אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בן גוריון הסינגפורי


התמונה של אלי אשד
תאריך פרסום קודם: 
2004
לי קואן יו
לי קואן יו, מנהיג סינגפור במשך שנים רבות, האיש ששלט בה בין השנים 1965 ו-1990 והפך עיר מדינה קטנה, ענייה ונידחת לאחת המדינות המשגשגות ביותר באסיה ובעולם.

לאחרונה ראה אור בהוצאת זמורה ביתן ספר נדיר למדי בימינו, ספרו של לי קואן יו "מן העולם השלישי לראשון : פרקים מן הסיפור הסינגפורי", ספר המשלב זיכרונות פוליטיים (דבר מקובל למדי בשוק הספרים גם כיום) יחד עם שלל עצות פוליטיות אידיאולוגיות (דבר שהפך נדיר יותר כיום, בניגוד לעבר).

בעבר היו ספרי פוליטיקאים, זיכרונותיהם ורעיונותיהם השונים נפוצים מאוד ורבים התייחסו אליהם בחרדת קודש כמעט, מאחר והפוליטיקאים נחשבו לאנשים משכמם ומעלה, אנשים בעלי "חזון" מעצב עולמות. כיום סובל היחס לפוליטיקאים מהתדרדרות קשה במצבו, גם בשל הירידה הבולטת ברמת הפוליטיקאים עצמם. ניתן לחשוב  רק על מעט מנהיגים חיים הנחשבים באמת משכמם ומעלה. חלקם מנהיגים דתיים, אנשים כגון הדלאי לאמה הטיבטי. לרשימה אפשר להוסיף את גורבצ'וב ומנדלה ואם נרצה מאוד  גם את ביל קלינטון, למרות פרשת לווינסקי, ואולי גם את שמעון פרס.

אבל יש שם אחד נוסף ששומעים עליו יותר ויותר, המשתייך לאותו זן נכחד, של מנהיגים פוליטיים הממלאים גם תפקידי מורי דרך. זהו לי קואן יו, מנהיג סינגפור במשך שנים רבות, האיש ששלט בה בין השנים 1965 ו-1990 והפך עיר מדינה קטנה, ענייה ונידחת לאחת המדינות המשגשגות ביותר באסיה ובעולם. "המקום היחיד באסיה בו לא ישנים בצהרים", ואחד מחזיתות הטכנולוגיה והעסקים העולמיים. מקום הנחשב לנטול או כמעט נטול שחיתות, דבר נדיר בעולם, שלא לדבר על אסיה. זהו גם מקום שבו נאכפים חוקים דרקוניים שכמותם קשה למצוא בעולם, גם לא במדינות הטוטליטריות לשעבר, להוציא ימיו האפלים ביותר של סטלין. לכל זה אחראי האיש שכונה ב-1986 בידי נשיא ישראל דאז, יעקב הרצוג, בעת ביקורו בסינגפור, כ-"בן גוריון של סינגפור".  

ישראל מודל לסינגפור

ההשוואה אינה מופרכת כלל. לי קואן יו העריץ את מדינת ישראל הצעירה ולמד עליה וממנה רבות. לדידו קיים דמיון עצום בין סינגפור וישראל, בשל מאפיינים דומים וביניהם בעיות חברתיות שמקורן בתושבים בעלי מוצאים שונים, אתגרים כלכליים ותרבותיים העומדים בפניהן, וכן בשל לחץ הזמן העומד לרשותן לשינוי סדרי בראשית. וכמובן, כמו ישראל, סינגפור היא מקום קטן מאוד ומוקף אויבים גדולים וחזקים  מכל עבר, הלוטשים אליו עין חמדנית. מקום המסתמך בראש ובראשונה על כישורי תושביו, וזאת עקב מחסור כרוני במשאבים. כתוצאה מכל אלה ומסיבות נוספות, נוצר שיתוף פעולה חזק מאוד בין מדינת ישראל וסינגפור, שיתוף שהוא אולי יוצא דופן בתולדות שתי מדינות אלה.

הצבא הסינגפורי הוקם זמן קצר לאחר הקמת סינגפור כמדינה עצמאית, ב-1965, על ידי משלחת מומחים ישראליים ועל סמך המודל של צה"ל כצבא אזרחים  (זאת לאחר שהודו ומצריים סירבו לבקשת סינגפור לסיוע בתחום זה). צבא זה נחשב כיום לצבא החזק ביותר בדרום מזרח אסיה, צבא שהוקם, אגב, לפי תוכניתו של האלוף רחבעם זאבי ז"ל שביקש לבנות בסינגפור את הצבא האידיאלי שאותו לא הצליחו לבנות בישראל עצמה. סינגפור נעזרה רבות בישראל גם בתחומים אחרים, כגון מערכת ההתגוננות האזרחית, המשטרה ושירות בתי הסוהר, תחום האיגודים המקצועיים וכן בתחומי החינוך והבריאות, שכולם הוקמו על בסיס מודל ישראלי. אולם לאחרונה דומה כי היוצרות התהפכו - סינגפור הקטנה, תלמידתה של ישראל בתחומים רבים, מעפילה על הישגיה בעוד ישראל הולכת ומתדרדרת. 

סינגפור מודל לישראל  

מאז ומתמיד נהגו הישראלים לחפש מודלים במדינות אחרות, כמופת וגם כדגם השוואתי לצרכי הלקאה עצמית. זה החל עוד עם הרצל שראה בגרמניה ובאוסטריה את המודלים המובנים מאליהם למדינה היהודית שתקום במזרח התיכון (ובכלל זה שימוש בשפה הגרמנית). עד שנות החמישים והשישים ראו רבים את ברית המועצות הקומוניסטית כמודל לחיקוי מן הצד השמאלי של הקשת הפוליטית, בזמן שאחרים העדיפו מדינות אירופיות כגון אנגליה וצרפת. לאחר מכן, משנות השבעים ואילך, הפכה ארה"ב למודל הברור והבלתי נמנע לישראל, אלא שגם היא הפכה כבר מושכת הרבה פחות בשנים האחרונות, בשל "תרבות הפלסטיק" שלה.

דומה שכיום החיפוש אחר "מודלים לחיקוי" מופנה אל ארצות דרום מזרח אסיה. למשל דרום קוריאה, אותה מציג התעשיין סטף ורטהיימר כמופת לישראל באופן התפתחותה הכלכלית תחת תנאים דומים, תנאי מלחמה.

אבל בזמן האחרון מתמקד החיפוש אחר "המודל לישראל" בעיקר בסינגפור, כפי שמראה ההד העצום והויכוחים הסוערים שנוצרו בעקבות תוכניתו של חיים הכט בערוץ 2 "מכרכור לסינגפור".

אפילו כשזכינו במדליות באולימפיאדת אתונה טרחו ובדקו מי שבדקו במה זכו הסינגפורים בתחום זה  ועשו עניין גדול מכך שהזוכה במדליית הזהב הגיע מכרכור בעוד שהסינגפורים לא זכו בדבר, כדי להראות שלפחות בכך "עברנו" את הסינגפורים.

במקביל, ישנה כיום נטייה גוברת והולכת במערכת החינוך לעשות שימוש בשיטה הסינגפורית של הוראת המתמטיקה, ויש בכך משום אירוניה, שכן הסינגפורים עצמם שלחו ועודם שולחים מומחי חינוך מתימטיים לישראל כדי ללמוד את שיטותינו, המושמצות כל כך, בהנחה שאלו מפתחות כישורים יצירתיים יותר.

והאירוניה האכזרית בכל העניין היא שסינגפור של לי קואן יו בנתה את עצמה מלכתחילה על המודל של ישראל או של ישראל כפי שזו רצתה ויכלה להיות.  

אביהם של הסינגפורים

בשל כל ההשוואות הבלתי פוסקות בין ישראל וסינגפור ובגלל החיפוש, שדומה ונעשה נואש ממש, אחר "מודל ומופת", תורגם, כאמור, ספר זה של לי קואן יו. הספר הוא תקציר זיכרונותיו וכפי שצוין בדברי המבוא למהדורה הישראלית, בדומה לתוכנית של חיים הכט, גם ספר זה נועד, במהדורתו העברית,  לשמש מורה דרך לישראלים ובשל כך תורגמו ממנו רק החלקים הנראים בעלי הקשר כלשהו לענייני ישראל...מעניין שלי קואן יו עצמו, בהקדמתו הקצרה למהדורה העברית, מראה הפתעה על שבישראל מגלים עניין רב בדעותיו שכן "חשבתי שהישראלים, המשתייכים לעולם הראשון זה זמן רב, לא ימצאו עניין במה שכתבתי". נראה שכיום הוא כבר אינו שם את ליבו כבעבר למתרחש כאן. וכך, בין השאר, ויתרו המתרגמים על הרבה ממקורות חייו של לי קואן יו, שמן הסתם נראו להם כחסרי הקשר. על חייו כפעיל פוליטי סיני צעיר במושבה בריטית, בה חיו עמים שונים ומסוכסכים, את הסיפור המרתק שבו פירט כיצד הצליח להימלט בתחבולה מהוצאה להורג המונית של סינים בידי היפנים, בעת ששלטו בסינגפור. אין כאן גם הרבה חומר על מלחמתו האכזרית לעיתים בקומוניסטים.

במקום זה מושם דגש על דעותיו ופעולותיו בפוליטיקה ובכלכלה הסינגפורית, המובעות לעיתים כ"כללים" בסגנונו של הפילוסוף הסיני הקדום קונפוציוס, שלתורתו השפעה עצומה על לי קואן יו.

הכלל הראשון של לי קואן יו הוא ש"ממשלה ישרה ויעילה, סדר ציבורי, ביטחון אישי וקידמה כלכלית וחברתית לא נוצרו במסגרת המהלך הטבעי של הדברים". והמסר של לי פשוט: אילולא כל הכללים והחוקים, הקפדניים והמציקים לרוב והאכזריים לעיתים, לא הייתה סינגפור משיגה את מה שהשיגה.

לי קואן יו כותב : האמנו בסוציאליזם, בחלוקה שווה. אחר כך למדנו שמוטיבציה אישית ותגמול אישי הכרחיים לקיומה של כלכלה מניבה. ואולם מאחר שבני האדם אינם שווים ביכולותיהם ובכישוריהם, הרי שאם רק כוחות השוק יקבעו את רמת הביצוע ואת גובה התגמול יהיו בחברה קומץ מצליחנים גדולים, הרבה מצליחים בינוניים והרבה מאד מפסידנים. התפלגות כזו תעורר מתחים חברתיים מפני שתחושת הצדק של החברה תיפגע". הוא ממשיך וקובע : "קצבאות הסעד חתרו תחת ההתגייסות העצמית. אנשים פטרו עצמם מעבודה למען רווחת משפחתם. קבלת נדבות נעשתה לדרך חיים. ההידרדרות הייתה בלתי נמנעת ככל שירדו המוטיבציה והיצרנות. אנשים איבדו את הדחף להישגים מכיוון ששילמו יותר מדי מסים. הם נעשו תלויים במדינה לסיפוק צורכיהם הבסיסיים...מיסדנו מנגנון של עזרה, אך כזה שרק מי שאין לו ברירה יבקש אותה..."

כל זה נכון. אבל בסינגפור יש גם שורה של איסורים דרקוניים שלא תמיד ברור במה הם תורמים לכלכלה ולחברה. למשל איסור על קיום יחסי מין הומוסקסואליים וגם יחסי מין אוראליים, לצד איסורים גורפים נוספים, רבים מספור, שמשמעותם אינה ברורה גם לטובי הכלכלנים המערביים. אבל מן הצד השני יש כיום הקלות : האיסור הגורף כל בעבר על לעיסת מסטיקים הוקל במקצת. הממשלה התירה יבוא של מסטיקים, אמנם רק ללא סוכר, וניתן לרכוש אותם כעת בבתי המרקחת.

לי קואן יו מתגאה על כך שבסינגפור אין שחיתות. הוא מספר בפירוט על החוקים השונים שהכניס על מנת להילחם מלחמת חורמה במכה זו ועל הרציונאל שעמד מאחוריהם. אבל ללא ספק אפילו בסינגפור יש סוג של נפוטיזם ואפילו במשפחתו של לי קואן יו, הלוחם הנחוש בשחיתות. בנו של לי קואן יו, לי הסיין לונג, התמנה ב-2004 לראש הממשלה של סינגפור, 14 שנים לאחר שעזב אביו את המשרה הזו, שניראה כאילו הכין אותו לקראתה במהלך אותה התקופה. רעייתו של ראש הממשלה החדש, הו צ'ינג, עומדת בראש חברת האחזקות הממשלתית, שבבעלותה בין השאר חברת התעופה "סינגפור איירליינס", חברת התקשורת המובילה "סינגפור טלקום" והבנק הגדול במדינה "בנק הפיתוח של סינגפור". אחיו הצעיר של לי הבן הוא מנכ"ל חברת הטלפונים הגדולה במדינה, "סינגטל". האופוזיציה טוענת בתוקף שלמרות הכול השחיתות אכן פושה בממשל ובמשפחתו של לי. לי קואן יו, לעומת זאת, מקדיש לא מעט עמודים בספרו לחינוכו הפוליטי של בנו על מנת להראות שעלייתו לדרגים הבכירים ביותר הייתה כמעט מחויבת המציאות. 

עתיד סינגפור  

את לי קואן יו מעסיק מאוד נושא מנהיגות העתיד בסינגפור. הוא מודה שאינו בטוח כלל בשרידתה בעתיד, בין סין ומלזיה, וכי היא הגיעה למה שהגיעה רק הודות לחלון ההזדמנויות שנוצר הודות ל"שלום האמריקני" ששרר באזור. הוא מעיר על כך שלקח לו זמן רב מאוד להבין שכשרונות הם הנכס היקר ביותר של מדינה קטנה ודלה במשאבים כסינגפור (בדומה לישראל, כאמור).

הוא מדבר בפתיחות על הקשיים הנוגעים למאגר הכישרונות של סינגפור, הרחוק מאוד מלהיות לא מוגבל ומתבסס במידה רבה על הגירה מבחוץ ,שגם מקזזת את האובדן הבלתי פוסק של משכילים רבים מסינגפור המעדיפים לחפש את מזלם דווקא מחוץ למפותחת במדינות אסיה ("כ10 עד 15 אחוזים מטובי משכילינו" מודה לי קואן יו).

האובדן הזה מורגש מאוד בקהילה היהודית של סינגפור, שהייתה מפוארת בעבר אך הולכת ומצטמקת כיום. עם כל היות אנשיה בעלי חיים טובים מאוד ב"שערי גן העדן", כפי שהם מגדירים זאת בספרו של נתן אלוף "יהדות סינגפור בשערי גן העדן" ( 1996), ספר הסוקר סקירה מפורטת את תולדות יהדות סינגפור ואת תולדות היחסים בין ישראל וסינגפור, רוב צעיריה מעדיפים לחפש את מזלם במקומות אחרים והקהילה צפויה להיעלם בעשורים הקרובים. מדוע  האם ייתכן שאחרי הכל האוטופיה הסינגפורית אינה מוצאת חן בעיניהם כל כך והם מעדיפים מדינות "חופשיות" יותר, אם גם מסודרות פחות ?

קטע מעניין וחשוב מאוד בספר, שנדיר מאוד למצוא כמוהו בכתבי פוליטיקאים מערביים, עוסק בחיפושיו השיטתיים והדקדקניים אחר מנהיגות העתיד מתוך ההנחה שזו לא תצמח מאליה אלא שיש לטפחה, פשוטו כמשמעו. הוא מספר כיצד סרק באופן שיטתי את הרבדים הגבוהים של כל המגזרים –המקצועות החופשיים, המסחר, הייצור, וגם וועדי העובדים (!) כדי לחפש נשים וגברים בשנות השלושים הארבעים לחייהם שיכנסו לפוליטיקה. הוא מספר בפירוט על המבדקים הפסיכולוגיים שהללו עוברים כדי לבדוק את יכולתם לטפל במצבי משבר, רעיון שקיבל בהשראת מבדקי האסטרונאוטים בנאס"א.

אנחנו, בישראל, הנתקלים בקשיים רבים לגייס מועמדים צעירים ומוכשרים לפוליטיקה יכולים רק להתפעל מראייתו מרחיקת הראות.

מעניין גם לקרוא על הבנתו לפיה מגיע שלב בו על מנהיג מזדקן לפסוע הצידה ממוקד ההחלטות. הוא  מסביר - "כיהנתי כראש הממשלה 31 שנים. עוד קדנציה נוספת בתפקידי לא הייתה מוכיחה דבר אלא שעוד כוחי במותני. לעומת זאת, אם בשנים שעוד נותרו לי אוכל לעזור למחליפי להשתלט על תפקידו ולהצליח, תהיה זו תרומתי הסופית והאחרונה לסינגפור." (אבל אין לטעות, לי קואן יו נשאר תמיד הכוח שמאחורי הקלעים בסינגפור, עד עצם היום הזה כ"אסטרטג ראשי", כמקובל גם בסין בקרב המנהיגים הפורשים). 

בשנים האחרונות האוכלוסייה של סינגפור מזדקנת (גם בשל מדיניות עידוד הגבלת האוכלוסייה שהונהגה בראשית שלטונו של לי) ולי קואן יו מודה שיש חשש כי בעתיד לא יהיו בנמצא מספיק צעירים להמשך פיתוח החברה והמדינה הסינגפורית וסינגפור תורכב מזקנים שיחלמו על הישגי העבר במקום מצעירים שיחשבו על העתיד. זוהי דאגה משותפת גם למדינות אסיאתיות נוספות כגון יפן ואף ללא מעט מדינות מערב אירופיות כגון איטליה ואחרות, רחוקות יותר, כגון אוסטרליה. סינגפור היא לא היחידה שלה דאגות כגון אלו.   

לקחים

לי מסכם את ספרו כך - "הצלחתנו בשלושת העשורים האחרונים אינה ערובה שכך יהיה בעתיד. אולם סיכוינו לא להיכשל טובים יותר אם נתמיד לאורם של העקרונות הבסיסיים שסייעו לנו להתקדם : לכידות חברתית הנשענת על חלוקה שוויונית ברווחי הקדמה ,שוויון הזדמנויות לכל ושלטון המצוינות –הטובים ביותר, גברים ונשים, לכל משרה, במיוחד כשמדובר במנהיגים לשלטון.

יצאתי נשכר מכך שהיו לי כמה שרים שקראו הרבה ונמשכו לרעיונות חדשים אך לא נשבו בהם ...העברנו בינינו ספרים ומאמרים מעניינים שקראנו ...המבחן המכריע לכל תיאוריה ותוכנית היה "האם זה יעבוד"?...גיליתי בשלב מוקדם של כהונתי שיש רק מעט מאוד בעיות כמו אלה שאני נתקלתי בהן שממשלות אחרות לא התמודדו איתן לפני ופתרו אותן. לכן עשיתי לי מנהג לגלות מי עוד נתקל בבעיה כמו זו שהייתה לנו, איך התמודדו איתה ועד כמה הצליחו להתגבר עליה..."

ובמקום אחר הוא כותב – "ניצלנו מכיוון שחקרנו ובדקנו בזהירות כל רעיון לפני שיישמנו אותו."  אפשר להתווכח עם כמה וכמה מתפיסותיו של לי קואן יו, אבל דומה שראוי לכל פוליטיקאי להרהר במסרים העליונים שבספרו של לי קואן יו.

ובינתיים, באולימפיאדה, זכה ספורטאי מכרכור במדליית זהב, בניגוד לסינגפורים, מה שעורר את התקווה שאולי עוד יש לכרכור ולמדינה שמאחוריה מה להציע, אפילו לסינגפור. 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד