אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עשר שנים למותו של פנחס שדה


תאריך פרסום קודם: 
2004
פנחס שדה (17 ביוני 1929– 29 בינואר 1994)
פנחס שדה (17 ביוני 1929– 29 בינואר 1994). פנחס שדה צרב במוחות וליבות קוראיו כמלמד הבקר בבשר כבשים תועות. ובאחת הפך את הצרובות, את אלה שנשבו ביצירתו – לכבשים שלעולם לא תהיינה עוד לעדר, אלא תפסענה בנתיב אישי המנותב על פי המצפן הפנימי של הנפש והנשמה.

חלק א':

עשר שנים למותו. ולו גם יהיו מאה או אלף - שנים, עדיין אין, לא הייתה ואולי אף לא תהיה תופעה כזו בשדה הספרות והאמנות הישראלית. בעולם כן, כאן בפרובינציה המהבילה ומחככת כתפיים שלנו –  קשה להניח.

שדה בא משום מקום, שייך לשום קליקה. אינו מדבר אל המקומי, יחסי, כללי כלשהו. הוא תלוש, שונה, נטע זר. אין אסכולה שניתן לשייך את כתיבתו אליה, (שלא לומר את חייו). הוא לא יצר קשר עם ממסדים או קליקות אומנותיות. רק עם קוראים שנדלקו באש יצירתו. את קשריו יצר עם אמנים ויוצרים לאורך ההיסטוריה - באינטימיות של מי שיושב עמם בבית קפה כל שני וחמישי. הם; הלדרלין, קנוט המסון,מייסטר אקהארט, ויליאם בלייק יעקב בּוהם, תרזה מאווילה, אל-גזאלי וישו - היו יותר קרובים אליו ממי שפגש והתחבר עמם ביום יום. 1]

הוא צמח מחוץ לגינה הציבורית, לא ציית לשום איזם, והתנוסס לבדו בשממת הנצח של חידת הקיום. כל מה שהמציאו בני האדם כדי להדחיק את החידה ('שתיקת האדמה' – הוא קרא לה) היה לצנינים בעיניו. עיתונות, ספרים, פסיכולוגיה, דת ממוסדת. הוא הותיר באדיקות את רק הבדידות של היחיד עם שאלות הנצח. ועם הכמיהה הטרנסדנטלית לאיחוד דתי מיסטי. כתיבתו ממזגת את הרליגיוזי והנשגב, עם תהומות הנפש האישית והמיוסרת ביותר. יצירתו לא הייתה מחוץ לחייו, במקום חייו. היא הייתה חייו. שותתת דם, כאב, מוגלה ויופי פנימי.

הוא לא כיוון אל שום אדם שהזדהה ומצא מפלט במקומי, ארצי, חברתי, לאומי, וכו'. אלא רק ליחיד שלא הצליח להינמס ולאבד זהותו בעדר הקולקטיבים שפיתה מן הצדדים.

והוא יצא נגד הקולקטיבים הללו בשצף קצף. לא בדחילו ורחימו. אלא בחרון ובזעף שהתאימו לנביאי התנ"ך. עד כמה שהיה צנוע ונחבא אל הכלים בחייו היומיים. היה אדיר ובלתי מתפשר ביציאתו כנגד מה שנתפש בעיניו כתפישות שמעפשות ומגמדות את רוח האדם.

במקום שייכות - הוא דגל בגעגועים. במקום בקשר יציב - בקשר המבוסס על ערגה מתמדת. במקום בקביעות - בנדידה פנימית סביב החלל הענק של הקיום האנושי.

ועם שלא היה שייך לשום אסכולה, היה לו מגנט פנימי, סביבו צייר שדה אלקטרומגנטי של תפישת עולם מסוימת וברורה מאוד. וכל שהיה שייך לה, נכלל בעולמו ויצירתו. ונכלל בו - כמו היה בשר מבשרו, דם מדמו. הייתה לו נאמנות אדירה ליוצרים בהם ראה אחים ואחיות לדרך וליצירה. כמו היו שייכים למעין מסדר מסתורי ומקודש, הידוע למתי מעט. וברגע שזוהו הסימנים – המחויבות הפנימית שלו אליהם, לאותם יוצרים, הייתה ללא גבול.

וכגודל המחויבות אליהם, כך עוצמת המשטמה לבינוני, ליחסי, למתפשר, לשטחי, לחד ממדי, למוכר בכורת רוחו בנזיד העדשים של טובת הנאה חברתית או מעמדית. הוא לא סתם דיבר נגדם, הוא היה קטגור גדול כמו בא להעלות את כל עובדי הבעל הללו על מוקד, למען מגר רשעה מן הארץ.

הטרגדיה של פנחס שדה הייתה בכך שהייתה לו זעקה אחת. אדירה, מופלאה ויחידה, ושמה "החיים כמשל". מעולם ביצירתו לא הצליח להגיע לתהומות ולפסגות שהגיע אליהם בגיל 27 כשכתב זאת בדם ליבו. זו אחת היצירות הבודדות הקיימות בעולם, בהם היצירה נוצרת מתוקף חיי היום יום של היוצר. הוא רק חי והיצירה נובעת ממנו ללא עיבוד. ובשטף מצמרר, מחשמל ומטרף.

"החיים כמשל" הוא גלעד ומגדלור, לנשמות האבודות, כל האלינור ריגבי'ס, כל הספנים שספינתם על מיים סוערים ואין חוף באופק. הוא המגדלור. והוא הגלעד, הוא מציב להם זכר וסימן. לכל היונה בן דוד'ים, האומללים והבוערים באש פנימית. שחיו חיים שלמים של אש יוקדת, געגועים מופלאים וחוסר שייכות טוטלית לכל מה שהיו חלק ממנו - בארצי ובמקומי. הוא הקים להם מצבה, וספד להם מספד. לחיים המופלאים והנוראים שחיו. רובם כלל לא נודעו. אך בכל שכונה, בית ספר, מקום עבודה, ישנו אדם כזה. בקצה הגבוה הוא פנחס שדה, יוצר מופלא ונשגב, ובקצה הנמוך שלו הוא יונה בן דוד (מתוך 'על מצבו של האדם'). נפש אומללה וחסרת תקנה. אאוט סיידר נידח, אפור וחסר ייחוד.

ו"החיים כמשל" הייתה היצירה המשמעותית שלו –בהא הידיעה, ולא בגלל שהוא כתב דברים פחות טובים לאחר מכן. פשוט היצירה כל כך מופלאה וגדולה שממנה אפשר רק ליפול. וזה חלק מן הטרגדיה של שדה. הוא אכן היה משורר נהדר, וקבציו אודות סיפורי חסידים וסיפורי עם, הן עבודות ראויות. וכך גם "מות אבימלך" וספרי מסעותיו בארץ ישראל. אך "החיים כמשל" מטיל צל ענק.

אך דווקא בראיונות הרבים שהעניק לשוחרי גדולתו ניתן למצוא רסיסים מן הגדולה של "החיים כמשל" ובמיוחד ב"שיחות בחצי הלילה", עם יוסף מונדי. שם ישנן פיסות הגות שהן מהממות בתפיסה התודעתית שלהן, כמות שהן נונקונפורמיסטיות ובועטות בכל דבר שמריח ממסד. דווקא בגלות של הראיונות העיתונאים מצויים שברים, וקרעים להגות של שדה.

וזה עוד דבר, פן נוסף לטרגדיה של שדה כיוצר, מצויה בכך שהיה לו קשה להגדיר מהו? סופר, משורר, מיסטיקן. ובכן, לגבי, הוא היה פילוסוף, ברור ומובחן, עם השקפת חיים קיומית- רוחנית חד משמעית. הוא היה הוגה לירי ואקזיסטנציאלי, בדומה לקירקגור. רק שהליריקה והאש שבו חרגו מן הדפים הצרים של ההגות והפילוסופיה. וכך יצירתו נפלה מעט בין הכיסאות. כי למעט שניים שלושה ספרים, הוא לא היה ממש סופר, הוא היה משורר, אך הרבה יותר ממשורר, הגדולה ההגותית שמצויה ב"חיים כמשל", והשוכנת בגולה של הראיונות בעיתון - לא מצאה מיצוי מלא שלם ומוכלל, כמות שראוי לה.  

אצלו זה או: אישי מאוד מאוד ("החיים כמשל" או ספרי השירים שלו) או: מפוזר וחיי בגלויות שונות, כמו בראיונות בעיתון.

זה פן אחד שלו, הפילוסוף הלא ממומש. פן אחר שלו, שמומש מאוד ביצירתו, היה הנונקונפורמיזם והמרידה. אין כמעט יוצר ישראלי שהרחיק לכת כל כך, במרידה וביציאת נגד שלו, כמעט כנגד כל פרה קדושה, ממסד, נורמטיביות עדרית, נטייה קונפורמית, או מוסכמות חברתיות. לשדה היה חוש חד, חריף ומעולה לאתר הסתיידות עורקים, ועדריות מטמטמת. וכאשר גילה אותם הוא התנפל עליהם כדי לקרצף מעליהם את שכבות הטיוח ולהציל מן ההדחקה את שרידי האנושיות הרכה והחבויה, מחד – ואת הגדולה הרוחנית הטמונה בפנים.

שדה היה האינדווידואל הטהור בהתגלמותו. הוא ידע שרק נאמנות חריפה לזה, גם במחיר בדידות מזהרת, תשמר אותו קרוב לאש התמיד היוקדת בפנימו. והמותירה אותו חם ובוער בלהבת השליחות המפעמת בו.

הוא סרב, או לא יכול היה - להתמסד, להתברגן, למכור את האש הדתית שפעמה בו במחיר שלושים שיקלי הכסף של טובות הנאה - כאן ועכשיו. הנאמנות הזו שלו לקולו הפנימי, הייתה ללא סייג.

חייו היו ביתו, הכתבים שקרא וכתב, המוסיקה שאהב (מוצרט) והידידות והאהבות שבאו ויצאו מחייו. הן היו אבוקות שהאירו את בדידותו, כאבו וסבלו. הן (אהובותיו) היו עבורו אחיות רחמניות שחבשו פצעיו הנפשיים והריגשיים. כך הן היו עבורו, ולא תמיד לטובתן הן, הן היו במקרים רבים נערות אובדות ותמימות שמצאו דמות אב מופלאה, (חבצלת חבשוש ז"ל) בעוד הוא חיפש לא אחת -'הכניסיני תחת כנפך'.

כמו כל יוצר גדול שלא היה שייך לזמנו, ( כי היה בן בלי זמן, ועל כן קלאסי ונצחי) – חייו היו טרגדיה. וסופו היה טראגי.

הוא בא משום מקום,  לא שייך לשום מקום, אבל הצליח להגיע למבוכי ונקיקי הנפש הנחבאים ביותר, בין אם האדם מודע ורגיש לכך, בין אם לאוו.  

חלק ב':

אני אישית, פגשתי ב"חיים כמשל", בגיל שבע עשרה לערך. וחשתי כי הזעקה האיומה והקשה שחבטה בי מבין דפי הספר – הייתה באותה מידה עדינה ומיוסרת.

אין עוד יוצר כמוהו, שלא שייך לשום תקופה, לשום ארגון, לשום אסכולה. ותוך כך, ומשום כך – זועק ולוחש לכל אדם באשר הוא יצור אנוש בודד, חסר תקווה, מלא מעוף וזעקה - לאיחוד ומפגש.

כל אדם הוא פנחס שדה. ופנחס שדה הוא כל אדם, רק שפנחס שדה יודע זאת, רוב בני האדם לא יודעים שבתוכם גולה פנחס שדה. מיעוטם יודעים זאת, ויותר ממיעוטם – גילו זאת דרך כתיבתו ולעולם יישארו אסירי תודה לו על שאסף אותן, את הכבשים התועות, ונתן להם משפחה וזהות.

שדה, (כאמור בחלק א'), סירב להתפשר עם תגיות מקומיות כמו לאום, עיסוק וכו', הוא התעקש על הקיטוב האינסופי בין היחיד המתבוסס בבדידותו המקוללת מחד, ובין חידת הבריאה, היעדרות האלוהים, שתיקת האדמה והסבל האנושי בו.

פנחס שדה צרב במוחות וליבות קוראיו – כמלבן הבקר בבשר כבשים תועות. ובאחת הפך את הצרובות, אלה שנשבו ביצירתו – לכבשים שלעולם לא יהיו עוד עדר, אלא פוסעות בנתיב אישי המנותב על פי המצפן הפנימי של הנפש והנשמה. כאמור, הוא שנא ממסד וארגון. יצא נגד הפסיכולוגיה, ראה בה ניוון, השטחה וגימוד של מחוזות הנפש הפראיים. הוא גם יצא נגד הדת הממוסדת, אגודות הסופרים, כל דבר שהריח קליקה, קואליציה וקונפורמיות (התקרנפות).

בהתנגדותו זו להשתלטות הממסד החברתי על נפשו של היחיד – הוא היה בוטה וחסר פשרות. וזאת, כמו שהיה בלתי מתפשר בכתב ההגנה שלו על זכות הנפש הבודדה של היחיד האבוד, לקבל את מלוא המרחב והאיפשור בעולם בלתי אפשרי של שלטון ההמון מחוק הפרצוף וארגונים ענקיים - על פני זעקת היחיד הבודד ועל על פני אינדווידואליות מקורית ואותנטית.

בשורתו של שדה הייתה ועודה: קול קורא במדבר, בישימון של הקיום האנושי החברתי.

ועל רקע הדומיננטיות העצומה של קליקות והתאגדויות, רשמיות, סמי רשמיות, וסמויות – מופלאה שרידות יצירתו ומופלאה עצם יכולתו לחדור ולהתבסס בשדה הספרות היצירה. וזאת עשה לא בגלל, אלא למרות.

שדה הותיר מאחריו להבה גדולה, המאירה בחושך הקיומי הענק של החיים והמציאות האנושית. אבוקה אדירה לצעירים והצעירות שעוד יבואו. הרואים את ביקתת הנזל וגרטל, על כל הטוב והמתוק שבה (פיתויי החיים) את המכשפה מאירת הפנים. והם אצים להתברגן. אך בצד בסוף היער האפל, דולקת לה בשקט אבוקת יצירתו של פנחס שדה, מאירה להם את הדרך אל האני הפנימי, הקול הפנימי, הילד הפנימי, הישות הפנימית שלהם עצמם. כדי שימצאו אותה ויגאלו אותה מתוך הכאוס והגלות של החיים החברתיים והמקומיים.  

יצירתו אלמותית, חסרת מיקום וזמן, מדברת לנפש הזועקת באשר היא.

תמיד מושיטה יד חמימה ללטף את המצח הקמוט מדאגה, מניחה אותו על הראש השחוח, אוחזת בכף היד השמוטה. וטוענת את היחיד הייחודי המיוחד, הרגיש ויוצא הדופן – בעוצמה וגם בנוחם ובברכה (אך כאלה הבאים לאדם מתוך נפשו ונשמתו שלו עצמו). היא מקנה לו זהות, מיקום ותחושת נוכחות ושייכות. שייכות למצבור המיוחד הזה של האאוט סיידרים של הנשמה. מרפאת פצעי נטישה וניכור.

שדה הוא ידיד על פני מי יחסי האנוש הסוערים. נווה מדבר בישימון הקיום.

היה ברוך פנחס שדה, על הנוחם, העידוד, החברות. על זריקת האמונה בעצמנו. על הכוח להמשיך הלאה, בגלל מה שקיים עמוק עמוק בתוכנו.

תודה.  

1] אותי עניינו הבודדים הגדולים – אשר מבלי דעת מאומה על אודות חייהם ניחשתי את בדידותם – ועמהם הזדהיתי עד כדי כך שעצם המחשבה עליהם, ואפילו צלצול שמם בלבד, דיים היה להטיל בלבי מעין שכרון. אותם יכולתי להבין, יכולתי להבין את יסוריהם ואושרם האלוהיים, את התלהבותם השרפית, את בדידותם התהומית, את השכרון האפל של רוחם, את גאוניותם. יכולתי להבין על שום מה לא הובנו בחייהם, ולמה כילו את חייהם הגופניים על ידי צליבה, או איבוד-לדעת, או שגעון. בשעות הקשות של מצוקה, עייפות ובדידות לא איבדתי את אמונתי ובטחוני מפני ששיויתי לנגד עיני את זכרם של הללו שאהבתי, ושהיו חיים ומציאותיים בשבילי יותר מכל אדם ומכל דבר שעל סביבותי"             החיים כמשל, עמ' 72 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גבריאל רעם