליו לפרוש מעיסוקיו המקצועיים והוא עבר לפאריס, שם גם נפטר ב-1884.

נזכרתי בבנג'מין משום שלאחרונה חיפשתי לא מעט חומר על יהודים בהיסטוריה שתמכו בעבדות או התפרנסו ממנה. דומה שמכל אלה שמילאו תפקידים בכירים במעצמות המערב, הגיע בנג'מין לדרגה הגבוהה ביותר. ואני מתכוון, כפי שאפשר להבין, לתקופה המודרנית ולא לימי בית ראשון, בהם הייתה העבדות מנהג מקובל ממילא. החומר המרתק ביותר, מכל מקום, נוגע דווקא לסחר העבדים בו עסקו יהודים שישבו לאורך חופי הים התיכון. וסחר העבדים הזה התבצע, לא פחות ולא יותר, עם שודדי הים הנועזים ומטילי האימה ביותר של התקופה. בנג'מין הוא, אפוא, נקודת מוצא טובה לדיון היסטורי בסוגייה הנשכחת הזו.

קורסאר מהחוף הברברי. ציור מאת ג'ון ראש.קורסאר, אגב, הוא כינוי שמוצאו מלטינית והתקבל בשפות הערבית והטורקית במשמעות של שודד ים. במאגרב יוחד הכינוי הזה לקבוצות שתקפו אוניות של נוצרים,

בתקופת המאבק בין טורקיה העות'מאנית ובין מדינות אירופה על השליטה בים התיכון ובחופיו פעלו שני כוחות ימיים ששימשו כראשי חץ וכחיל חלות במאבק הזה. בצד הנוצרי היו אלה אבירי מסדר סנט ג'ון, שהקימו בסיס חזק במאלטה כבר ב-1530 והחזיקו בו עד כיבוש המקום על ידי נפוליאון ב-1798. בצד המוסלמי היו אלה הקורסארים הברברים, קבוצות ימאים מאורגנות במאגרב. שתיהן עסקו בשוד ימי והשתתפו בקרבות בים התיכון לצדן של המעצמות שנלחמו זו בזו. קורסאר, אגב, הוא כינוי שמוצאו מלטינית והתקבל בשפות הערבית והטורקית במשמעות של שודד ים. במאגרב יוחד הכינוי הזה לקבוצות שתקפו אוניות של נוצרים, כך שלמעשה היו מעין פיראטים מאורגנים הפועלים בשירות מדינה או נתונים למרות שלטון כל שהוא, לעומת פיראטים שהם שודדי ים פרועים שאינם סרים למרותו של שום ממשל.

הבסיסים החשובים ביותר של הקורסארים הברברים היו בסאלי (ליד רבאט שב-מרוקו) ו-אלג'יר. במאה ה-15 הצטרפו אליהם רבים מהמאורים שגורשו מספרד ומצאו פורקן לזעמם נגד הנוצרים בפעילות זו. במאה ה-17 הגבירו את תוקפנותם נגד אוניות ספרדיות ונגד נוצרים בכלל. הם הרחיבו את תחומי פשיטותיהם לחופי בריטניה וב-1625 הגיעו אף לאיסלנד. ב-1641 הגיע מספר השבויים הנוצרים במרוקו, לפי אומדנים שונים, לבין 15 ל-18 אלף איש.

המחצית הראשונה של המאה ה-17 הייתה התקופה בה הגיעו הקורסארים של אלג'יר לשיא כוחם. הייתה זו התקופה בה שגשג המסחר בצפון אפריקה הודות לפיראטיות. מדינות המאגרב התקיימו, הלכה למעשה, על שוד הסחורות ועל השבויים הנוצריים. אלה האחרונים היוו כוח עבודה זול, ובדרך כלל הועסקו בחתירה ובספנות וגם בענפי ייצור ושירות שונים. המושלים קיבלו אחוז מסוים מכלל השבויים והשלל שהובאו לחוף. באלגי'ר היה זה עשרה אחוזים ומעלה, אבל השיעור לא היה קבוע. כסף נוסף זרם לקופות המושלים מכופר הנפש ששולם עבור השבויים כדי לפדותם משנות השבי הארוכות. את הכופר שילמו, בדרך כלל, קרוביהם של השבויים, מסדרים נוצריים או ממשלות. הסחר בשלל היה הבסיס הכלכלי והמניע למסחר מקומי ובינלאומי. הקורסארים האלג'יראים שלטו במידה רבה על נתיבי הים התיכון וקשרי המסחר של אירופה עם המזרח היו נתונים לחסדם. הסובלים העיקריים היו בריטניה והולנד. בין 1609 ל-1616 תפסו הקורסארים 466 אוניות בריטיות וכל הצוותים הפכו לעבדים. בשנה אחת בלבד (1615/6) הם החרימו 936 ספינות, כשערך השלל נאמד בכשלושה מיליון פרנק. יבול זה הביא את מספר השבויים הכולל באלג'יר ל-33 אלף, בהם בני כל הלאומים כמעט. יש אף גרסאות הטוענות כי המספר היה גבוה יותר.

הפיכת אלג'יריה למעצמה הפיראטית הגדולה ביותר במאגרב נעוצה במאבק נגד ספרד הנוצרית. שניים שתרמו לכך במיוחד היו האחים ערוג' וח'יר-א-דין ברברוסה, יוונים נוצרים מהאי לסבוס שעסקו בשוד ימי מצעירותם.

בראשית המאה ה-16 יצאה ספרד למסע כיבושים במאגרב, שאחד ממטרותיו היה לחסל את בסיסי הפיראטים. ב-1504 כבשה את מרס-אלכביר, ב-1509 את אוראן ושנה לאחר מכן התבצרו כוחותיה באי פאנון שבפתח נמל אלג'יר. ב-1512 השתלט הצבא הספרדי על בג'איה והחלה לגבות מס מתלמאסן. ב-1516 החליט מושל אלג'יר לקרוא לערוג' ברברוסה לבוא לעזרתו ולמנוע את המשך ההתפשטות הספרדית. ערוג' נענה בחיוב, חיסל את האמיר והשתלט על אלג'יר, אבל שנתיים לאחר מכן נהרג בקרב. אחיו, שירש את מקומו, הזעיק לעזרה את הסולטן סלים והלה הסכים לסייע, תמורת הכרה במעמדו כשליט עליון על אלג'יר. ח'יר-א-דין קיבל את התואר ראש הביים. הסיוע הטורקי אכן עצר את התקדמות ספרד וחיר-א-דין הצליח לארגן את הצי הטורקי ולתרום להתפשטות האימפריה. הוא בזז את חופי קורסיקה, סרדיניה, סיציליה, איטליה וספרד, הכתיב למדינות אירופה את תנאי ההפלגה בים והצליח לשבור את החזית הנוצרית האחידה נגד המוסלמים. הוא כרת ברית עם פרנסואה הראשון, מלך צרפת, וקיבל אישור להשתמש בנמל טולון הצרפתי כבסיס לפשיטות. צרפת, מצידה, הייתה מעוניינת בסחר חופשי עם המזרח ובדחיקת רגלי מתחרותיה, הולנד ובריטניה, וזאת יכלה לעשות רק בשיתוף פעולה עם הטורקים ועם הקורסארים האלג'יראים. בהמשך המאה ה-16 נחלשה והלכה זיקתם של הקורסארים ל"שער העליון" בקושטא, והדבר בא לידי ביטוי חריף במיוחד לאחר שנשבר כוחה הימי של טורקיה בקרב לפנטו בשנת 1571. למעשה, הפכה אז אלג'יריה למדינה עצמאית לכל דבר, בה שלטו הקורסארים ומפקדיהם על הממשל ועל חיי הכלכלה. הם ניהלו מדיניות חוץ ופנים עצמאית. מצב דומה שרר גם בתוניס, אך זו האחרונה מעולם לא הגיעה למעמדה הבכיר של אלג'יר, בה נבחרו לעתים קורסארים כמושלי המדינה.

היהודים השתלבו מצוין במבנה הארגוני הייחודי הזה. הם ראו את עצמם במחנה האנטי-נוצרי, ועל כן שיתפו פעולה עם הקורסארים. מגורשי ספרד שנאו את המדינה שגירשה אותם והקורסארים ייצגו את מלחמת האיסלם בנצרות. יהודים היו בין רבי החובלים של ספינות הקורסארים, או בעלי אוניות כאלה. הם היו ספקי נשק ותחמושת ושימשו גם כאנשי מודיעין. קשריהם המסחריים ושליטתם בשפות הביאה רבים מהם לשמש כנציגים או כסוכנים במשא ומתן בין מדינות אירופה ובין השליטים המקומיים על הסכמים ושחרור השבויים הנוצריים שבידי הקורסארים. יהודים מקומיים סיפקו מזון וציוד למסעי השוד וקנו מהם שלל ושבויים.

עוזרו העיקרי של ח'יר-א-דין היה יהודי בשם סלאח סינאן. הוא היה ספן ולוחם נועז שעלה לדרגת ראש הצי הטורקי וסנג'ק ביי (כלומר מושל) של אלג'יר. שמו מוזכר בנשימה אחת עם גדולי הקורסארים של התקופה. סינאן, שמוצאו באיזמיר, התפרסם לראשונה ב-1528 כשהפליג, בהוראת הסולטן סולימן, להודו, כדי לתקוף את הצי הפורטוגזי בגואה. הוא הכין את הצי שלו בסואץ, אך במהלך ההכנות נקרא לעזרת ח'יר-א-דין שצר ב-1529 על פנון. שנה אחת לאחר מכן, כשצי של גנואה ניסה לתקוף את אלג'יר, יצא סינאן מבסיסו שבג'רבה לעזרת ח'יר-א-דין, כשאיתו צי של ששים אוניות. מכתב ששיגר שגריר בריטניה ברומא למלך הנרי השמיני באוגוסט 1533 מזכיר את סינאן כפיראט יהודי מפורסם העומד בראש צי חזק בחוף הדרומי של יוון במטרה לתקוף את הצי הספרדי שניסה לחבור אל הצי של גנואה. בקיץ 1534 שיגר הסולטן את סינאן לכבוש את תוניס, שמושלה היה ווסאל של ספרד. שנה לאחר מכן שבו הספרדים לתוניס וכבשו אותה שוב, בעזרת גנואה. במלחמה זו נפל בנו של סינאן בשבי. במשך תשע שנים רצופות נעשו ניסיונות לשחרו, אך לאחר שאלה עלו בתוהו, איים סינאן לתקוף את האי אלבה, שבו היה עצור, והבן שוחרר. ידוע שסינאן שכנע את חיר-א-דין לחזור בו מכוונתו לשחוט 7,000 (לפי גרסה אחרת 22 אלף) שבויים נוצרים שהוחזקו במבצר תוניס לפני נפילתו. לאחר נצחון על ציי ספרד וגנואה ליד מפרץ ארטה החליט הסולטן סולימן לגרש את צבא ונציה ממבצרו בקסטלנובו שבחוף דלמטיה, ושוב הוטל התפקיד על סינאן. ב-10 באוגוסט 1539 כבש סינאן את המבצר בקסטלנובו והשלים את משימתו בהצלחה.

ב-1541 עמד סינאן בראש צי טורקי של 200 אוניות. בשנת 150 שימש כבר כאדמירל צי טורקיה וכמושל אלג'יר. הוטל עליו לפנות נגד אבירי מאלטה, שנחשבו לצבא האיכותי ביותר שנלחם נגד המוסלמים. ביולי 1551 יצא נגדם בראש צבא של ששת אלפים חיילים, אך נכשל בניסיונו לכבוש את מאלטה. לעומת זאת, תקף בהצלחה את טריפולי וגירש משם את האבירים שישבו בה מ-1528. מבצעו האחרון היה בראשית 1553, אז בזז את סיציליה ודרום איטליה ולפי בקשת מלך צרפת גירש את חיילי גנואה מקורסיקה. זמן קצר לאחר מכן נפטר.

סינאן היה אולי הדוגמה המובהקת ביותר של שודד ים יהודי שטיפס לדרגה בכירה. אבל הוא ודאי לא היה היחיד. ידוע, למשל, על שודד ממוצא יהודי שכונה "אלקאיד מוחמד". יתכן שמדובר ביהודי שהתאסלם: שמו מופיע ברשימת רבי החובלים של אוניות הקורסארים באלג'יר ב-1581; הרשימה עצמה פורסמה ב-1621. אבל דוגמה אחרת, שעליה קיים מידע רב יותר, היא זו של שמואל פאלאג'י. שמואל פאלאג'י שימש בשנים 1609-1616 כשגרירו של שריף מרוקו, מולאי זידאן, בהולנד. הוא נהג לתקוף באוניותיו ספינות ספרדיות שחזרו עם סחורות מהמושבות הספרדיות באמריקה. פאלאג'י נהג להחרים את הסחורה ולהביאה להולנד. פעם, כשנקלעה ספינתו לסערה, נאלץ לבקש מקלט בנמל פלימות' שבבריטניה. שגריר ספרד בלונדון האשים אותו כי הוא שודד ים. ספרד היתה אז במלחמה עם מרוקו. פאלאג'י נעצר, אפוא, והובא למשפט, אך זוכה ושוחרר.

ב-1616 נפטר. אחיו, יוסף, ירש את מקומו ועד 1636 עמד בעצמו בראש צי של קורסארים ממרוקו. בני משפחת פאלאג'י טיפלו גם בתיווך הסכמים בין מרוקו ל-הולנד ול-צרפת, הסכמים שנועדו למנוע נפילה בשבי של אזרחי הארצות הללו ולהסדיר את שחרורם ושובם של שבוים לבתיהם. שמואל פאלאג'י תיווך בהסכם כזה בין הולנד למרוקו ב-1610, ובנו יצחק – ב-1623. משה, בנו של יוסף פאלאג'י, ניהל שיחות עם משלחת צרפתית שבאה למרוקו ב-1629 לשם שחרור אזרחים צרפתיים שהיו כלואים שם. דוד, בן אחר של יוסף, היה סוכנו של השריף אלוואליד (1631-1637) וטיפל בשליחותו בשחרור שבויים מוסלמים ממרוקו שנכלאו בפלנדריה.

המחצית הראשונה של המאה ה-17 הייתה התקופה בה הגיעו הקורסארים של אלג'יר לשיא כוחם. הייתה זו התקופה בה שגשג המסחר בצפון אפריקה הודות לפיראטיות.

בנימין ויוסף כהן ודויד בלמונטה, סוחרים יהודים, מצאצאי מגורשי פורטוגל, שישבו ב-אמסטרדם, סיפקו במאה ה-17 ציוד מלחמתי ותחמושת לקורסארים במרוקו. קשרי הסחר האלה יצרו לסוחרים היהודים גישה אל הראיסים והשריפים והיקנו להם מידה מסוימת של השפעה עליהם. בנימין כהן, למשל, פנה ב-1639 לשריף של מרוקו, סידי מוחמד אלעיאשי, ושכנע אותו לשחרר שבויים הולנדיים בהבטיחו שצעד זה רק יחזק את קשרי הסחר בין הסוחרים היהודים לבין הקורסארים ממרוקו. אנגלי בשם ג'ון בריית'ווייט שביקר במרוקו כחלק ממשלחת בריטית ב-1727 סיפר כי סוחר יהודי בשם בן זכי סיפק למרוקו אבק שריפה תמורת פדיונם של 86 שבויים מהולנד שהוחזקו ב-מרוקו. ידוע גם כי במאות ה-17 וה-18 נשלחו יהודים מהולנד לנהל משא ומתן להסכמי אי-התקפה והחזרת שבויים. הולנד אף דרשה להכניס לחוזה שלה עם אלג'יריה סעיף האוסר במפורש על האלג'יראים לשבות יהודים – בדיוק כפי שהוסכם לגבי נוצרים - מה שממחיש עוד יותר את המעמד הרם שהשיגו יהודי הולנד בתחום היחסים בין מדינה זו לבין המדינות הערביות שבצפון אפריקה.

ידוע גם על יהודי מליוורנו בשם שלמה סאקיט שעבר לאלג'יר והיה בעל ספינה שעסקה בשוד ימי. הוא עמד גם בראשו של ארגון מודיעין קטן שסיפק שירותים לטורקים ולקורסארים הברבריים והיה האיש שבאמצעותו בוצעו כל פעולות הפדיון של שבויים נוצרים מידי הקורסארים של אלג'יריה. סאקיט הלך לעולמו ב-1724.

יהודים נתנו גם אשראי לשלטונות של מדינות אירופיות ולמסדרים הנוצריים שטיפלו בשחרור שבוייהם במאגרב. אחד מאלה הוא אברהם בנידר, שנולד בתטואן ומאוחר יותר עבר להתגורר ב-גיברלטר. הוא מוזכר כמי שבשנים 1734-1735 העביר כספים לתשלום עבור שבויים בריטיים. אנשים נוספים שעסקו בכך הם נפתלי בוג'נאח, שהיה ראש העדה היהודית באלג'יר בשנים 1800-1805, ואיש העסקים יוסף בקרי. שניים אלה עסקו בתיוון פדיונם של שבויים נוצריים. בקרי סייע בשנות התשעים של המאה ה-18 לקונסול האמריקני באלג'יר לשחרר שבויים אמריקניים. השבויים ששוחררו הועברו בספינה שהייתה בבעלותו של בקרי למארסיי.
 

כמעט כל האנקדוטות שהזכרתי עד כה קשורות בשכבה דקה של סוחרים עשירים. בני שכבות רחבות יותר השתתפו במגעי מסחר שוטפים עם הקורסארים בערי הנמל. הם מכרו להם מזון וציוד למסעות ורכשו מהשודדים שלל ושבויים שהביאו מפשיטותיהם. ידיעות על יהודים מאלג'יר שעסקו בכך קיימות החל מהמחצית השנייה של המאה ה-16. ידוע גם על יהודים איטלקיים (בעיקר מליוורנו, עירו של שלמה סאקיט), שעברו לאלג'יר ועסקו שם בסחר השלל והשבויים. יהודי אמסטרדם, שהמסחר עם מדינות הלוואנט היה מפותח אצלם במאות ה-17 וה-18, סחרו גם הם עם הקורסארים. קשריהם עם יהודי איטליה סייעו בכך.

סחורות שרכשו יהודי המאגרב מהקורסארים נמכרו לאחר מכן בשווקי פיזה, גנואה ובעיקר ליוורנו, ששימשה באותה תקופה מרכז לסחר בעבדים ובסחורות שלל. לעתים קרובות היה זול יותר לקנות את הסחורה השדודה ישירות בליוורנו, משום שקורסארים רבים העדיפו להביאה ישירות לשם. סוחרים מאיטליה, צרפת, בריטניה ופלנדריה התחרו בסוחרים היהודיים. הללו, מאידך, עשו חיל על אף שלא עמדו מאחוריהם קונסולים שנתנו להם גיבוי מדיני.

המגעים שקיימו יהודי איטליה עם הקורסארים הברברים והצלחתם הגדולה בשיווק השלל באיטליה הביאו, על פי כמה סברות, לשנאה כלפיהם ולהאשמתם בריגול עבור האויב המוסלמי, בהעברת מידע למוסלמים בנוגע למועדי ההפלגה של אוניות ונציה ובכך שלאחר שבייתן נטלו היהודים חלק בחלוקת הביזה. הרב שמחה לוצטו מוונציה (1606-1663) הכחיש את ההאשמות הללו (שהיו, למעשה, האשמות בבגידה במדינה), טען שהסוחרים היהודים נחותים במעמדם מהנוצרים והכחיש כל קשר בין היהודים לבין הקורסארים הברבריים. אליעזר בשן, שהרצה על הנושא בכנס של החברה ההיסטורית הישראלית בירושלים ב-1970, טען כי דברי לוצטו, שנכתבו מתוך התגוננות ומאפיינים את האווירה בה חיו יהודים במדינה נוצרית, אינם משקפים את המצב האמיתי.
 

יהודים ברחבי האימפריה העות'מנית עסקו בקניית שבויים ובמכירתם, גם כאשר הדבר חייב מסחר ישיר עם הקורסארים. קונסול בריטניה באלג'יר בשנים 1741-1752, אמברוז סטנפורד, סיפר על שבוי בריטי ושבוי צרפתי שהוחזקו על ידי יהודי באלג'יר אך הצליחו לשדוד את אדונם ולברוח בספינה צרפתית לאלג'יר. הסחר בשלל ובשבויים נחשב כתופעה מקובלת ולגיטימית וכמעט לא עלו אז שאלות המערערות על מוסריותו.

גם העיסוק ההלכתי בנושא מעיד על כך. הרב יהודה עייאש מאלג'יר (1700-1760), התייחס לנושא: "ישראל אחד שרצה לקנות עכו"ם אחד מבית המלך על ידי עכו"ם בשותפות על דעת להרוויח ולפי שאירעה מכירת שבויי העכו"ם בשני ימים טובים הראשונים של סוכות, בא לישאל ערב יום טוב, אם מותר לצוות לעכו"ם שיקנהו ביום טוב". עייאש משיב על כך בשלילה. בתשובה אחרת שלו הוא מתייחס לשבויים העושים מלאכה בביתו של יהודי: "אמור מעתה, שיש מכשלה גדולה תחת יד קהלינו שיש להם בזמן הזה עכו"ם קוניים שמביאים השבאים ועושים להם מלאכה בשבת, כדי לחמם את התבשיל ולהדליק את הנר וזה איסור גמור".  הרמב"ם, אפילו הוא, לא העלה כל התנגדות דתית או מוסרית לתופעה. לעומת זאת, הוא דן בנוקדנות יתרה בהבחנה בין גזל פרטי ובין פעולת שוד מאורגנת הזוכה לגושפנקא ממלכתית שעליה חל "דינא דמלכותא דינא": "מלך עכו"ם שעשה מלחמה ויגנוב מאומה שהיא עושה עימו מלחמה שיביא וימכור לעצמו...הרי דיניו דין ועבד הנלקח בדינין אלה הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר" (יד החזקה, הלכות עבדים, פרק ט', הלכה ד'). ועל אף שאין מדובר אצל הרמב"ם בהכרח על שוד ימי, הרי במציאות שבה זכו הקורסארים בגיבוי ממלכתי ונחשבו כלוחמי האיסלם נגד הנצרות, הרי הדברים תואמים למציאות אליה מתייחס הרמב"ם. הרב שמעון בן צמח (הרשב"ץ), שחי באלג'יר (1361-1444), קבע כי אדם הרוכש סחורה גנובה ולאחר מכן נתבע על ידי בעליה המקורי - יהודי -  להשיבה לו, אינו חייב לעשות כן.

גם במאות מאוחרות יותר נחשבו פעולות השוד ולקיחת השבויים בין הנוצרים למוסלמים כדבר רגיל וחוקי. הרב חיים בנבנישתי מסלוניקי (1600-1673) כתב בספרו "בעי חיי": "בדינא דמלכותא שמלך אדום הוא נותן רשות לבני מלכותו שילכו ויכבשו מבני ישמעאל אויביו לעבדים. על כן אין ספק שבדינא דמלכותא שכל מלכות ומלכות מוציאה דוגיאות לשבות ממלכות אחרת".

חייבים לזכור, בכל זאת, שברוב המדינות שלחופי הים התיכון נחשב השוד הימי מעשה מקובל וחוקי. למעשה, הדבר אף תאם את האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלהן. החוקים נגד שוד ימי נועדו להגביל רק את אלה שפעלו נגד בני אמונתם ואזרחי מדינתם, בין אם כפיראטים עצמאיים ובין אם כחלק מקבוצות הקורסארים הברבריים. הנרי השמיני, מלך בריטניה, העביר חקיקה כזו בשנת 1536, ומאז הורחבה התחולה והענישה של החקיקה המקורית. החוק שהעביר המלך ויליאם השלישי ב-1698 קבע כי "כל אזרח בריטי העוסק בשוד ימי או בפעולת איבה כלשהי בים נגד אזרח בריטי, אם בעצמו או כשליח גוף או מדינה אחרת וכן רב חובל או ספן העורק עם אונייתו ומצטרף לקבוצת שוד או מפתה אחרים לעשות כך, יואשם כפיראט". רק ב-1824 נחקק בבריטניה החוק הראשון האוסר הפיכת אדם לעבד. אבל גם בבריטניה היו משפטנים שהבחינו בין מדינות פיראטיות כמו אלג'יריה ואחרות, שפעולות השוד שלהן נחשבות כפעולות מלחמתיות רגילות, לבין שודדים חסרי מרות שעליהם חלים החוקים והעונשים נגד פיראטיות.