אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סימון דה בובואר - בין פוסט מודרניזם לפמיניזם


תאריך פרסום קודם: 
2004
סימון דה בובואר - בין פוסט מודרניזם לפמיניזם
סימון דה בובואר - המין השני

הפוסט מודרניזם או הפוסט סטרקטואליזם1 צץ בצרפת החל משנות ה 60 כביקורת לסטרקטואליזם וכתגובה לגישות מרקסיסטיות ואקזיסטנטיאליות שהיו נפוצות שם מאז סיום מלחמת העולם השנייה. הקו המרכזי המאחד הוגים פוסט סטרקטואלים (קלוד לוי שטראוס, לקאן, דרידה ו-מישל פוקו) הוא התקפה על התפיסה לפיה האני נתפס כישות אוטונומית, קוגיטו קרטזיאני, במנותק מתכתיבים של שיח חברתי. מישל פוקו טען בשנות השבעים, ב "כוח ואמת" ( Truth and Power ) נגד היסטוריזציה של הסובייקט. את ההיסטוריה צריכה להחליף גניאולוגיה שתאפשר לבחון את השגתו של הידע ואת הפנמנולוגיה תוך ויתור על אני טרנסנדנטלי או על אני השומר על אחידות במסגרת היסטורית. 

רבים מהוגי והוגות הדעות הפמיניסטיים בשנות ה 90 ובתחילת המילניום הנוכחי מזהים את עצמם עם הפוסט מודרניזם. לטענתם, הפמיניזם, כמו הפוסט מודרניזם, קורא תגר על מיתוס תקופת ההארה (enlightenment) המניח סובייקט קבוע ולא משתנה ואת היכולת להגיע לאמיתות אובייקטיביות דרך השימוש בבינה. האופן בו בוחן הפמיניזם רעיונות הקשורים בתפיסת העצמי, צבירת ידע ושלילת האפשרות של אמת אחת ממקם אותו בספקטרום החשיבה הפוסט מודרני. מאידך גיסא ניתן למצוא גם כותבים פמיניסטים המתנגדים להכללה זו ומדגישים דווקא את ההבדלים בין פוסט מודרניזם לפמיניזם. לטעמם לא הגענו להבנה מספקת של הפמיניזם ושל תפיסת העצמי על פיו על מנת שנוכל להכלילו במסגרות בינריות מסוגן של הפוסט מודרניזם / הארה, פמיניזם/ הארה.

בנוסף, הקושי המרכזי בשיוך הפמיניזם לפוסט מודרניזם סובב סביב השאלה הפוליטית. כותבות פמיניסטיות שונות מאשימות את הפוסט מודרניזם בדה-פוליטיזציה של הפמיניזם. ההתמקדות של פוסט מודרניזם בנומיניאליזם, קונסטרוקטיביזם או התעסקותו במסגרות דיסקורסיביות מונעות התייחסות למצבן האובייקטיבי של נשים, ובעיקר בסוגיות הנוגעות לאפליה מינית.  כאמור, הפוסט מודרניזם מבטל את תפקידו של הסוכן בעולם כיצור עצמאי. על פי נוסחה פוסט מודרנית, נשים הנן קורבנות של דיטרמניזם דיסקורסיבי. בביטולו של הסוכן, ובמקרה שלנו הסוכן הנשי, לא מותיר הפוסט מודרניזם מקום לשינוי המחולל על ידי פרטים או למאבק מאורגן לשיפור פני החברה.

כיצד, אם כן, ניתן ליישם פרקטיקות פוסט מודרניות בראייה פמיניסטית ומהו הקשר בין שתי הגישות? אם נניח לרגע בצד יומרות פוסט מודרניות כגון מותו של הסובייקט, נגלה שאפיסטמולוגיה פוסט מודרנית היא בעלת ערך רב לחשיבה פמיניסטית. ישנן בנמצא דוגמאות רבות המבליטות את הזיקה שבין שתי הגישות, בעיקר בקבלת אי האפשרות לבצע טוטאליזציה של ההיסטוריה או שלילת הרלוונטיות של ביולוגיה לסקסואליות או מגדר. למעשה נגלה שטכניקות פוסט מודרניות יעילות למדי בהבנת חלק ניכר מהחשיבה הפמיניסטית – הרי הייתה זו סימון דה בובואר שטענה שאישה לא נולדת אישה אלא הופכת לכזו. דה-קונסטרוקציה וגניאולוגיה מסייעים בבניית המושג "אישה" מחדש.

הפמיניזם של סימון דה בובואר, אם כן, מנסה למצוא את קו האמצע בין הכרה בסובייקט כאינטר-סובייקט ובין ביטולו המוחלט. עבורה נשים הנן "סובייקט בסיטואציה" וכך היא מסוגלת ליהנות משני העולמות, מהכרה בחשיבות הבנייה חברתית –  הבנייה שבתוכה מתקיים הסובייקט. בספרה המפורסם משנת 1949, 'המין השני' ( (The Second Sex, היא טוענת שנשיות היא הבנייה חברתית ולא תכתיב גורל ביולוגי. החברה יוצרת מצבים באמצעותם תופסת האישה את עצמה כנשית (כולנו מכירים את הקלישאה לפיה בנות מורגלות, מגיל צעיר, לשחק בבובות וללבוש אדום ואילו בנים לשחק בחיילים וללבוש כחול). תחת השפעה אקזיסטנטיאלית, היא מסיימת את ספרה בקריאה ליצירת אחווה בין המינים על מנת ליצור עידן של חירות בעולם בו אנו חיים. פמיניסטיות שונות החלו מבקרות את בבואר החל משנות ה 70. חטאה של האחרונה, לדעתן, נובע מהרצון לבטל לחלוטין את ההבדל בין המינים ולהתאים את האישה לאידיאל הגברי. פמיניזם עכשווי זה אינו מכיר מספיק בתרומתה הנכבדת של סימון דה בובואר לגיבוש הזהות הנשית ולעיתים אף נכשל בלרדת לעומק דבריה.

 בובואר מעולם לא טענה למקוריות, בייחוד לא בפילוסופיה. היא תמיד הדגישה שכל משנתה היא פיתוח של בן זוגה סארטר. ב 1984 היא טענה:

 In philosophical terms [Sartre] was creative and I am not…I always recognized his superiority in that area.

 האם היא באמת הייתה ה'אישה הקטנה' המסתתרת בצלו של בעלה, כפי שפמיניסטיות מודרניות רבות עשויות לחשוב? בבואר לא הייתה השופר של בעלה בעולם הנשי. למעשה ישנן נקודות רבות ועיקריות במשנתה המנוגדות לזו של סארטר.

 עבור סארטר סובייקטיביות ('being for itself') היא אוטונומית ומאפשרת את חירותו של האני. כל פרט –  למרות שהוא חי בעולם שמהותו מצבים והתרחשויות של אני מול אחר –  יוצר לעצמו את הפרשנות של מצבו ולפיכך סולל את הדרך לאני טרנסנדנטלי. לפיכך כל אדם באשר הוא (עבד או אדון – וזאת תשובה לדיאלקט העבד והאדון של הגל)2 נהנה מחירות מובנית. בבואר לקחה את רעיון האוטונומיות, האני של סארטר, ופיתחה אותו באופן ייחודי לה. בדומה לסארטר רעיון החירות האנושית האוניברסאלית, לטעמה, צריך להיות המטרה שאליה צריכות הנשים לשאוף. אולם בניגוד לסארטר ויותר בכיוון של הפוסט מודרניזם, היא המעיטה בחשיבותו של האני האוטונומי והחופשי לטובת אני "רווי" בקונטקסט חברתי ואינטר-סובייקטיבי. קונטקסט חברתי עבור נשים הוא ה"סובייקט בסיטואציה". איזו חירות יש לסובייקט הנשי של אישה שחייה בהרמון, היא שאלה ב 1960 . 

 בחיבור שכתבה ב 1944, Pyrrhus et Cineas, היא טענה מול בעלה שאמנם חירות היא דבר עצמאי העומד בפני עצמו אך עדיין לא ניתן לנתק אותה מהקשר חברתי. עולם בו האני מתקיים באופן עצמאי לחלוטין ונפרד מן הסביבה הוא עולם קר ומנוכר. חירות עבורה חייבת להיות פרקטית, דהיינו להישפט ביחס לסיטואציה בה מתפקד האני, שהיא סיטואציה חברתית:

 The other’s freedom can do nothing for me unless my own goals can serve as his point of departure. It is only by using the tool which I have invented that the other prolongs its existence. The scholar can only talk with men who have arrived at the same level of knowledge as himself. I must therefore endeavor to create for all men situations which will enable them to accompany and surpass my transcendence. I need their freedom to be available to use me, to preserve me in surpassing me.

  במאמר שנכתב שלוש שנים מאוחר יותר, The Ethics of Ambiguity, היא לוקחת מספר צעדים קדימה, לעבר גישה פוסט מודרנית. בסיטואציה של דיכוי, היא כותבת, האני עשוי לאבד את עצמאותו ולהפוך ללא יותר מתוצר של אותו הדיכוי. האני מאבד מיכולתו להתנגד ולהתנתק מהסיטואציה בה הוא מתפקד, ניתוק שהוא הכרחי לאני על מנת להבין שהוא מדוכא. ניתן להשליך את האני המדוכא של בבואר לאני הנשי, שהפנים בצורה מושלמת כל כך היררכיה מגדרית עד שאינו מצליח להשתחרר ממנה. הנה לנו תוצר חשיבה פמינסטית שלא יבייש שום פמיניסטית עכשווית פוסט מודרנית. גם הפמיניזם הפוליטי ימצא נחמה במילים אלו. בבואר מוסיפה, כי ברגע בו נחלש הדיכוי, נסללת הדרך בפני הפרט והוא יכול להגיע להכרה עצמית ולשאיפה לשחרור. 

את ספרה, 'המין השני', מתחילה בבואר בשאלה אקזיטנטיאלית מעולם המושגים של בעלה: מהי אישה? אישה מוגדרת כשונה מגבר, היא האחר שנתפס ככזה ביחס לאבסולוט הגברי. בהמשך הספר היא מסבירה את מושג ה'אחר'. האחר יכול להיות להתקיים בסיטואציה של שוויון או אי שוויון חברתי. במצב של שוויון האחר נתפס במונחים של הדדיות ואילו כשאין שוויון, הוא מתקיים תחת דיכוי או כניעה. האישה אינה סתם "אחר" אלא אחר נחות. כיצד מתקיימת אותה נחיתות בין המינים, אם לדעתה של בבואר אין אותה הנחיתות הנשית אימפרטיב של הטבע? מצבה של האישה, אם כן, הוא תוצר של הבנייה חברתית. נשים, במהלך ההיסטוריה, נאלצו לקבל תכתיבים גבריים שנועדו לשרת אינטרסים גבריים. נשים הגיעו למצב הזה מכמה סיבות: 

א)      ישנן נשים שהשלימו עם חוסר השוויון בתמורה לביטחון שמעניקה החברה האנושית.

ב)      אחרות בחרו בדרך של התנגדות פסיבית.

ג)       ישנן גם כאלו שהפנימו את הדיכוי ואינן מודעות לקיומו.  

למעשה, כאמור, בובואר ממשיכה את התזה שלה מ The Ethics of Ambiguity בכל הקשור לסובייקט במצבי דיכוי. נקודת המוצא שלה מזכירה את סארטר כשהיא מייחדת מקום לסובייקט האנושי מול הטבע (דיכוי הנשים אינו תוצאה של כורח ביולוגי), אולם בהמשך היא מתקרבת יותר ויותר לגישה פוסט מודרנית כשהיא הופכת את הסובייקט הנשי למדוכא ובכך מבטלת את עצמאותו מול תכתיבים חברתיים. עבור סארטר, אישה אחראית לגורלה ולא משנה מה הסיטואציה בה היא מתפקדת. עבור בןבואר הסיפור שונה.

עם זאת, דה בובואר אינה פוסט מודרניסטית במלוא מובן המילה. הסובייקט לא נעלם אצלה לגמרי. הוא תמיד קיים בפוטנציה. ניכר האדם מהבהמה. אישיותו האינדיבידואלית, גם אם נרמסה במשך דורות של דיכוי והדחקה, עדיין טמונה לה אי שם כאור קלוש בחשכת הליל. כל דיכוי מהווה גם את הפוטנציאל לשחרור.

 לאישה נותרת התקווה לקום, לגאול את עצמה ולחדש את אישיותה האינדיבידואלית. מסע זה של גאולה אינו חייב לכלול אש ותימרות עשן של מלחמת הכל בכל בין גברים לנשים. יש הרבה מן המשותף בין שני המינים והיחסים ביניהם אינם בהכרח משחק שסכומו אפס. דיכוי לעולם אינו משפיע רק על אדם אחד אלא על הרבה ולכן גם אופן השחרור חייב להיות קולקטיבי. 'המין השני' אינו ספר מיליטנטי. סביר להניח שהפמיניסטית המהפכנית לא תמצא בו עצות טקטיות לניהול מלחמה בחברה ובגברים העומדים בראשה, אך הוא בהחלט סולל את הדרך למאבק פוליטי. המאבק לשחרור האישה לא נועד להפריד או להבדיל אותה מהגבר אלא לבסס את מערכת יחסים ביניהם על בסיס שוויוני יותר, של ביחד ולא של לחוד, וזו היא המורשת האמיתית של סימון דה בובואר, במילותיה שלה:

t is not as single individuals that human beings are to be defined in the first place; men and women have never stood opposed to each other in single combat; the couple is an original Mitsein [ie., being together] and as such it always appears a permanent element in a larger collectivity.

 בסופו של דבר, איש ואישה תלויים זה בזה לרבייה, המשכיות של עצמם והמשכיות המין האנושי. זו עובדה ביולוגית, בנוסף להיותה תרבותית וחברתית.

1) קצרה היריעה מלהכיל את כל מאפייני הגישה הפוסט מודרניסטית ואת ההבדלים בינה לבין פוסט סטרקטואליזם. מאמר זה סוקר את הקו המרכזי המאפיין את הפוסט מודרניזם ואת הזיקה בינו לבין משנתה של סימון דה בובואר. 

2) באותו העניין לגבי האנטישמיות, סארטר הטעים שהיהודי נשאר חופשי משום שהוא נהנה מזכות הבחירה לשפוט את אלו שרודפים אחריו על פי הבנתו הפרטנית.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מר קג'טי נגהי