אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על וויטגנשטיין – מתוך "שאלת העצמה"


תאריך פרסום קודם: 
2004
לודוויג ויטגנשטיין (26 באפריל 1889 – 29 באפריל 1951)
לודוויג ויטגנשטיין (26 באפריל 1889 – 29 באפריל 1951)

וויטגנשטיין כותב: כל מה שניתן להיאמר ניתן להיאמר באופן בהיר. ואני שומע מתחת לזה: מן הדין שיאמר באופן בהיר. לבי אליו. אף על פי שידעתי עד כמה מילים בהירות יכולות לשקר, הנה, מעולם לא נגמלתי מן הדרישה ליושר, לפשטות, לבהירות העומדת בבסיס תביעתו של וויטגנשטיין.

מה שניתן להיאמר, ולא הכל ניתן, ניתן להיאמר באופן בהיר. ובכך הוא נוזף, מוציא החוצה, את כל אותם שרלטני דיבור המערימים ערמות של מילים בלתי מדויקות, שמתחפשים במילים שלהם, שמייצרים בעזרתן ערפל, משחקים בהן, משמידים את ישרות הלב, מהתלים בעובדות בחיוכים מאולצים בשעה שדיבורם ממשיך להישפך בלתי בהיר. הנה, אני מצטרף אליו אף על פי שאינני ממהר לשפוט אף אחד.

אך מה יהא על המשוררים? על אלה שדוברים במעורפל כי לפעמים דווקא הדיבור הזה מדויק יותר, נוגע יותר, מתחקה ביתר עמקות אחר היש, אולי דווקא מכיוון שהיש הולך ומתהווה, צומח מן התוהו, ודיבורם, לפיכך משקף נאמנה את מורכבות היש. מה יהא עמם?

אבל בעצם, מה שבאמת רציתי לומר הוא לא על מה שיכול או לא יכול להיאמר, אלא על מה שיכול להיות מוקשב. מכיוון שדיבור לעולם אינו רק דיבור, תמיד הוא שיח. שזה אומר שהוא אקט של תקשורת שלפחות שניים לוקחים בו חלק, ואפילו המקשיב לכאורה נסתר, הוא שם.

והנה כאן גיליתי דבר שבמשך שנים הפך לי לעובדה מוגמרת ששוב איני תוהה אחריה. כאשר אני מדבר עם אדם ודיבורי קולח, בהיר, עמוק, מיד אני מבין, מסיק, שעומד מולי אדם שיודע להקשיב. וכנגד זה אם אני מגמגם, לא בהיר, מעורפל, אני יודע שיש שם אדם שאינו מקשיב. כמובן, כשאני אומר מקשיב אני מתכוון לאדם שמקשיב בערנות, בחוכמה בהבנה.

אנא, אין לזה שום קשר לתנועות הראש שלו או למצמוצי העיניים או לכל דבר שאפשר להבחין בו, זה קשור לנוכחות הקשבתו. ואם חיפשתם הוכחות לקיומה של מציאות הניצבת מעבר למה שמוחש הרי שעניין זה יכול להצביע על לקיומם של דברים שעוברים בין בני אדם מעבר לנראה. זה לא שאני יודע או רואה שהוא מקשיב לי, אלה דברים שבאמת נסתרים ממני, אני מסיק על כך מתוך חדות דיבורי עצמי. פעם הייתי משייך זאת למצב רוח שלי, לזוויות הדיבור שלי, לחוכמה שבשלה בי, ושאר דברים הממוקמים בי עצמי, רק בהדרגה למדתי והכרתי שכוחי בדיבור קשור לכוחו בהקשבה.

אני נוטה לומר, שמשהו עבר בינו לביני, ביני לביני, והגיע אל נפשי התחתונה והיא ידעה את מה שנמנע ממני לראות ובאופן זה נעשה דיבורי בהיר.

אלא אם כן, כמובן, אנו מניחים שמלכתחילה הדיבור בכלל אינו דבר שאני עושה, אלא דבר שאנחנו עושים או אולי אפילו דבר שנעשה, דבר שזורם ושופע ממקור עלום, זורם בי בעזרת הקשבתו.

כן, מקובל לומר שההקשבה חשובה, בכך איני מחדש הרבה, אך בדרך כלל נדמה שמתכוונים לכך שמבחינה פסיכולוגית אנשים זקוקים שיתנו להם לדבר, שיתנו להם תשומת לב, שלא יפריעו להם לבטא את עצמם וכן הלאה. שזה חשוב יותר מעצות, שרואים בהקשבה בעיקר מרחב תומך שבעצם זה שאינו מפריע ונותן הזדמנות לאחר לדבר (למשל על צרותיו) כבר זה עוזר, כל זה נכון אבל לא על זה אני מדבר. אני מתכוון להשפעה של ההקשבה הממשית, לפעולה האקטיבית והישירה שפועלת זו על נפש האדם המדבר, על האופן שבו היא כביכול יונקת ממנו, מזמינה דרכו את חוכמתו ויכולתו להתבטא. לא רק מאפשרת, מפנה חלל, לא מפריעה, אלא מייצרת. אכן, אין זה שכיח לפגוש הקשבה שכזו אבל נפגשתי עמה מספיק פעמים כדי להכיר בהשפעתה.

ועל כן אני רוצה לתקן את אמירתו של וויטגנשטיין:

כל דבר שיכול להיאמר, יכול להיאמר באופן בהיר, אם יש מישהו שמקשיב ומבין, אז יכול הדיבור להיעשות בהיר כבדולח. 

דרך הסתום ודרך הפתח 

שתי דרכים לראות עולם:

דרך הסתום, ודרך הפתח.


 

אומרת דרך הסתום: כל תולדותיו של העולם עומדות על תהליך איטום חללים ומילוי הריק. אם הולך ונעשה צפוף כאן הרי זה משום שהחלל מוגבל ומרביתו כבר נסתם בתהליך. הזמן נסתם במעשים, המרחב נסתם בעצמים. אתה שרוצה להתקיים בעולם הזה, עליך לדעת שבעצם קיומך אתה תופס מקום ובמילא הקטנת את שארית המקום. קיומך, כך אומרים, הוא קיום אוטם. אין פלא שאתה מרגיש שאין לך מקום. רק אם תהייה מישהו תוכל לתבוע מקום של ממש. וגם אז יהיה זה על חשבון מישהו אחר. דיבורך תופס מקום, חשיבתך תופסת מקום, מעשיך תופסים מקום, ותמיד זה יהיה על חשבון דיבורו של אחר, חשיבתו של אחר, מעשיו של אחר. להיות פירושו לקחת.

אומרת דרך הפתח: כל תולדותיו של העולם הולכות ושופעות בתהליך של יצירת חללים ופתיחת חלונות. אם צפוף כאן הרי זה משום שעדיין לא נולדו מספיק אנשים לפתוח מספיק חלונות אל המעבר. שהרי כל הולדת של אדם היא הולדת של חלל של הקשבה. כל בריאה של משמעות היא יצירת מקום נוסף. עליך לדעת שבעצם נוכחותך אתה מיצר מקום. וכל שתהייה נוכח יותר כך יהיה העולם גדול יותר ויהיה בו יותר מקום. דיבורך משחרר חלל, חשיבתך משחררת חלל, מעשיך משחררים חלל. מהחלל הזה תיהנה אתה וייהנו אחרים. להיות פירושו לתת.

פרו ורבו על דרך הסתום פירושו כבשוה. פרו ורבו על דרך הפתח פירושו שמרוה.

מצוות פרו ורבו היא בו זמנית מצוות ההשפעה: באת לעולם כדי להשפיע עליו. זו חובתך - אחריות טיפוח. לזרוע, להוליד. ההשפעה בדרך הסתום משמעה הטיית האחר אל נתיבך, כפית העולם לתמונתך אתה, סתימתו בדמותך, מילויו בצבעך. ההשפעה בדרך הפתח משמעה הטיית האחר אל החירות לבחור בנתיבו הוא, פתיחת העולם לעוד נתיב, הוספה של עוד כלי של התבטאות, יצירה של עוד חלון של הבעה ויצירה, גילוי של עוד אפשרות להיות. במילא העולם נעשה משוחרר יותר וצבעוני יותר. בהשפעתך לא סתמת, לא גזלת – הרחבת, פתחת, הוספת חירות.

תגובות

דיבור בהיר מול גמגום

קיבלתי פה תובנה כמגמגם ותיק על דיבור. הבעיה זל אנשים המדברים לקהל שאינם רואים את בן השיח. אין מקשיב היונק את דבריהם. התובנה שלי לתיקון הסיטואציה, שהמדבר יקשיב לעצמו תוך כדי דיבורו, וכך ייצור את מרחב השיח המוכר ויוכל להופיע עצמו במיטבו מול קהל. כך יאיין את פחד הדיבור לפני קהל

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לסרי