אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לראות הארלן אליסון


תאריך פרסום קודם: 
2004
Ellison's 1957 novelette "The Savage Swarm"
Ellison's 1957 novelette "The Savage Swarm"

 

ספרים ישנים, ניחוחיים ומצהיבים, ניתן למצוא בשני מקומות: האחד – בספרייה הציבורית, שם תוכלו להתוודע להרגלי האכילה של הקוראים האחרים וללכת בעקבות פרורי ופלים עתיקים אל מחוזות הגועל כאשר אתם מדפדפים. מצד שני, תמיד אפשר לדמיין מיני וירוסים שאורבים לכם בעת הקריאה, בגלל אותו מנהג מעצבן (של אלה שקדמו לכם) ללקק את העמוד כאשר הופכים דף. 

מצד שני, אם תחפצו בספר ישן שיהיה כולו שלכם, תוכלו למשכן את הבית ולהניח יד על עותק נדיר של כתבי קוקטו בהוצאת עקד מלפני חמישים שנה; או פשוט לקנות עותקים נדירים מספרי מדע בדיוני שכבר לא קיימים במחוזותינו. 

אחד מהם הוא "לראות".  

את "לראות" פגשתי לראשונה בשנת 1994, כאשר היה מוזל בסטימצקי. הוא עלה 10 שקלים.

לא קניתי. זהו אחד מאותם דברים שמתחרטים עליהם, בראיה לאחור. מאז הספקתי לקרוא בו במהלך השנים מספר פעמים; צילמתי סיפורים מתוכו בספרייה הציבורית. לכתוב ביקורת על ספר שכריכתו זכורה לי ודפיו מסודרים בניילונים באיזה קלסר -  כתיבה מהזיכרון; ובכן, כתיבה זו מתאפשרת רק במקרה שבו הספר כל כך חזק עד שהסיפורים נצרבו בתודעה ואין צורך להסתמך על העותק עצמו. 

הארלן אליסון הוא מוותיקי כותבי המדע הבדיוני. הוא עסק בכתיבת סיפורים קצרים שהופיעו מדי פעם באנתולוגיות שערך אסימוב. הסיפורים שלו חריפים וכואבים. אנתולוגיה בעריכתו "חזיונות מסוכנים" התפרסמה לא מזמן בהוצאת אופוס. עוד על אליסון תוכלו לקרוא במאמרו של אלי אשד, "החייזר הזועם".  

אוסף הסיפורים נפתח במאמר שכותרתו: "מה הרג את הדינוזאורים, (וגם אנחנו לא נראים כל כך טוב.)" המאמר עוסק בהשפעתה של הטלוויזיה על הדמיון האנושי. לפי התאוריה, שהועלתה מתישהו ב-שנות השישים או השבעים (!) הדינוזאורים נכחדו מפני שלא היה להם דמיון. וגם היצורים האנושיים שמבלים מדי ערב מול מה שהוא מכנה "תיבת השוטים" עלולים לפגוש גורל דומה. 

איך קורה הדבר?  

הדימויים שמרצדים על המסך תופסים את מקומם של דימויים שנוצרים במוח כאשר מתרכזים בקריאת ספר. המאמר הזה גרם לי לחשוב מחדש על כל קלטות הוידאו ומשחקי המחשב שהורים מלעיטים בהם את הילדים; האם לילדים האלה יהיה דמיון, האם יוכלו ליצור במוחם אנלוגיות חזותיות למילים כשיצרכו ספרים? ואולי יוותרו עליהם לגמרי?

"פיטמת הזכוכית" המשדרת תערובת של שעשועונים וחדשות עלולה לשדוד מכם ערב שלם, אם תבואו עייפים ותשתרעו על הספה עם השלט.

אבל המאמר הוא רק סיפתח.  

בסיפור "אין לי פה ואני מוכרח לזעוק" מסתובבים חמישה (או שישה) גברים מסכנים בתוך קרביה של מכונה ענקית. המכונה (בת זונה אמיתית) מודעת לסבל שלהם. היא "מניקה" אותם במעין אוכל שהם מוצאים. כל תכליתה של המכונה היא לגרום להם ייסורים. הגברים מנסים לצאת. המכונה (בת זונה, אמרנו) החליפה את העולם האמיתי במציאות המתכתית שלה, מכיוון שבני האדם שבנו אותה לא היו מודעים לסיפור על הגולם שקם על יוצרו או לכל המיתוסים שבהם המכונה חכמה מכפי שהאדם מצפה. 

הניצולים מסיירים בין קרביים חלודים, טפטופים של נוזלים, דממה עגמומית, חווים כמיהה לחופש; גם לאישה. המכונה שואבת ממוחותיהם את דימוי האישה כפי שהם מכירים ומראה להם "הולוגרמות" או התגשמויות של נשים מהפנטזיות. כמובן שהגברים לא באים על סיפוקם. 

גם המכונה לא באה על סיפוקה. היא לא מפסיקה להתגרות, להציק, לגרום למריבות בין הגברים ולהרוס את חייהם.

הגיבור אומר את המילים "אין לי פה ואני מוכרח לזעוק" ובכך מבטא את המצב הקיומי שבו הוא נמצא. מעניין להשוות את הסיפור למחזה מחכים לגודו מאת בקט.  

גם שם, הגיבורים ולאדימיר ואסטרגון מחכים מחכים ומחכים, באמצע לא עושים שום דבר ורק מקווים שיום אחד יוכלו להחלץ מהמצב הקיומי הנואש.  

גיבורי הסיפור וכן הדמויות ממחזות האבסורד דוגמת אלה של בקט, כולם חיים בעולם שאין ממנו החלצות, עולם ללא תקווה. המכונה (הבת זונה) מסמלת עבורם את האם, המאהבת הלא מושגת וגם את המוות. הם אינם משלים את עצמם. בשבילם, מצפה נצח של הסתובבות במחילות רטובות. 

הסיפור החזק ביותר שעל שמו קרוי האוסף כולו, הוא "לראות". 

זהו סיפור אפל ועצוב שמתרחש בסופעולם, הלא הוא הדאון-טאון של היקום, מה שנשאר מכדור הארץ. חייזרים מכל הכוכבים באים לחפש מציצות טראנס גלאקטיות ומשחקי הימורים שמהם לא חוזרים במצב צבירה נורמלי. 

ורנה, בחורה עדינה, היא זונה של חייזרים. היא מחוננת במתת הראיה, אבל לא סתם ראיה אלא היכולת לחדור לעומק הנשמה של האדם העומד מולה; לראות בדיוק מי הוא וכן לצפות בכל האפשרויות של גורלו ובדרך שבה ימות. היא יכולה לראות את הקורים שמחברים בין רחובות, את המבנים ואת ההילות שמסביב להם, הכל בחדות ובבהירות. 

זאת הסיבה שסקס עם חייזרים הוא דרכה של ורנה להתפרנס; היא לא מסוגלת להסתכל על בני אדם. 

אבל היקום שלנו שורץ אנשים רעים; אחת מהם היא שליטה של ממלכות וגלקסיות; זקנה בת מאה לפחות, ששיערה כחול וגופה כמוש. כל מה שמעניין את הזקנה הנ"ל הוא עונג. למצוא עוד שיטות לשאיבת תענוגות מהעולמות המתפוררים. 

מה שהיא עוד לא ניסתה הוא לראות. היכולת של ורנה מרתקת את שליטת העולמות המנוונת.

לשם כך היא מגייסת את ד"ר ברים, רופא וסוחר באיברים לא חוקיים שמנהל מעבדה מפוקפקת בדאון טאון. הדוקטור שולח שני פושעים קטנים לתפוס את ורנה ולהעניק את עיניה המיוחדות, באמצעות ניתוח, לגבירת היקום.  

מה שקורה בסוף מפתיע ומדהים; אך לאורך כל הסיפור אנחנו נשאבים אל המציאות האפלה שבה אנשים יעשו כל דבר כדי לשרוד; נכנסים לתוך עולמה של ורנה במקום המכונה סופעולם. 

כאלה הם סיפוריו של הארלן אליסון.

מושכים ומהפנטים, רוויים אלימות ומחאה חברתית; מרגשים וחודרים.

אבל איפה הספר? למרות ההמלצה החמה שלי לא תוכלו למצוא אותו בחנויות (ואפילו לא אצל סוחרי המשומשים.) הוצאת מסדה פרסמה את אוסף הסיפורים לפני זמן רב, כשרובנו עוד היינו בגן חובה או משהו כזה.  

אזל. כמה חבל.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שימרית רון