אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הושט היד וגע בה


תאריך פרסום קודם: 
2004
נעמי שמר בגיל 17 עם משפחתה
נעמי שמר בגיל 17 עם משפחתה. בשורה מאחור מימין לשמאל: האם רבקה, נעמי, האב מאיר, האחות רותיק. מלפנים עומד האח יענקל'ה.

מילים ספורות ולגמרי לא ממצות על ומסביב נעמי שמר

היא היתה משוררת לגמרי לא רעה, ומלחינה לגמרי לא רעה, ובעיקר היה לה את הסִינרְגִיָה, את השלם הגדול מסכום חלקיו, פזמונאות היא אמנות התפר, בכך היתה גדולתה.

לגבי החומרים השיקריים האלה של "ההתיישבות העובדת" – שירי "ארץ ישראל האבודה והיפיפיה והנשכחת" – בטווח הארוך אני מאמין שהיא תִזַכֵר כמי שהיתה יותר קורבן מאשר נצלנית של הרגבים האלה, של אחיזת האוזניים שבבסיס ההתרוננויות של המיגזר הזה, שלפעמים מאוד צרם לי איך שהיא משחקת-אותה כוהנת שלו. האיכות האמנותית שלה מסירה מבחינתי כל ספק לגבי תום ליבה, ואסור גם לשכוח שמבחינתה מדובר גם בנעוריה האישיים, בכאילו בית הוריה, נוסטלגיה פרטית היא חולשה שאין אנושית, אף משוררית ממנה, גם כאשר המשורר משקר את עצמו, ואפשר תמיד להתעלם ולמצוא בשיריה הרבה-הרבה ועוד פעם הרבה מהדבר האמיתי, העוצר נשימה.  

אני מדבר כאן סרה על המרכיב הקיבוצניקי שבשיריה ובאישיותה, שום פוליטיקה. בכל הנוגע למדינה הזאת ולעם הזה (העם היהודי) הפסטורליה הפמיניסטית הזאת היא שיקרית גם כאשר היא מסתמכת על התנ"ך. הזיית (שלא לומר מזימת) ה"בית קט עם גג אדום" זהה להזיית ה"תות שדה מרמת השרון" לא רק בגלל הצבע הזה, שהוא אגב דווקא הצבע של ה"שמאל".  

ייפוי המציאוּת במכוּון זה משהו שכשלעצמו הוא החטא הכי כבד שיכול להיות בשירה, זוהי הגדרת הדמגוגיה – דוקטרינציה כאמנות... לצ'זבט לאותם "גדלו הילדים" על אותה האמא (האמא הפרטית שלה!) שבאה הנה יפה וצעירה, ואותו האבא (כנ"ל) שעל גבעה בנה לה בית...  מיתולוגיה שכזאת... לשטוף את מוחו של הישראלי באמירה שההורים הפרטיים של ה"מיזמוראית" (הגדרה-מילה שלה) הם... ושעל כן נעמי (= "נועה") היא יורשת העצר הטבעית... אומרים שהיא הודתה במפורש בייפוי המציאות. קשה לי להאמין  בכך, אולי היא אמרה משהו שעלול להתפרש כהודאה אבל כאמור אין לי ספק שהיא כתבה בתום-לב ורק שהחומרים שלה סובלים – במידה זו או אחרת – מבעיה של חוסר חיבור מהותי לאמת של ילידי הארץ. הנגיעה שלה בתמצית הקיום הישראלי, בגרעין האישיותי-חוויתי, היתה מיזערית למדי.

כנראה שלשיטתה היא היתה מחנכת, מאמנת, משווקת, מעודדת – שיר במובן צ'יר, צ'יר-לידר מצ'רמנת... סליחה, סליחה, אבל כבר די הרבה שנים אני קם מחר בבוקר עם שירים חדשים בלב, שירים שהולכים שפי, שחלילה לי "לשיר אותם בכוח" – מה פתאום לשיר בכוח?!

אבל אידיאולוגיה-בדיעבד זה לא ממש דמגוגיה אלא חולשה נפשית. ובכנרת-של-מעלה האויר מן הסתם "צלול כיין".
אני טוען שגם את הקיבוצניק-עצמו היא "שיקרה", המציאה אותו, "הוא בכלל לא ידע שהוא כזה", כפי שכתב (בהקשר אחר) "מיזמוראי"-בכל-רמ"ח אחר –  הבן-קיבוץ שלום חנוך לא לוקה בנקודה זאת (או מאיר אריאל – הרי ב"ערימה של חבר'ה על הדשא" היסוד האירוני מאוד שקוף...). 
מחמת זיקנתי הייתי נוכח בהופעות הבכורה של "חורשת האקליפטוס". ב"בהאחזות הנח"ל בסיני" צפיתי ממש באותה האחזות שעליה נכתב המיזמור ("נח"ל ים"), ביחד, תאמינו לי ביחד עם אותן "השׂרות והדליות והרינות". גם אני-הקטן התארחתי שם ואני זוכר היטב את התעקמות אפי לנוכח השיקריוּת. האחזותה זאת של שמר עברה כל גבול בתלישותהּ, מבחינה אידיאליסטית-אלטרואיסטית החומר האנושי של הנח"לאים באותה תקופה היה ירוּד מִשל הממוצע הצה"לי, ואני לא יודע אם מותר לי לגחך-לצחוק או שמחמת המעמד הקלאסי שה"מיזמור" הזה קיבל ("שירת רבּים"!) אני צריך רק לבכות (ואיך היא מסיימת את ההתרגשנות הזאת: "אשר ראיתי בעיניי, במו עיניי, במו עיניי"... ).

 לגבי כליה המוזיקליים יש להזכיר שלפסנתר ולשיעורי הנגינה שהיא קיבלה בילדותה לא היה שום בסיס כספי. אז במקרה הטוב נרשם חוב: הגבירה בחוּם-ירוק הזאת, המדינה-זה-אני הזאת העמידה את בעלהּ המדינה-הסוכנות-ההסתדרות בפני עובדות, שזו תופעה שבהומור של שנות החמישים-שישים נקראה "שוּלמָן ישלם". עד שלבסוף, אחרי ובגלל שצאצאיתהּ נחלה את הארץ היא הזדכּתה על השחיתוּת הזאת בדרך הנקראת "הסדר הקיבוצים".

אבל לא רק שיעורי נגינה סידרו לה המשועממים השוּלִיִים בהתנשאותם האבסורדית (חוסֵי מוסד סוציאלי – במקרה הטוב פלאחים –  על תקן של אריסטוקרטיה... ). אני מתכוון בעיקר לאותה שלוות-נפש שאותם פליטי מזרח-אירופה בזזו-עירפדו לעצמם ולילדיהם הביולוגיים, ילדי כנרת-כנרת היו אכן סתוּרי שיער כמו דקלים שפלי צמרת, אבל רק בכאילו, כלומר הם היו רק כאילו תינוקות שובבים כי הם היו קודם-כל ובעיקר ילדי הרשות המבצעת ("אנו חברי מועצת העם"... ), שהרי הוריהם התנערו לא רק מפרנסתם אלא אף מגידולם, בדרך של ניעורם ל"בתי ילדים" כמו שכתוב בספרות הקלאסית על משפחות האצולה הפרבוסלאוויות-רוסיות, אז, שם, עוד לפני שה"אדומים" ירשו אותן...

וכך אירע שאותה בועת פסטורליה הצמיחה נטעים זרים, כן, נטעים זרים כמו למשל שירים על עונות השנה הקלאסיות ועל ים של שיבולים ושאר ירקות ההנדסה-גנטית-אלף-לילה-ולילה. העונות והירקות האלה הם תוצאה של זריעה בלב-ליבו של מימסד חממות הפלסטיק.

איכותם של כמה-וכמה-וכמה מה"מיזמורים" שלה מצמררת-מדהימה אותי עד היום... למשל הלחן שהיא כתבה ל"קומי צאי" של ביאליק, בביצוע יהורם גאון, למשל "מור וקינמון" ששרים "הגששים", למשל "אם בשער יש אורח שנחת מעבר ים" בביצוע "הכל עובר חביבי". אבל ה"מיזמור" שנקרא "ירושלים של זהב"... כמה מילידי הארץ באמת-באמת התרגשו ממנו, אי-פעם?! 

לשיר על רצח רבין "הו רב חובל" זה הרי משהו שלא קשור לנטייה ל"ימין" אלא לערך העליון הקיבוצניקי, לתשוקת-העל להשתייך, להשתייך ולהתחכך במשייכים, להשתייך לכל מימסד באשר הוא. ואיזוהי הדרך הבדוקה לשדר השתייכות? דרך הדיברוּר. במיטב כישרונהּ ובמיטב כליה המוזיקליים היא דיבררה את הקונצנזוס, זוהי מהות הקיבוצניקיזם.

היא תירגמה (=דיבררה) היטב את ברל וברסנס, אומרים שלפעמים תרגומיה עולים על המקור, אבל לא קשה לנחש מה שני הבועטים-בביצים האלה היו אומרים על "הו רב חובל" (בהקשר זה)...

אז למה היא תירגמה אותם? כי בממלכת ה"מיזמורים" ברל וברסנס היו הקונצנזוס, הבּשלטון, חברי המִטבּחון המצומצם, וכיוון ש"ילדים זה שמחה" אז "חביבי לקֵק", לקק לא רק את "כל האותיות-בדבש" (שגם את זה היא עשתה, ועוד איך, כאילו שהציונות היא דת) אלא גם את אשתו של ה"רב חובל", את "אשת ראש ענף צנזורה", כפי שכתב אותו ברסנס בתרגומו של ניסים אלוני. ואם כבר לצטט מברסנס בתרגום אלוני אז איך אפשר שלא לנסות להגדיר את נעמי שמר כ"חצוצרת התהילה".


"מלאו אסמינו בר, ויקבינו יין, בתינו הומים, הומים מתינוקות, ובהמתנו פורה"... אפשר בנקל לטעות ולייחס את המילים האלה לשמר, כי היא לא התקוממה ואפילו די זרמה עם הטרוף הבַּכְּחנַאלי הזה, הטוען למשהו כמו קץ ההסטוריה היהודית, כי היא מתגלגלת לנוצרית, שהרי המשיח כבר כאן.

 בין המשת"פים של תועבת ההתלקקות עם הציונות המפא"יניקית-בטחוניסטית ה"מיזמוראית" הנדונה היתה הכי מוכשרת אבל לגמרי לא היחידה, וחלק מסוגיית נעמי שמר הוא חסך במיצלול ייחודי, בטביעות האצבעות האישית שיש בלחניהם של כל אחד מהמלחינים הבולטים מהדור שאחריה – מתי כספי, יוני רכטר, זילבר, סנדרסון, גם כשמאזינים לשיריו של יאיר רוזנבלום (שגם הם נחשבים ל"ארץ ישראל היפה") אפשר בקלות לזהות את המלחין מבלי לדעת מראש... וזה נכון גם בהשוואת תמלילים (רוטבליט, קובי אוז, שוב סנדרסון... ). אין בה לא מוּבהקוּת ולא זכויות-ראשונים: ה"מיזמורים" שלה הם לפעמים קצת פסאודו-רחל, לפעמים קצת-הרבה פסאודו-אלתרמן, ואת החריש המוזיקלי עשו ארגוב ו-וילנסקי, ועוד, כלומר את "אני גיטרה" היא כתבה כאילו על מישהו אחר אבל בעיניי ה"מיזמור" המחונן-מכל-בחינה הזה הוא בעצם די על עצמה.

ב"מיזמורהּ" "אהבת פועלי הבנין" היא כותבת: "אתְ אולי קטנה/ אבל כתפנו איתנה/ וכל חיוך שלךְ אצלנו חג". ואכן אצלנו ואצל הורינו, פועלי הבנין התל-אביביים והחיפאים, בִּתָם של חוסי המוסד הסוציאלי קירְיירָה חג, יום יום חג. 

ואם כבר המשל הזה על פועלי הבנין אז למה שלא אמשיך ואעשה ממנו פיגוּם לאמירת האמת, כי הרי האמת היא שכתפנו היתה איתנה רק בראשלה, בפנטזיות הלונה-גל שבהן היא קוּלחה, והמעשה שהיה כך היה: זאת שנועדה להיות ה"מקשטת בשבילנו את הנוף"/ נפלו עלינו קישוטיה עד שנפלנו, "מגובה המנוף".  

                             ----סוף----

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יצחק שפי