אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אפשר היה לראות הכל


תאריך פרסום קודם: 
2004

על תערוכה המתעדת את הפן האישי והאנושי של הכיבוש בשטחים, הגלריה לאומנות אום אל פאחם:

עבודות האומנים ראידה אדון, אריאלה אזולאי, אימן אבו חמיד, בועז ארד, דני באואר, חיים דעואל לוסקי, מיכל היימן, סנדי הילאל, שריף ואכד, אלכס ליבק, אבי מוגרבי, מנאל מחמיד, אלסנדרו פטי, פטאן פאוזי נסטאס, מיקי קרצמן, דוד ריב, דינה שנהב

אוצרת: אריאלה אזולאי

לפני שנה בערך, השתתפתי במסע למחנות הריכוז, ביחד עם קבוצה של יהודים וערבים, שהמוטו שלה היה "לפגוש את הכאב". לא הכאב בביתנים הריקים של אושוויץ, אלא זה שאצלנו בלב, שנשאר מאז חקוק בזיכרון האישי שלנו. זאת היתה הפעם הראשונה שפגשתי מידה כל כך רבה של יכולת אמפטית, של יכולת לראות את האישי מעבר למסכים המערפלים של הפוליטי, הלאומי (נכחו במסע כל רצף האוכלוסיה היהודית בישראל – משמאל רדיקאלי ועד לראשי התנחלויות), הלאומני, השכול ההדדי ותחושות הנקם. פגשתי אותה בצד הישראלי – בחלקה, לצערי, מסויגת, צופה ושופטת ושסגרה לאחר המסע את הצוהר לתוך ליבו וחייו של האחר ובצד הערבי-פלשתינאי – שלמה, אמיתית ואמיצה. המסע הזה הפגיש אותי מתוך מעורבות עם שפת הכאב האישי, באופן שקודם נאבקתי עבורו רק במימד הפוליטי – ידעתי וקידמתי את הרעיון שהאישי הוא החשוב, שמוות הוא מוות, שאדמה לא שווה דם, שכיבוש הוא לא הוגן ולא הגון ושאחיזה לוחמנית באדמה-לא-לנו היא קולוניאליזם פשוט, גם אם בעטיפה של 

תחושת צדק לאומי או היסטורי זחוח של חלק מאיתנו. המסע הזה היה סוג של חיבור בין הידיעה לתחושה העמוקה ביותר, לרגש, חיבור בין טקסטים לתובנה, בין ידיעה והבנה.  

התערוכה "אפשר היה לראות את הכל" היא שאיפה נוספת להגיע לשם. לצד תערוכות ותעוד של קבוצות חברתיות אחרות, כמו חיילים ששרתו בחברון ופעילי זכויות אדם, קמה קבוצה של אמנים והחליטו לעשות להם את המשפט של ולטר בנימין – "התצלומים מתחילים להיות לראיות במשפט ההסטורי. בכך משמעותם הפוליטית הנסתרת" – לכותרת. תחתיה הם הציבו את התעוד, דרך פילטר אחד חשוב: האדם.

האנשים שאבדו בית, שירו בהם והם לא יודעים למה, שהפשיטו אותם במחסום בפני עם ואדם, שהעמידו אותם בתור, שגרשו אותם, שהרסו להם את הבית, שילדו, נולדו וחיו בצל משקפתו וקנה הרובה של החייל הישראלי.

האמן חיים דעואל לוסקי יוצר חיבור דומה, דרך צילום שצילם, של מגורשים צועדים וציודם בידיהם: "התמונה הנוכחית עוזרת לי לשחזר את ה'אין תמונה' של הורי וסבותיי שצעדו בדרך שבין קובנא לוילנה, לפני שנעצרו...".  האישי נשאר אישי והוא חוצה דורות, עמים, לאומים, ותירוצים לאומיים מתחלפים להצדקתו של העוול. האישי.

מולו ועימו, אומרת בקטלוג, לצד ציור של יולדת במחסום שהציגה בתערוכה, האמנית פאתן פאוזי נאסטס: "זה לא קל לראות אנשים שמתים לך מול העיניים בגלל שלא נתת להם לעבור". היולדת ילדה תאומים, שמתו בשל שלילת הטיפול הרפואי. מתו כי אמם נעצרה במחסום. היא אומרת על החייל הישראלי, באותו הקשר: "גם החייל הישראלי מסכן, כי הוא פועל כמו מכונה בלי רגשות". היא אומרת את הפחד העמוק ביותר שלי, כאם שמגדלת ילד שאולי יהיה חייל פעם – במדינה שמאלצת אותו למצבים, שיהפכו אותו למפלצת.

 שבתי מהתערוכה ונתתי לכן לבן שלי, בן התשע, לעניין בקטלוג. הצילום שהטריד את מנוחתו היה זה של אלכס ליבק, של חייל חמוש עומד מעל פצוע פלשתינאי שכוב ומדמם, שמביע כלפי החייל תנועת "למה" בידיו. הבן שלה שאל: "אמא, למה הוא עושה ככה בידיים?". מתוך הקהות של מי שחשופה לתמונות הללו מדי יום במדיות השונות, אפילו לא שמתי לב עד לאותו הרגע שהאיש הלא חמוש והמדמם, השכוב על הכביש מתחת לרגלי החייל החמוש, עושה תנועת "למה" בידיים. כותבת על כך אריאלה אזולאי, האוצרת: "למרות שהראיות מצולמות, מתועדות בוידיאו, או מיוצגות בדימוי מצויר, האסון נותר בדרך כלל בלתי נראה. לא כל מי שמביט רואה". 

 אני ממליצה בחום, לנסוע לאום אל פאחם, לתערוכה, לראות, להרגיש, להפנים, לחשוב.

הגלריה לאמנות אום אל פחם, ת.ד. 174, אום אל פחם (מול הקניון)

שעות פתיחה: א'-ה' 9:00-15:00, שישי סגור, שבת 10:00-16:00

--

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חנה בית הלחמי