אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האם את אוהבת: לזכרה של פרנסואז סאגאן (1935 –ספטמבר2004)


תאריך פרסום קודם: 
2004
שלום לך עצבות / פרנסואז סאגאן
שלום לך עצבות / פרנסואז סאגאן

"הימים חולפים שנה גוועת

ורק המנגינה היא שקובעת"

(מתוך פזמון של "הגששים" שכתב יוסי בנאי) 

טעם סיפוריה של הסופרת הצרפתיה פרנסואז סאגאן תמיד יהיה שמוּר בפי – למרות שכבר עברו מאז למעלה משנות-דור עדיין הוא (הפה שלי) מתעקש על חיוכו המסוים, כאילו מסרב לומר שלום לעצבוּתו. מעל הכיור שבכניסה לעליית הגג ההזייתית והמגוּבבת שלי, ניצב בקבוקון דֶקוֹלוֹנִי עם אֶטִיקֶט הנושא את שמה, ומתחתיו, ככותרת מישנה, צרוּבה לה המילה "לַה-ליבֶּרְטֶה", שהיא בתרגום חופשי חֵרוּת, בּוֹשׂם החֵרוּת.  

בלעִתים הדי-רחוקות שבהן אני מרשה לעצמי לעלות לשם, בכל הנוגע לעיניי מוטב לי שבכיור הזה אשטוף אותן אך ורק במי ברז חיים, שאם לא כן, אם אקרא היום את סיפוריה של סאגאן אז קשה לי בהחלט, מאוד בהחלט קשה לי לשער מה תִסְבוֹר לגביהם דעתנוּתי הכרסתנית.  

(לצידו של הבקבוקון הזה ניצב עוד אחד, זה שעד היום רק בנסיבות מאוד ביזאריות העזתי להזליף ממנו. כוונתי לאותו בקבוקון שמתחת לכותרת "אזנאבוּר" מחייכת בחיוך מסוים-עד-מעוּשן המילה "לה-בּוֹהֶמֶה". על כך בהזדמנות אחרת.) 

סאגאן אינו שם משפחתה המקורי אלא "ניק" שהיא שאלה מכתבי מרסל פרוסט. ולכן יהיה זה בהחלט נאה מצידי לכתוב לזכרה רשימה עקלקלה, לספוד לה באמירה שעוגיית המדְלֵן שהדהירה אותי בסחרחרת הגֶרֶם של אותה עליית-גג עַרְפָּלִית היתה הידיעה על מותה, בה הבחנתי לפני כשבועיים כשדיפדפתי בעיתון, בעת ארוחת הבוקר, תוך כדי נגיסה בקרואסון.  

ולא רק זאת אלא שבדיוק באותו יום – מה שנקרא "כאילו במקרה" – בעומדי מול חלון ראווה של חנות דיסקים צדה את עיני, כמו שאומרים, תמונתו של המנצח האהוב עלי: קלאודיו אבּאדו בצעירותו, עם חיוך-מסוים שתוֹאֵם את הצווארון הפתוח והטי-שירט המבצבץ, ובלוריתו מתנפנפת על גבי דיסק של הסימפוניה השלישית של ברהמס. 

הפעם זה כבר היה יותר מדי בשבילי ולראשונה בחיי לא עמדתי בפיתוי לרכוש הקלטה של הסימפוניה הזאת. הקופאית המצודדת התעקשה להתעסק אך רק עם כרטיס האשראי שלי, וכך מצאתי את עצמי מהורהר במידה המספיקה בשביל להחליט שמהיום והלאה כל פעם שישאלו אותי מה זאת אהבה אשיב בפשטות, אהיה נדוש ואודה שגם בעיניי היא כּוּלה נדר, נדר שהוּפר:

הייתי אז ממש קטן, לא זוכר בן כמה, וכמו בשיר של אתי אנקרי שאני לא זוכר את מילותיו במדויק: דברים ששומע הקטן מתחת לשולחן לוקח אחר-כך חיים שלמים לשכוח. 

אבל לא הכל אני מנסה לשכוח. למשל יום אחד הם סוף-סוף קנו פטיפון. ואיתו שלושה תקליטים: הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון, והסוויטה מס' 2 של באך, והברהמס הספציפי הזה, כן, זה עם הפרק השלישי הזה האיטי, המלודי-מלודי, ועצוב-עצוב, ועמוק-עמוק... מצידה האחורי של העטיפה אני זוכר את אורכו של הפרק הזה – כשבע דקות – ומצידה הקדמי אייקון הכלב-והגרמופון ותמונתו של המנצח האגדי טוסקניני, שנראה כמו אלברט שוויצר, או אלברט איינשטיין, שיער לבן ארוך, כמו של הביטלס במלאות להם שישים וארבע.  

וכקטן-מתחת-לשולחן הן די גיחכו עליי כאשר ניכר על פניי שהפרק הזה מהמם אותי. מהמם זה לא מילה. ממש. וממש-ממש. אם כי בילדותי תמיד ובהחלט הצלחתי לא לעבור את אותו הגבול שאחריו הממשוּת מתעייפת ומתדרדרת לאנחות. והאנחות לפיטפוטים.  

וממש ולגמרי לא עלה בדעתי שיבוא יום (בשנת 1961) שמישהו יתחצף עד כדי לעשות מהפרק הזה מוזיקת רקע לסרט, וכאשר אינגריד (ברגמן) מִתְעָצֶבֶת כדמות שכתבה פרנסואז אז במוצ"ש-הצגה-שניה-כזה הקהילה הפְּרַגְמַטית הזאת פתאום "אוהבת" את ברהמס ב"מוריה", או ב"אורלי", או ב"ארמון" או "עצמון" או... די! בבקשה תעצרו אותי! 

אז התקליטים כבר לא אצים היום בקצב של 78, אפילו לא של 33, הקצב של היום הוא יותר מדי תעתועִי-תחמני-וירטואלי מכדי שאי-מישהו יוכל לציין אותו. ולא רק זאת אלא שהרצועות הן כבר לא באמת רצועות – אין בכלל חריץ שעל פיו אפשר לדעת היכן להניח את המחט. 

לגבי השלישית של ברהמס עברו הרבה שנים עד שהסימפוניה הזאת הפסיקה להיות בעיניי רק עניין של גירסא דינקותי אלא גם טובה, אפילו טובה מאוד, עלי להודות שהטעם המוזיקלי שלהם היה סביר, כמו גם הקרעפלאך והקניידלאך והלטקעס של חנוכה אשר עד היום מותניי חגוּרות בהם (כמו שנאמר "בימים ההם בזמן הזה"). 

וישנן עוד כמה מילים ביידיש שאני לא מחפש לשכוח, ולא רק שמות של מאכלים: למשל מוּזִ'יניק זה לא עוף-ממולא אלא בן, בן-זקוּנים, ואם כבר אז כן, אני מודה, איציק מאנגער הוא באמת משורר נפלא.

אז "thank you for the music", כמו ששרה להקת אבא, ואחרי כל הסיבובים-בדקה שינוחו על משכבם, כי השלום בכל מקרה אף פעם לא היה בעיניי ערך עליון.                               

הבוקר האזנתי לפרק הזה לא רק בלי תקליט אלא אפילו בלי בן של תקליט (מה שנקרא תקליטור) – הפילהרמונית של ברלין עשתה ממנו "קובץ", בניצוחו של... רק רגע, אבדוק... לא, שמו של המנצח לא רשום ב"הורדה".

אז "מוטב מאוּחר"? כמובן, וכמובן שהאשמה אינה בפרנסואז חמדת נעוריי, ואין לי אלא להצר על כך שמבחינתי רק אחרי מותה הגיע הרגע הגדול, שִׁבְעַת הרגעים הגדולים שהחייני וקיימני והגיעני לנָצֵחַ עליהם בעצמי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יצחק שפי